יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל תשע"ו

"המלאך ששומר עלינו": יוסי הציל את חיי המ"פ - ונהרג מאש צה"ל

יוסף מועדי הלך אחרי אביו לגולני ונהרג בעופרת יצוקה מירי טנקים ברצועת עזה. מפקדו, גל אור, לא יישכח כיצד ניצל ממוות: "הוא נפל במשמרת שלי, הייתי צריך להציל אותו"

  • עופרת יצוקה
כתבת: עדי חשמונאי, עורך: אביב אברמוביץ', בועז ווליניץ, עריכת וידאו: שניר דבוש, אביב אירגז, טל רזניק, צילום: שלומי גבאי, דובר צה"ל, חדשות 10, באדיבות המשפחה

בשביל אמיר מועדי, יום הזיכרון לחללי צה"ל היווה רק תירוץ נוסף להיפגש עם המפקד שאחיו המנוח יוסף הציל את חייו במהלך מבצע עופרת יצוקה. בקצה גבעה עשירה בעצי אורן, מבצבצת חיפה, העיר שבה יוסף, בן העדה הדרוזית, נולד, גדל והתבגר. במקום זה, שבו מועדי וגל אור חזרו והתחבקו, הוקם באחרונה מצפור לזכרו של יוסף, שנפל והוא בן 19 בלבד. במקום סמלי זה חתמו משה דיין וגיורא זייד - בנו של אלכסנדר זייד, מהאישים הבולטים של העלייה השנייה - על ברית הדמים ההיסטורית עם העדה הדרוזית כבר ב-1948.

"כדי להבין איזה חייל היה יוסי, קודם כל צריך להבין איזה בן אדם הוא היה. יוסי היה בחור דרוזי שבכלל גדל בחיפה (בשונה ממרבית הדרוזים שגרים בכפרים לא-יהודיים, ע"ח), הוא בעצם היה הדבק שגישר בין החיילים הדרוזים לחיילים הלא דרוזים בפלוגה", סיפר אור בשיחה עם וואלה! NEWS.

עוד בוואלה! NEWS

זה הדבר הכי מסובך בעסק, אבל לנו יש את הפתרון בשבילכם

לכתבה המלאה
"רצה ללכת לכור ההיתוך הישראלי". מועדי (צילום: מערכת וואלה! NEWS, אתר ההנצחה לזכרו של יוסף מועדי)

האח מועדי מוסיף כי הוא יוסי החליט אמנם להמשיך את דרכו של אביו ולהתגייס כמוהו לגולני, אולם זאת לא הייתה הסיבה היחידה לבחירתו. "גולני היא באיזשהו מקום החטיבה הכי ישראלית שיש", מסביר מועדי. "זאת חטיבה שמשלבת הכול מהכול: חיילים מכל העדות, הדתות, המגזרים ושכבות האוכלוסייה בישראל. אני חושב שמה שמאוד משך אותו היה שגולני זה כור ההיתוך הישראלי".

צפו בסרטון שהופק לזכרו של יוסי מועדי

עד נפילתו הספיק יוסי לסיים טירונות ואימון מתקדם בחטיבת גולני. אך הטקס החגיגי של סיום המסלול נדחה בעקבות מבצע "עופרת יצוקה". יוסי ופלוגתו נשלחו לרצועת עזה. בחורף 2009, בשעות הלילה של 5 בינואר, טנק של צה"ל זיהה בטעות את הבית שבו שהה יוסי עם חבריו לפלוגה כמקום מסתור של מחבלים – וירה לעברם שני פגזים.

"פגז ראשון פגע בחדר שבו היו המג"ד והמח"ט ופצע את שניהם. הפגז השני פגע בקיר שחצץ בין שני החדרים של הפלוגה שלי והקיר התמוטט על כיתה שלמה שהייתה בפנים. יוסי, שהיה קשר שלי, לא היה שייך בכלל למחלקה הזאת, אבל הוא היה שם בגלל שהוא היה קשר שלי", שחזר אור.

המצפור לזכרו של מועדי, בין עצי האורן בקצה הגבעה (צילום: שלומי גבאי)

כתוצאה מההפגזה נהרגו במקום המ"כ, סמל-ראשון ניתאי שטרן, ורב-סרן דגן ורטמן, שסיים את תפקידו והתנדב לעזוב את הלימודים ולהגיע למבצע כדי לסייע לחבריו. יוסי נפגע קשה מאוד בשתי רגליו, חרחר את נשימותיו האחרונות ודימם למוות עוד בזמן הפינוי. 25 חיילים נפצעו, ובהם מפקד הפלוגה, סרן גל אור, שישן ליד הקשר שלו, מועדי, ונפצע באורח אנוש. "יוסי הציל את החיים שלי קודם כל בזה שהוא ביקש ממני שנחליף במקומות הלינה שלנו, כדי שלא אעיר אותו כשאני חוזר מהמשמרת. יכול להיות שהמצב היה היום הפוך", אומר אור.

"גם בזמן שהפגזים פגעו בנו, אני חושב שהוא הציל אותי. אני זוכר שבין שני הפיצוצים ראיתי את יוסי עלי. אני עד היום לא יודע אם הוא עף עלי כתוצאה מההדף, או שהוא קפץ עלי כדי להגן עלי בגופו".

אימא הרגישה במותו

במהלך ימי מבצע עופרת יצוקה, וואפה מועדי, אמו של יוסף, הייתה מרותקת לטלוויזיה. אבל באותו לילה, מספר אמיר אחיו הצעיר, היא לא הצליחה לישון. "היא קמה מהמיטה בסביבות השעה 01:00 בלילה, הלכה לחלון ולא ראתה כלום. אבא שלי התעורר אחריה, הוא ניסה להרגיע אותה, אבל היא התחילה לצעוק שהיא יודעת שהם הגיעו", שחזר את הלילה הנורא.

"אבא שלי הסתכל מהחלון ולא ראה כלום, אבל אימא ירדה למטה בריצה וצעקה בכל הבית: 'הם הגיעו, הם באו, אתה לא מבין מה הולך'. באיזה שהוא שלב אני התעוררתי וראיתי את אבא שלי מנסה להרגיע אותה ומביא לה כוס מים. כל הזמן הוא הלך להסתכל בחלון ולא ראה כלום. חשבתי שזה סתם התקף חרדה וחזרתי לישון".

כעבור חצי שעה, המשיך האח הצעיר, הגיעו המבשרים. "ניסיתי לחזור לישון למרות הצעקות ואחרי כמה דקות ראיתי חיילים למטה והבנתי. אימא שלי הרגישה הכול עוד לפני שבאו לבשר לנו את הנורא מכל", סיפר מועדי, שהיה אז רק בן 13. "הייתי בשוק. ישבתי על המדרגות בבית עם פיג'מה והרגשתי כאילו שהעולם מסתובב סביבי. אל הבית עלו קצין העיר, רופא צבאי וקרוב משפחה שלנו שהצטרף אליהם. באותו רגע הכול קפא מסביבנו".

"בשנה הראשונה תמיד ביקשתי סליחה". האח אמיר מועדי והמפקד גל אור במצפור לזכר יוסף (צילום: שלומי גבאי)

באותו הזמן נאבקו הרופאים על חייו של אור. רק אחרי שלושה ימים סיפרה לו אשתו על החברים והקשר שלו שנהרגו באירוע הטראגי. "אחרי שלושה ימים התעוררתי ואשתי נכנסה וסיפרה לי בחלקים על מה שקרה. כל ארבע שעות היא סיפרה לי על מישהו אחר שנהרג באירוע. הדבר הראשון שביקשתי היה לדבר עם ההורים של יוסי. התקשרתי אליהם מתוך טיפול נמרץ ודיברתי איתם, היה לי מאוד חשוב לדבר איתם. אני לא זוכר מה אבא שלו, סמיר, אמר לי, אבל אני זוכר שברוב השיחה הוא היה עסוק בלהרגיע אותי. זה לא הקל עלי, כי הוא נפל בזמן המשמרת שלי. כשאני צריך לשמור עליו. במיוחד שזה הקשר שלי, שהוא צמוד אליי. הוא שומר עליי ואני צריך לשמור עליו".

טקס סיום המסלול שנדחה והיה אמור להתקיים בצומת גולני, התקיים לבסוף באיחור של שלושה חודשים בבית החולים תל השומר. זאת, על מנת לאפשר לחלק מהפצועים להשתתף באירוע המרגש, שהיה אמור להיות חגיגי אך השתנה בהתאם לנסיבות. "אני ועוד חייל היינו עוד מאושפזים בתל השומר. היו עוד שני חיילים שהיו מאושפזים במצב קשה. אחד מהם הגיע באמבולנס והשני בכלל לא הצליח להגיע", אמר אור בגרון חנוק מדמעות. "מי שחילק את הסיכות במקום ניתאי היו ההורים שלו, ומי שקיבל את הסיכה במקום יוסי היו ההורים שלו".

"איבדתי שני חיילים. הם היו תחת אחריותי, הייתי אמור להחזיר אותם"

מאז הטראומה ההיא חלפו כבר יותר משבע שנים. אור השתחרר מאז מצה"ל ועובד היום כראש צוות בחברת הייטק. "הדבר היחיד שביקשתי שיהיה לי ברכב שלי זה חלון בגג, כי כשאני פותח אותו אני מדבר איתו", הוא מספר בדמעות ומתכוון לאלוהים.

"אני ממש לא דתי. איבדתי שם חבר טוב ושני חיילים. עם כל ההבנה שאני לא הייתי יכול לעשות שום דבר, הם עדיין היו תחת האחריות שלי. אני הייתי אמור להחזיר אותם הביתה. לראות מה שזה עושה למשפחות, זה מאוד קשה. בשנה הראשונה תמיד ביקשתי סליחה. היום, אני סתם מדבר איתו".

"למרות שעברתי את גילו, אני מרגיש שהוא הגדול מבינינו". הלוויתו של מועדי ב-2009 (צילום: דימיטרי זוזוליה)

כמו אור, גם אמיר מוצא פורקן לכאבו מול תמונת האח שנפל. כיום הוא חייל בעצמו, שצפוי להשתחרר בקרוב. "כשאני מסתכל על התמונה שלו, אני אומר לו כמה הוא חסר פה. אני מספר לו מה הולך כאן. הוא פספס הרבה דברים וזה מבאס שהוא לא חלק מזה", הוא מספר בכאב.

"כשאחותי דימא הגיעה לגיל 19, זה היה יותר מוזר מהרגע שבו אני עברתי את הגיל הזה. כאילו אנחנו גדלים ועכשיו אפילו אני, אחיו הקטן, כבר יותר גדול ממנו. היום אני בעיקרון גדול ממנו בשנתיים, אבל אני עדיין מרגיש שהוא הגדול מבינינו. כשאני רואה את החברים שלו, אני מרגיש שהוא גדל איתם. כשאני מדבר אל התמונה שלו, אני מספר לו כמה האנשים פה זוכרים ומעריצים אותו. הייתי רוצה שידע מה אני עובר וחווה ומה קורה עם המשפחה. אבל בסוף אני מבקש ממנו שישמור עלינו. אני מרגיש שהוא כאילו המלאך ששומר עלינו".

(צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully