לא כל בומרנג הולם בפרצוף שולחו בו ברגע. יש ונדרש לכך זמן רב. לפני שש שנים זרק בנימין נתניהו בומרנג, החוזר אליו עכשיו בעוצמה שתסכל את יומרתו לספח לישראל חלקים בבקעת הירדן ובמקומות אחרים ממזרח לקו הירוק. חשובות ככל שתהיינה הפגנות "לא לסיפוח, לא לקיפוח", הממחישות שישראלים רבים מתנערים מזריקת גפרור לחבית נפץ, המחסום היעיל ביותר בפני נתניהו של היום הוא נתניהו מאתמול.
הביבי-בומרנג נקרא "חוק יסוד משאל עם". נתניהו הטיל אותו לחלל כדי להפריע לממשלה עתידית לסגת משטח כלשהו בריבונות ישראל. המדרבן העיקרי לחקיקה מחשקת זו היה ח"כ יריב לוין, לימים שר וכעת יו"ר הכנסת. נתניהו ולוין הם האחראים הראשיים לסיכול אפשרות מעשית למימוש הרעיון הנפסד במהותו, אם גם הנפלא בעיניהם, של סיפוח שטחים בגדה המערבית.
גם בלי לחזור על כל הטעמים הביטחוניים, המדיניים, החברתיים והכלכליים נגד הסיפוח, ניתן להוכיח שהוא לא רק בלתי-רצוי, אלא גם בלתי-אפשרי. הסיפוח המנסר עכשיו באוויר הישראלי אינו מקובל על הפלסטינים, ואף לא על שאר העולם שמחוץ לבית הלבן, אבל גם אינו לגמרי חד-צדדי, כי הוא נכלל בתכנית דונלד טראמפ ונגזר ממנה ללא הפרד. לטראמפ יש וטו על הסיפוח. בלעדיו, הרהב של נתניהו אינו שווה דולר.
עוד בוואלה!
תכנית טראמפ אינה שוויונית. היא מוטה לטובת גרסה מסוימת מאד של ישראל, זאת של נתניהו והמתנחלים. אבל כדי להעניק לה סיכוי כלשהו להתקבל, ואולי לזכות את הנשיא החתום עליה בפרס נובל לשלום, היא מוכרחה לתת לפלסטינים משהו. לא זכות שיבה לפליטים, לא ריבונות מלאה (המדינה הפלסטינית בגדה ובעזה תפורז, תעוקר מכל איום ותשעבד את המרחב האווירי שלה), לא כל הגדה. אותו משהו, בנוסף לכסף, הוא חוק שימור השטח: תמורת כל ויתור פלסטיני על שטח בגדה תיסוג ישראל משטח דומה בגודלו בתוך גבולותיה. דונם תמורת דונם, כ-350 קמ"ר.
מנסחי תכנית טראמפ, באדיבותם, סייעו לישראל לאכן פיסות אדמה כאלה במרכז (יישובים ערביים במשולש ובנחל עירון) ובדרום (חולות חלוצה, בין חבל שלום לפיתחת ניצנה). החלופה הראשונה, המאוכלסת והמלהקת את תושבי אום אל-פחם וטייבה לתפקיד בובות משונעות, אינה רצינית ונפחה את נשמתה בלידתה. החלופה הדרומית תכלול שתי מובלעות פלסטיניות בין כביש 222 לגבול מצרים, בסמוך לבסיסים הצבאיים בצאלים ובשבטה ומן הסתם סביב מתקן חולות שהתפנה ממהגרי העבודה שהוגלו אליו. זה שטח הקרוב בגודלו (כ-1,100 קמ"ר) לזה של רמת הגולן ונכלל במועצה האזורית רמת נגב, שתחום השיפוט שלה חולש על החמישית הריקה ביותר של מדינת ישראל.
ההתנגדות מימין לרעיון הסיפוח לפי טראמפ-נתניהו מתבססת על דאגת המתנחלים למציאות שתתהווה עם מימוש התכנית - 15 מובלעות ישראליות (וביניהן אלון מורה ואיתמר) מוקפאות בנייה בלולאת צירים בתוך מדינת פלסטין. ישראלים המתנגדים להתנחלויות כולן, בגלל סכנתן לישראל-גופא כמטרפדות שלום, רשאים לחוש סיפוק, בין חמלה לשמחה לאיד, כשהמתנחלים מאמצים גישה זו של ביטחון מעל לכל ומחילים אותה על עצמם.
נתניהו מוצא עצמו שוב, כמו בתום ועידת וואי ב-1998, במצבם של מנהיגי הפלסטינים, יאסר ערפאת ואבו מאזן, כמו גם חוסיין מלך ירדן במיקוח על הגדה. גם כשהיו יכולים להשיג 97% מדרישותיהם בשטח, חששו שבגלל שלושת האחוזים החסרים יוקעו כבוגדים. הישג מיטבי אינו מספיק; העמים כפויי הטובה אינם מסתפקים בפחות מהישג מרבי.
אסור שלמתנחלים תהיה עדיפות על תושבי הדרום
אבל תוצאותיו הרות האסון של הסיפוח חורגות מסוגיית המובלעות ואינן בעיה פרטית של המתנחלים. נקודתית, הסיפוח אמור להשפיע על ערן דורון, ראש מועצת רמת נגב, לא פחות מאשר על דוברי המתנחלים. לא שבנגב בהכרח מתנגדים לחילופי שטחים, במסגרת הסכם שלום, שהרי זה שנים ברור שתמורת התנחלויות שיצורפו לישראל יינתנו שטחים אלה בואכה הגבול המצרי; הנקודה היא שלמתנחלים אין ואסור שתהיינה זכויות-יתר ועדיפות על תושבי הקיבוצים, המושבים והישובים הקהילתיים בדרום.
כך או כך, תכנית טראמפ מתנה הרחבה של ריבונות ישראל ממזרח לקו הירוק בצמצומה ממערב לו. זאת עסקת חבילה, תן-וקח, שטח פה תמורת שטח שם. שמיכת הריבונות קצרה. אם מושכים אותה מזרחה, לבקעה, היא מופשלת ממערב הנגב. תקדימי הכרת טראמפ במעמד ירושלים המערבית כבירת ישראל ובסיפוח הגולן, המתורצים כתצלום מפוכח של המציאות, אינם חלים על סיפוח חדש (וגם לא על מזרח ירושלים).
המחלוקת העקרונית בין תנועת העבודה לבין "חירות" והליכוד התגלעה בשאלת מציאות המעשית לעומת טוהר המילים. בן גוריון הסכים לפשרה, כדי לקבל מהעולם תחילה את המצוי ולתמרן הלאה לפי המצב, בעוד שבגין דבק בסמל - הרובה של "רק כך" ושתי גדות לירדן. גישת בן גוריון ניצחה, מלחמת תש"ח הרחיבה את גבולות תכנית החלוקה ונדרשו לבגין 17 שנה כדי להבין שכדי לצבור כוח שייתן לו סיכוי להגיע לשלטון (הברית עם הליברלים בגח"ל) עליו לוותר על החלומות.
נתניהו מפציר עתה בעצם במתנחלים ללמוד ממפא"י: לקחת נתח, לשלם מס שפתיים ולפעול בהמשך להעברת רוע הגזירה שבתמורה הנדרשת תמורת אותו נתח. נכון, הוא אומר להם, לסיפוח אמנם נקוב מחיר בהקמת מדינה פלסטינית בעוד ארבע שנים ובהשארת 15 ההתנחלויות באותן מובלעות קשות הגנה, אבל הסיפוח מיידי בעוד שהמחיר ייגבה, אם בכלל, אי-פעם.
שיווק מפתה, אך שיקרי, כי לא נותר די זמן למצות אותו עד לבחירות לנשיאות (ולקונגרס, שם קולנית ההתנגדות לסיפוח כבר עתה). אם בנובמבר ינצח ג'ו ביידן, שלום לסיפוח; ואם ייבחר בשנית טראמפ, הוא יתבע את ליטרת הבשר שלו. כך או כך, סיפוח נטו - בלי ויתור מקביל על שטחים בישראל - לא יהיה.
ולכן, חוק שימור השטח מוביל לחוק משאל העם, שהתקבל לקול צהלתם של נתניהו ולוין ושרי הליכוד (וגם יאיר לפיד ונפתלי בנט ועמיר פרץ) ב-12 במרץ 2014, כלחש-קסם שימנע מהדורה מזרחית של פינוי עזה ב-2005.
החוק מאלץ את הממשלה להביא למשאל עם חתימה על או אישרור של הסכם להוצאת שטח מתחום המשפט, השיפוט והמנהל של מדינת ישראל, אם הרוב שתמך בכך בכנסת לא הגיע לכדי 80 ח"כים. המחוקקים לא הסתפקו בהסכם מוגמר. הם כללו בחוק גם "הסכם הכולל התחייבות לעתיד (או) התחייבות מותנית" ואף "החלטת ממשלה שלא בדרך של הסכם". לשון החוק ברורה, גורפת ואינה משאירה פתחי מילוט. המטרה, הסביר לוין, היא ש"הכרעה הרת גורל ובלתי הפיכה בשאלת חלקי מולדת לא תיעשה בדרך של עסקאות וגיוס תמיכה בכנסת שלא לנושא, כפי שלצערנו נעשה בעבר".
לא שיש חשש אמיתי שממשלה או כנסת עתידיות יוותרו על שטחים, מיהר לוין להוסיף, אך ליתר ביטחון, "אם חס וחלילה נעמוד במצב הזה, החלטת העם, תהא אשר תהא, תתקבל בדרך שתצמצם את הקרע העלול להתרחש בינינו".
החוק, הבטיח צחי הנגבי, יחול גם על "הרעיון שנולד במוח יצירתי כלשהו" של חילופי שטחים, "כדי שהפלסטינים יעכלו ויוכלו לתת אור ירוק להתפתחות כזו".
וסיכם נתניהו, שהתפייט על החקיקה כ"החלטה היסטורית", כי "אם נגיע - וזה 'אם' גדול" ל"החלטה גורלית על עתידנו, אנחנו חייבים ללכת אל העם. זה הדבר הנכון, הצודק מבחינה דמוקרטית, הדבר היחיד שיכול גם לשמור על השלום הפנימי בתוכנו, והשלום הזה יוכרע על ידי הציבור".
ח"כ ראובן ריבלין, יריבו של נתניהו במאבק על הנשיאות, ביקש להבהיר. "משאל עם הוא שהעם מאשר את החלטת הממשלה והחלטת הכנסת; זה לא אומר שהעם מחליט במקומנו". נתניהו הסכים. "בסוף הוא הקובע והפוסק האחרון. יש פסיקות אחרות לפני כן של הממשלה והכנסת, אבל העם הוא זה שצריך להחליט".
לקראת ההצבעה, והסיומת "מי ייתן ולא נצטרך לעולם להשתמש בחוק שאישרנו זה עתה", הייתה בפי יריב לוין תודה מיוחדת "למזכיר הממשלה, אביחי מנדלבליט, שתמך בנו לאורך כל הדרך".
ממשלת נתניהו-גנץ, שמנדלבליט הוא יועצה המשפטי ולוין נבחר מטעמה ליו"ר הכנסת, מתקראת "ממשלת חילופים". בהקשר של תכנית טראמפ, החילופים הם של השטחים, ואם כך, אין סיפוח בלי ויתור ואין ויתור בלי רוב של 80 ח"כים או משאל עם. נתניהו וגנץ התחייבו לפעול "בהסכמה מלאה של ארה"ב ותוך...חתירה להסכמי שלום עתידיים". לנתניהו נשמרה הזכות, שהיא גם חובה, להביא את ההסכמה עם טראמפ "על החלת הריבונות לדיון בקבינט ובממשלה ולאישור בממשלה ו/או בכנסת".
שום התחכמות לא תועיל כאן לנתניהו. המהלך מושתת על הסכמה בהווה עם וושינגטון וצופה פני הסכם עתידי עם הפלסטינים. לכך התכוונו יוזמי חוק משאל העם. אפשר אמנם לשנות ברוב רגיל את חוק היסוד, כמו שנתניהו וגנץ שינו לנוחות מעונותיהם ואבטחתם את חוק יסוד הממשלה, ולקבוע בנוסח החדש שנחוץ רוב רגיל גם לנסיגה משטחים ריבוניים, אך זאת תהיה הפרת ההבטחה ש"העם יחליט".
מבחינת המהות, יוזמת הסיפוח סותרת את טובתה של ישראל. מבחינת הנוהל, החוק מחייב להשיג לה 80 חתימות בכנסת, ולא - לערוך משאל עם. הסיכוי שזה יקרה, לפני נובמבר ובכלל: אפס. ואם נתניהו וגנץ ינסו לעקוף את החוק, הם יזמינו בכך עתירה לבג"ץ וחוות דעת של מי שהיה מעורב בשליחות נתניהו בתהליך החקיקה, מנדלבליט.