מכירים את אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו? מדובר בספר ילדים מתוק וחתרני כיאה לאפרים סידון. הספר מספר על סכסוך בין שני שכנים, שעבר מדור לדור עד שאיש מהצאצאים כבר לא זכר מאיפה הכל התחיל ועל מה, בכלל, המריבה. מסתבר שאוזואים ומוזואים כאלה קיימים גם במערכת המשפט, הפועלת מתוך הרגל גם לאחר שהרעיון המקורי - נשכח.
כדי להבין את הרעיון המקורי של החוק, אני מזמין אתכם לחזור איתי במנהרת הזמן. ההיסטוריה מלמדת שבזמנים אחרים העמידו אנשים לדין והרשיעו אותם, בלעדיהם. באותן שיטות משפט אפלות האמינו שחבל לבזבז את הזמן על פרוצדורות של משפט הוגן - וקפצו ישר לתוצאה. בדרך זו אנשים נשלחו לרצות עונשי מאסר, בלי שיוכלו להתגונן ולעתים בלי שידעו במה חטאו.
השופט חיים כהן תיאר בספרו "דת ודין" כיצד שפטו ראשי האינקוויזיציה הידועה לשמצה אנשים שלא בפניהם ודנו אותם למוות. לפעמים זה הצליח, אבל בפעמים אחרות השיטה הזו עוררה בעיה קטנה: לא היה את מי לשרוף בסוף המשפט - ולכן נאלצו נציגי האינקוויזיציה להסתפק בשריפת דמויותיהם של הנידונים במקום לזכות אותם ביחס חם מסוג אחר.
זו הסיבה ששיטות משפט מודרניות הכירו בחשיבות ההקפדה על זכותו של נאשם בפלילים להיות נוכח במשפטו. זכותו - כן, חובתו - לא. אכן, גם אצלנו בישראל קובע החוק ש"באין הוראה אחרת בחוק זה, לא יידון אדם בפלילים אלא בפניו" - עברית פשוטה. ברור לכל קורא שהחוק מבקש לומר שיש לכל אדם זכות שלא ידונו אותו במשפט פלילי אם הוא לא נמצא. מצד שני, החוק הישראלי גם קבע שאם הנאשם מיוצג על ידי עורך דין - אין חובה שיגיע למשפט, אלא אם היעדרו יביא לכך שייגרם לו "עיוות דין". המילה האחרונה נשארה לבית המשפט ואפשר להבין מדוע: בכל זאת, הוא עשוי להטיל עליו עונש מאסר, וכדאי שהנאשם יהיה בסביבה כשזה קורה.
עוד בוואלה!
אבל משהו השתנה בדרך. לאט-לאט הלך ונשכח ההיגיון המקורי, והתייצבות נאשמים הפכה לברירת מחדל. סביר להניח שזה נבע מהעובדה שנאשמים נהגו בעבר להגיע למשפט בלי עורך דין. בתי המשפט רצו להבטיח ניהול תקין של ההליך הפלילי, ולכן התפתחה הנורמה שנאשמים חייבים להגיע לכל הדיונים. אבל דברים השתנו: היום, בעידן הסנגוריה הציבורית, כלל הנאשמים מיוצגים על ידי סנגורים פרטיים או ציבוריים, והנאשמים הלא-מיוצגים הם היוצאים מן הכלל. היינו מצפים שזה יגרום לשינוי הנורמה, אלא שכולם כבר התרגלו - אז למה לשנות.
לפני 25 שנים נפל דבר. לאחר שהנורמה השגויה הזו השתרשה, הועמדו לדין מספר אנשי עסקים ובראשם החברה "ברקי-פטה-המפריס". בית המשפט קבע לנאשמים הרבים שלושה ימי דיונים מדי שבוע. אולם אותם נאשמים ביקשו להמשיך לעבוד במקביל למשפטם (בכל זאת, מישהו צריך לממן את עורכי הדין), ועל כן הם פנו לבית המשפט בדרישה צנועה: פטור אותנו מהתייצבות לדיונים שקשורים לנאשמים אחרים ולא קשורים אלינו. אנחנו מכירים את הראיות, הם טענו, מבינים את משמעות המשפט, ובאמת באמת מעדיפים לא להיות באולם כשהשוטרת שתפסה את הסיכות המשרדיות של נאשם שמונה במגירה השלישית מלמעלה מעידה על כך במשך חצי יום. בית משפט השלום, שהיה רגיל לכך שנאשמים מתייצבים לכל הדיונים, דחה את בקשתם, אך הם פנו לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפטו גבוה לצדק. "ההשתתפות שלנו במשפט היא זכות, ולא חובה, ולכן מותר לנו לוותר עליה", הם ביקשו.
השופטת דליה דורנר, שהשופטים ברק וחשין הצטרפו לדעתה, פתחה את פסק הדין שלה בקביעה הפשוטה שרק בית משפט ולא הנאשם יחליט אם עליו להתייצב או לא.
אלא שכאן מגיע אבל גדול שאותו כולם שכחו מאז. חיוב הנאשם להתייצב, קבעה דורנר, "פוגע בזכותו לחירות המעוגנת בסעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו".
אם כן, מדוע בכל זאת החוק מאפשר לבית המשפט לחייב נאשם להגיע למשפטו? דורנר עונה כי "תכלית החוק היא הבטחת יכולת הצדדים להביא בפני בית המשפט את ראיותיהם ובראש ובראשונה, מניעת עיוות דין כלפי הנאשם. אין לעשות שימוש בשיקול הדעת שמקנה החוק לשם פגיעה בחירותו של הנאשם לצורך השגת מטרה זרה לתכלית זו". היא הדגישה כי מכך "מתחייב שלא לכפות על נאשם המוותר על זכות הנוכחות להתייצב למשפטו", מעבר לדרוש להשגת אותה התכלית. דורנר פסקה, אם כן, כי לנאשם זכות שלא להתייצב לדיונים, אלא אם הדבר עלול לפגוע באפשרות להביא ראיות נגדו.
לפי דורנר, חיוב הנאשם להתייצב לא יכול להיעשות לצורך הקראת כתב אישום, לא למענה לכתב האישום וגם לא לדיונים טכניים בעניינו. היא גם לא מצפה שנאשם יתייצב לדיונים שבהם מגיעים עדים להעיד נגדו. בכל אלה, מדבריה עולה כי אין מקום לחייב את הנאשם להתייצב כשהוא מיוצג על ידי עורך דין. "בדרך כלל", המשיכה השופטת. "אין התביעה נזקקת לנוכחות הנאשם לצורך הבאת ראיותיה. עם זאת, עשויים להיות מקרים שבהם לתביעה יש עניין לגיטימי בנוכחות הנאשם, למשל כאשר הוא יזוהה באולם בית המשפט על ידי העדים". גם במקרים אלו, היא קבעה, ניתן יהיה לחייב נאשם להיות נוכח "ובלבד שהחובה תוגבל לאותן ישיבות שבהן היא תידרש". אלו הדברים ההגיוניים ביותר בעולם: נאשם לא חייב להגיע למשפטו, נקודה. רק אם קיימת שאלה של ספק בזיהוי הנאשם ניתן לחייב אותו להתייצב.
דורנר התייחסה גם לטענה אפשרית שלפיה היעדרותו של נאשם ממשפטו תגרום לו עיוות דין וציינה כי "ככלל, חזקה כי נאשם המיוצג על ידי סניגור בקיא בקו ההגנה שאותו הוא מבקש להציג", ועל כן, היא קבעה, בהיעדר אינדיקציה ברורה שההיעדרות אכן תפגע בהגנת הנאשם, על בית המשפט לקבל את בקשתו שלא להיות נוכח.
לפי דברים ברורים אלה, הכלל הוא שבית המשפט ישחרר נאשם מהתייצבות למשפטו. "הכללים חלים באותה מידה על 'אנשי עסקים חובקי עולם' ועל 'מי שמרוויח לחמו בשכר יומי דחוק'", הבהירה דורנר. ובמילים פשוטות: אין הבדל בין ראש ממשלה לאוזו ומוזו מכפר קאקארוזו. את שניהם חייב בית המשפט לפטור מהתייצבות למשפטם. דורנר הדגישה לסיום, כי "אין כל משקל למניעיו של נאשם המבקש לא להיות נוכח במשפטו. על כן, גם נאשם שבקשתו שלא להיות נוכח במשפטו מבוססת אך על אי הנעימות שבישיבה על ספסל הנאשמים, זכאי לכך שהבקשה תיענה".
בפועל, הלכה לחוד ומעשים לחוד. עשרות אלפי נאשמים נדרשים להגיע לדיונים מדי חודש, על אף שהם מיוצגים על ידי עורך דין ועל אף שאין שום חובה חוקית כזו. למה? ככה. ובאשר לראש ממשלתנו? כבר כמה חודשים אני עוקב אחרי הדיון סביב שאלת התייצבותו ולא מבין על מה הוויכוח: הרי אם אין בעיה של זיהוי הנאשם - בית המשפט העליון קבע, מפורשות, שאין מקום לחייב אותו להגיע למשפטו. לא הבנתי איזה חשש מטעות בזיהוי קיים במשפטו של נתניהו.
בכל זאת, בימים האחרונים גיליתי את האור והבנתי שאכן יש מקום לחייב את נתניהו להתייצב למשפטו. בימים אלה של שלהי קורונה, שבהם אנשים הרחובות מלאים באנשים רעולי פנים במסכות, לא ניתן להבחין בין בנימין נתניהו לאביגדור ליברמן, ובין איילת שקד לשרה נתניהו. כולם נראים אותו דבר, וקיים חשש ממשי שמי שמינה את הסנגורים שהגישו את הבקשה בשם ראש הממשלה אינו באמת בנימין נתניהו.
המסקנה המתבקשת היחידה היא שצדק בית המשפט כשחייב את ראש הממשלה להגיע לדיון, ולו כדי ששופטי ההרכב ידרשו ממנו שיסיר את המסיכה מעל פניו. רק כך יוכל כל עם ישראל לראות אם אכן נתניהו הגיע לבית המשפט, ורק אז יוכל הצדק לצאת לאור.
הכותב הוא עורך דין