מותר להתחיל מהסוף: לא יהיה סיפוח. הבל פיו של בנימין נתניהו בהקשר זה לא ישנה מצב צבירה לעובדות מוצקות בשטח. מלכתחילה לא היה לכך סיכוי, ואם נתניהו לא הבין זאת, או הבין ומנסה להערים על המצביעים בישראל לקראת הבחירות הבאות, בהיעדר מעלל אחר לנופף בו, הזדרזו הממשל האמריקני והמשטר הירדני להבהיר שלא ירשו לו להדביק את המזרח התיכון בספחת.
לכן נזעק מייק פומפאו לירושלים כגילה גמליאל במרדף אחר תיק, וסיכל את הפיכת סעיף הסיפוח בהסכם של נתניהו עם בני גנץ לפסקה מחייבת בקווי היסוד של הממשלה. כסיוע מהאגף, מאיים מלך ירדן בהתנגשות רבתי עם ישראל. המשמעות המשותפת: התלקחות אזורית ערב בחירות נובמבר היא המתנה המורעלת ביותר שנתניהו יכול להעניק למיטיבו דונלד טראמפ, שאינו מצליח בשום פינה בעולם, מסין ועד איראן, מקוריאה הצפונית עד אפגניסטן; שעודו נחוש להחזיר כוחות אמריקניים הביתה מהמזרח התיכון; ושנקלע לנחיתות מול ג'ו ביידן במהלומה הכפולה של הקורונה - הוא שואף להכריז לפני הבחירות על פיתוח חיסון במעבדות הצבא האמריקני - והכלכלה.
אשר לעבדאללה הירדני, כמוהו כטראמפ - לעצמו הוא דואג, לא לפלסטינים; אך די בכך לווטו יעיל שלו על הסיפוח. להבנת הקו ההאשמי, כדאי לעיין במסמך של ה-CIA, שסוכנות הביון התירה לאחרונה לפרסום.
אל תפספס
בקיץ 1958, לאחר ההפיכה שחיסלה את המשטר המלוכני בעיראק והנחתת כוח אמריקני בביירות להצלת המשטר מגורמים חתרניים שפעלו בעידוד שליט מצרים נאצר, חשש חוסיין מלך ירדן שהוא הבא בתור. ראש ממשלתו, סמיר א-ריפעי, היה בן לאחת המשפחות הנאמנות במיוחד למלך: הוא עמד שש פעמים בראשות הממשלה, כולל בעת שסבו של חוסיין, עבדאללה הראשון, נרצח במסגד אל-אקצא, ובראשות הממשלה כיהנו במרוצת העשורים גם אחיו, בנו ונכדו למשפחת א-ריפעי.
לסגור את הנהר
מסמך ה-CIA, מ-11 באוגוסט 1958, מגלה מה הייתה אז תכניתו הנואשת של חוסיין. א-ריפעי סיפר לנציג אמריקני שיחידות צבא ירדן רוכזו סביב הבירה עמאן ופונו מגזרות אחרות, במחיר דילול ההגנה ברחבי המדינה. אם יתממש "התרחיש הרע מכולם", אמר א-ריפעי, תינטש הגדה המערבית על אוכלוסייתה עתירת הפליטים הפלסטינים, סגר יוטל על נהר הירדן למניעת תנועת פליטים מזרחה, ו"ניתן לבן גוריון לטפל בהם".
זאת מדיניות עקבית של הממלכה ההאשמית, מעבדאללה הראשון עד לעבדאללה השני דרך גשר חוסיין: יחס מורכב, דו-משמעי, לגדה המערבית ולאוכלוסייתה. שתי גדות לירדן ורצון לשלוט בשתיהן, אך לא אם המחיר גבוה מדי. כמו אצל חוגים קיצוניים בישראל, שאיפה בלתי מציאותית לשטח מירבי עם אוכלוסייה מזערית, ושלא כמותם, נכונות להיפטר מהפלסטינים עם אדמתם כשהקושי למשול בהם מטריד מדי. אדרבא, אם בן גוריון, או שמיר, או נתניהו, רוצה בהם, כולם שלו, הם והגדה המערבית, והנהר ייסגר בפניהם.
כך רק לאוזני ה-CIA, המוסד והקברניטים ששלחו אותם, לא לצריכה חיצונית. פומבית, מלכי ההאשמים דאגו לכל נתיניהם ללא העדפה, לפלסטינים כמו לבדואים, לשכם ולחברון כמו לעמאן ולאירביד. עבדאללה, מלך ערב הירדן, חיכה שנה לאחר שביתת הנשק עם ישראל (ומהוויתור הנדיב, ללא קרב, על טירה, טייבה ואום אל-פחם) וסיפח חד-צדדית את הגדה המערבית.
המעצמה העולמית היחידה שהכירה בסיפוח הייתה בריטניה, שמעמדה האזורי אז היה שווה-ערך למעמד האמריקני כיום. כשצה"ל כבש את הגדה המערבית ב-1967, הוא השתלט על שטח שלא היה שייך בעיני העולם - ומדינות ערב - לירדן, או למדינה קיימת אחרת כלשהי. הפלסטינים, שהפסידו ב-1948 בהימור על הקמת שתי מדינות, ישראל ופלסטין, איבדו את יכולתם להיאבק על השטח, עד להופעת אש"ף כאויב של ישראל וירדן כאחת.
ב-52 השנים שמאז מלחמת ששת הימים ממתינה הגדה המערבית להסדר שלום ולקביעת ריבונות. בסוף שנות ה-80 נואש חוסיין מתרגילי ההתחמקות של ישראל, התנער מאחריות והשאיר את שמיר ויורשיו לחיות עם אינתיפאדות, יאסר ערפאת, אוסלו ותסבוכת המסרבת להיפתר. הדרישה היחידה של חוסיין ובנו מראשי ממשלת ישראל, במיוחד מאז שיחסי הדו-קיום הביטחוני שודרגו לשלום גלוי, הייתה ועודנה להימנע מכל מהלך פזיז, מעל לכל בירושלים ובפרט בהר הבית, העלול לסכן את המשטר ההאשמי.
רבין הבין זאת, וכך גם ברק, שרון ואולמרט. רק נתניהו מוצא או ממציא סיבות חדשות למרר את חיי המלכים. בסדרה אינסופית של אירועים, הוא מתגרה בהם במישרין או מתעלם בגסות מרגישויותיהם.
זאת חריגה בוטה מתבונתם של ראשי ממשלה, שרי ביטחון וחוץ, רמטכ"לים וראשי אמ"ן (אגף המודיעין) ומוסד ואלופי פיקוד המרכז לאורך השנים. במסמך נוסף של ה-CIA מאותה תקופה של סוף שנות ה-50 דיווחה סוכנות הביון לנשיא אייזנהואר על מסר ידידותי משרת החוץ גולדה מאיר לחוסיין, "צעיר אמיץ עם יכולות מנהיגות מפתיעות", באמצעות השאה האיראני.
"איראן וטורקיה משמשות ערוצים עקיפים ולבביים, אם גם בלתי-רשמיים, בין הירדנים והישראלים", הסבירו לנשיא מתדרכי ה-CIA. קהותה של גולדה לחומרת ההתרעה שסיפק לה חוסיין אישית (ובמקביל גם למפעיליו מה-CIA), ערב ראש השנה 1973, מנעה ממנה להיערך היטב ובמועד, מדינית לא פחות מצבאית, לחסוך מישראל את אסון מלחמת יום הכיפורים.
הריבון והריבון העליון
ירדן היא כיום לא רק בעלת ברית מובהקת של ישראל, אלא גם חוליה חיונית במערך האמריקני מול איראן, עיראק, סוריה ו"המדינה האסלאמית" (דאעש). כל מה שעלול לזעזע אותה, לאיים על המשטר בה ולסכן את יציבותה יהיה מחיר קשה מנשוא לממשל האמריקני, בכל עת ובמיוחד בתקופה פוליטית רגישה כל כך. נתניהו חיכה זמן כה רב, 14 שנות שלטון במצטבר; יתכבד וימתין עוד קצת, עד לאחר בחירתו המחודשת של טראמפ - וגם אז רק במסגרת הידברות עם הפלסטינים והסכם שלום הכרוך בחילופי שטחים, כלומר סיפוח לפלסטין של פיסות מהנגב או מאזורים אחרים ממערב לקו הירוק, בתמורה לסיפוח לישראל של בקעת הירדן והתנחלויות.
התכתיב של טראמפ ופומפאו לנתניהו מנוסח במונחים האומרים ההיפך ממה שהם נשמעים. "זאת תהיה החלטה ישראלית" = "אין כאן מזימה משותפת, ידם של האמריקנים לא תהיה במעל, הכתובת הבלעדית לתלונות היא ירושלים". נתניהו, שהפנים את ההוראה ומוכרח לציית לה, הנפיק בתורו אחת השורות הטובות ביותר בתולדות הדיפלומטיה העולמית: "החלת ריבונות בתיאום עם ארצות הברית". עוד הוא מתיימר להחיל ריבונות, והוא מודה שבעצם אינו כה ריבון, כי איזו מין ריבונות היא זו, הזקוקה לאישור ריבון עליון ממנה.
וכמו בהרפתקה הכושלת שלו מול איראן, לפני עשור, שסוכלה במאמץ משותף של וושינגטון בהנהלת ברק אובמה ושל מערכת הביטחון במעוזיה מול מחלפי השלום, האוניברסיטה וגלילות בנתיבי איילון, גם הפעם ייבלם נתניהו. הוא פוחד מוועדת החקירה של המלחמה הבאה, שתקרא את אזהרות אמ"ן והדרג הצבאי הבכיר במטכ"ל ובפיקוד המרכז מפני ההסלמה שבהכרח תתרחש בעקבות הסיפוח. דם הסיפוח בראשך, יאמרו לו החוקרים, שאותם לא יהיה מי שיחקור. לספח בבוקר, להישפט בצהרים ולהעיד בוועדת חקירה בערב - מול נטל כזה יכרע גם נתניהו.