פארסת ההשבעה נתנה לגנץ טעימה ראשונה ממקומו האמיתי בממשלת נתניהו

בשנה וחצי האחרונות, חוותה המערכת הפוליטית לא מעט מופעים מדהימים, אך אתמול (חמישי) נדמה שנשבר שיא נוסף ברגעים שומטי פה ולסת. אחרי יותר מ-500 ימים של פלונטר, סוף סוף הגיעה המערכת הפוליטית לרגע המנוחה והנחלה, והכנסת התכוננה למעמד החגיגי של השבעת הממשלה. רק שבין רחוב בלפור למשרד ראש הממשלה התחוללה פארסה עצומה - שהובילה בסופו של דבר לדחיית האירוע ב-48 שעות לפחות.

בכחול לבן ניסו עד הרגע האחרון להתעקש על כך שההשבעה תתקיים כמתוכנן, אך בסופו של דבר נאלצו לקבל את בקשת נתניהו לדחות את האירוע, לאור מפלס הבלאגן הגואה של חלוקת התיקים בליכוד. זו היתה טעימה ראשונה מאחד המנהגים הידועים ביותר (לשמצה) של השותף החדש שלהם, שאליו הם יצטרכו להתרגל: נתניהו תמיד דוחה הכול לרגע האחרון.

זו היתה גם טעימה מהדינמיקה שצפויה לאפיין את היחסים ביניהם בממשלה המשותפת, שאם לא יהיו הפתעות, תקום בתחילת השבוע הבא. נתניהו יוכל לבקש או לדרוש כמעט כל דבר שירצה, ולגנץ לא יהיו הרבה ברירות מלבד להיענות, או כפי שניסח זאת בכיר בליכוד השבוע: "הדבר הכי יציב בממשלה הזו הוא שלכחול לבן אין אלטרנטיבה אחרת".

זו לא הפעם הראשונה שנתניהו לא עומד בזמנים, וגם הריטואל של מצעד הליכודניקים הנעלבים מחלוקת התיקים כבר נחזה כאן בעבר. ובכל זאת, אחרי כל כך הרבה זמן בלי ממשלה מתפקדת, וכל המילים היפות על החירום והאחדות, היה אפשר לצפות שכולם יתאמצו להשלים את המשימה בהקדם, כמתוכנן וללא עיכובים. במקום זה, אחרי שכל הכנסת כבר לבשה חג והתארגנה להשבעה במגבלות קורונה, נתניהו וגנץ הודיעו על דחיית ההשבעה ליום ראשון.

סוף השבוע הנוסף אמור לאפשר לנתניהו לנסות לפתור לפחות חלק מכאבי הראש של מאוכזבי השיבוצים, ולעשות לפחות בכאילו, עוד מאמץ אחרון להכניס את בנט ושקד פנימה. רק שבינתיים, משחקי הכס בליכוד לא הוסיפו שום הילת כבוד לממשלה המתגבשת, בלשון המעטה. שלל הכיבודים והתיקים המומצאים של הימים האחרונים, חיזקו את התחושה שהממשלה לא נועדה לדאוג לציבור, אלא בעיקר לסידורי ג'ובים, ודחיית ההשבעה כדי להמשיך במלאכת הפירוק רק הגבירה את תחושת הניתוק.

הנה רשימה חלקית, אך מייצגת: לכבודה של אורלי לוי-אבקסיס הומצא "המשרד לפיתוח וקידום קהילתי", וכדי לפתות את רפי פרץ הגדירו מחדש התפקיד של "שר ירושלים ופרויקטים לאומיים"; לניר ברקת נתניהו הציע להתמנות ל"משרד הסייבר והטכנולוגיה", שיצטרך להתחרות בתשומת לב ותקציבים עם משרד המדע שבכחול לבן, ולגילה גמליאל הוצע להיות "שרה לענייני השכלה גבוהה".

כשקוראים את רשימת התארים המכובדים/מפוקפקים, שומעים את הצחוק של רובי פולישוק המיתולוגי מתגלגל מרחוק. אבל מעבר לבזבוז המופרז של ממשלה מנופחת במשרדים ולשכות, קשה לראות איך תהליך של פירוק משרדי ממשלה לרסיסים והעברת רשויות וסמכויות מייעל את העבודה, אם לא גרוע מכך, מסרבל אותה וממלא אותה בקרבות קרדיט ואגו. ובינתיים, הממשלה הפריטטית של נתניהו וגנץ נראית יותר כמו ממשלת פרטאץ'.

אם לא די במבול התיקים המומצאים, גם התפקידים עצמם חולקו לרסיסי רסיסים. בראשות ועדת החוקה, למשל, צפויים לעמוד שלושה ח"כים שונים מהקואליציה שיקבלו כל אחד שליש קדנציה. במשרד הביטחון, החוץ, התחבורה, האנרגיה והגנת הסביבה יתחלקו שני שרים, כל אחד במשך שנה וחצי.

מירי רגב לדוגמה, לא הסתפקה בתיק התחבורה, חברות בקבינט המדיני-ביטחוני, ונציגות בוועדה למינוי שופטים - אלא תחלק את שלוש השנים הבאות בין משרד התחבורה והחוץ. הבטחות פוליטיות לעוד שנה וחצי אמנם לא שוות הרבה מלבד הנייר, אבל יש להן גם אפס קשר לאינטרס הציבורי. בהתחשב בתהליכי למידה במשרדים גדולים, שיכולים לקחת בין שבועות לחודשים, קדנציות מחולקות ומקוטעות מבטיחות קשיים בגיבוש ויישום רפורמות ומדיניות לטווח ארוך.

ההבטחות והכיבודים פתרו את כאב הראש של רגב, המאוכזבת מכך שלא קיבלה את המשרד לביטחון פנים, וגם את שני המוקשים הבכירים - גלעד ארדן ויולי אדלשטיין - נתניהו צלח בקלות יחסית בתחילת השבוע. אך את הפאזל של דרג הביניים בליכוד הוא עדיין לא פתר, כשהזעם בקרב הח"כים והשרים הולך וגובר, כפי שניכר באיומים החריגים של אבי דיכטר וצחי הנגבי להחרים את טקס ההשבעה. לא צריך להתרגש יותר מדי מהבכי והנהי של הליכודניקים, שמגלים פתאום שהמיקום בפריימריז חשוב פחות מקרבה לנתניהו ולמשפחה, אבל יש לראש הממשלה מצוקה אמתית, והיצע מאוד דל להעניק להרבה מאוד ידיים עם ביקוש.

גם הדשא של השכן משחק תפקיד בהלהטת האווירה: בעוד שרי הליכוד מתקוטטים על תיקים מומצאים, בגוש שמולם כמעט לכל ח"כ יש תיק. על פניו, אין לאף אחד קלף איום ממשי על נתניהו, אבל בסיטואציה שבה כל יריביו הגדולים מחוץ לממשלה, ושלצד אביגדור ליברמן, משה יעלון ויאיר לפיד - עשויים להצטרף גם בנט, שקד וסמוטריץ', ובעיקר כפי שמסתמן, גדעון סער, הדבר האחרון שהוא צריך זה אופוזיציה פנימית מהדהדת. בסוף השבוע נתניהו ינסה לחשוב על שמות יצירתיים למשרדים, ולעשות עוד קצת סחר מכר בסמכויות ולהשלים את הפאזל. כך שהפוליטיקות הקטנות והעסקניות ימשיכו לגאות עד להשבעת הממשלה ביום ראשון.

גנץ, בניגוד גמור לנתניהו, סיים בסדר מופתי וכמעט ללא חריקות את חלוקת התפקידים בכחול לבן, ונותר לו רק לקוות שלא יצוצו גחמות חדשות עד למעמד ההשבעה. רק שלנוכח ההתנהלות המבורדקת, גם מי ששמח על הקמת הממשלה יתקשה להרגיש את משק כנפי ההיסטוריה או אפילו מידה של התרגשות. אם כדי להקים קואליציה נדרשים כל כך הרבה ג'ובים וכיבודים, שבאים על חשבון הציבור ובניגוד לאינטרס שלו, המשבר הפוליטי עדיין רחוק מסיום. האתגר הראשון של הממשלה החדשה יהיה לנסות לבנות מחדש את האמון, ועם 32 שרים היא תתקשה מאוד לעשות את זה.