עם כל המגבלות, בואו לא ניתן לקורונה לבודד אותנו האחד מהשני

אני לי גיא-רון ואני רוצה שיתייחסו אלי באהבה ובכבוד. בת 25. גרה בתל אביב. יש לי שני הורים מדהימים ואחיות שלפעמים מציקות, כמו לכולם. אבל, יש עוד משהו חשוב וגדול שמאפיין אותי - אני אוטיסטית, שלא יכולה לדבר אבל יש לה מה להגיד. יותר מהכול אני רוצה שישמעו אותי, שיתייחסו אלי ושיבינו אותי. לא כי אני אוטיסטית, אלא כי אני חכמה, רהוטה ומצחיקה. כי יש לי מה לומר וכי אני מאמינה שכדאי לכם להקשיב. אני רוצה לדבר מבעד לאילמות. לפעמים אני גם צועקת מבעד לאילמות. חזק. שישמעו.

בימי הקורונה מתחזקות ומתחדדות התחושות שלי. אצלי, תחושה היא עניין משמעותי מאוד בחיים, אולי אפילו יותר מאצל אחרים. התחושה משחקת תפקיד מרכזי בחיי ויש לה מקום חשוב במיוחד בשל היותי אוטיסטית. לפעמים, היא דווקא מפריעה ומקשה עליי לעשות דברים ולהיות מרוכזת. אני מרגישה את הכול מסביב יותר חזק, מחודד ובעוצמה רבה. לכן, זה אולי קשה במיוחד עכשיו, גם כי אין לי כמעט יכולת לקבל תחושות מהאנשים, שמתכסים ומתרחקים.

בימים אלה אני חשה שאיסור המגע ולבישת הכפפות חוצצים משמעותית ביני ובין העולם. יש מקום רב בעולמי היומיומי לריחות, ולצערי הכול כרגע מריח מחומרי ניקוי. אני קצת מסתובבת והכול ממש מחוטא. המעלית וחדר המדרגות שבו אני עולה כל יום, הסביבה הציבורית, האנשים שמסתובבים. כאילו מישהו חוצץ ביני לבין העולם מסביבי. בתחילת תקופת הקורונה, אנשים הרי שמרו יותר על הבידוד ולא יצאו מהבתים, אבל דווקא עכשיו, כשכולם ברחובות עושים ספורט, חובשים מסכות, לובשים כפפות ומסתובבים די לבד, יש אולי יותר ריחוק. לפעמים, התחושות מקשות ומשתלטות עלי, ועכשיו באופן טבעי, במיוחד.

להיות סגורה בבית תמיד קשה לי, ואני צריכה לצאת כמה שיותר החוצה, לפרוק אנרגיה וסתם להסתובב. לפעמים, אני מרגישה שהתחושה יוצרת אצלי אופציה לתחושות מוקצנות, ולפעמים חשוב לי לגעת דווקא במרקמים ובאנשים. מבחינה פיזית, אני חווה באופן שונה מאחרים את המצב, לדעתי. בזמן זה אני מתקשה ליצור אינטראקציה כמו מקודם. גם בחיי היומיום הרי מבדילים הרבה דברים ביני לבין שאר האוכלוסייה, ועכשיו אני ממש מרגישה זאת. אני מרגישה היום יותר את הריחוק הפיזי, שדווקא לא נעים לי, למרות שאולי חלק מכם חושב עלינו האוטיסטים אחרת.

לדעתי, למען יצירת חברה טובה יותר, כולנו צריכים האחד את רעהו. אני רוצה לספר לכם שאני ממש מרגישה את התחושות של מי שלידי, וכך אני חושבת שאני ממש יודעת איך צריך להתנהג לידו. לפי דעתי, אנחנו צריכים שכל אחד ואחת מאיתנו יוכל להרגיש כמה שיותר כך, כמוני. אני מסכימה שיש עכשיו הרבה יותר רגישות לאחר ולסביבה. אנחנו צריכים זאת גם בימים רגילים והקורונה דווקא עוזרת לנו בזה. הנה, יצא ממנה גם משהו חיובי.

התחושה של להיות ביחד מבלי לפחד מה יגידו ומה יחשבו חשובה לי ממש. הבידוד מקשה עליי מאוד ולא מאפשר לי לחוש את החוויה הרגשית מהסביבה. אני לא בטוחה שאנחנו נותנים מספיק מקום לתחושות הפיזיות בחיים שלנו ולא משתמשים בהן מספיק בדרך כלל. אז בואו כולנו, בגבולות ההנחיות, לא ניתן לקורונה לבודד אותנו ונמשיך להרגיש האחד את השני ולצאת החוצה. אני מקווה שכמה שיותר מהר נחזור לגעת ולחבק. זה יעשה לנו מאוד טוב. מילה של לי.

לכל הטורים של לי גיא-רון