שונים וגם דומים: איך אני והחברים שלי חווים את הבידוד

אני לי גיא-רון ואני רוצה שיתייחסו אלי באהבה ובכבוד. בת 25. גרה בתל אביב. יש לי שני הורים מדהימים ואחיות שלפעמים מציקות, כמו לכולם. אבל, יש עוד משהו חשוב וגדול שמאפיין אותי - אני אוטיסטית, שלא יכולה לדבר אבל יש לה מה להגיד. יותר מהכול אני רוצה שישמעו אותי, שיתייחסו אלי ושיבינו אותי. לא כי אני אוטיסטית, אלא כי אני חכמה, רהוטה ומצחיקה. כי יש לי מה לומר וכי אני מאמינה שכדאי לכם להקשיב. אני רוצה לדבר מבעד לאילמות. לפעמים אני גם צועקת מבעד לאילמות. חזק. שישמעו.

הייתי רוצה לספר לכם קצת על ההתמודדות שלי, ושל חברים מסביבי שעל הספקטרום, עם ההווה מלא הקורונה. לשתף אתכם במשמעות של להיות אדם על הספקטרום דווקא עכשיו. לאורך השנה אנו נתקלים בקשיים שונים. אני למשל, זקוקה לטיול בחוץ ולמגע ממש באופן קיומי. אבל כפי שאחת המשלבות שלי אמרה, וכידוע לכולם, כל אדם על הרצף לא דומה לאחר. לכן, נדמה לי שיהיה מעניין לשמוע דעות מגוונות וחוויות שונות על המצב מאנשים שונים. אז בדקתי עם כמה מחבריי הקרובים איך הם מרגישים.

אלה הן השאלות ששאלתי. כל אחד ענה כפי שהחליט לענות, ולא שיניתי דבר.

סער: "אני מרגיש עצוב בזמן הקורונה, כי אני כל היום בבית. אין לי חוגים, אין קורס מוסיקה ואנחנו כבר לא רוקדים ביחד".
נועם: "אין לי שוני יוצא דופן. כולם מתמודדים עם חוסר שגרה. אני צריך לארגן את עצמי ואת סדר היום שלי".
ים: "אני בהחלט מרגישה שונה, הרבה יותר רגישה. זה מתבטא בעיקר בעצב וגעגוע".

סער: "לי קצת יותר קשה, כי קשה לי עם שינויים ועכשיו כל העולם השתנה לי".
ים: "לדעתי, אנחנו חווים דברים מאוד דומה ושונה בו זמנית. כולנו רגישים, אבל מתבטאים אחרת".

סער: "הכי קשה שאין לי כבר חוג ציור ונגינה, ושביטלו את כל ההופעות שלי".
נועם: "קשה לא להישאר במיטה כל היום. כאוטיסט, עוד יותר קשה לי לייצר לעצמי שגרה, ועכשיו אני צריך אותה יותר".
טופז: "כי אנחנו סגורים".
ים: "לי הכי קשה לשמור על השגרה הישנה. הייתי רוצה ליצור לי שיגרה חדשה בעקבות השינוי".

סער: "אני מצטרף להרבה פעילויות ביום, וככה אני מתמודד קצת יותר טוב עם זה שאני כל היום בבית. אני כבר מחכה שתיגמר הקורונה ואוכל לחזור לעבודה, ללימודים ולחוגים".
טופז: "עם הלבד בסדר, כי אני יודעת להעסיק את עצמי. מרגישה מאוכזבת מזה".
ים: "לדעתי, אני מתמודדת היטב עם הלבד. אני אוהבת להיות לבד, בעיסוקים שלי ועם השקט שלי".

כמובן, שגם אני מרגישה שונה בזמן הקורונה. אני מרגישה שזה מתבטא דרך זה שאני פחות רגועה וקשה לי להתרכז. יש במשך היום הרבה יותר אנשים סביבי מבדרך כלל, וכל הבית מלא. לדעתי, הקורונה מלחיצה ומבלבלת אותנו. זה בהחלט נראה לי שונה מאיך ששאר האנשים חווים אותה. אני חווה זאת באופן מוקצן, את הפחד והלחץ, גם של הסובבים בבית. לי הכי קשה להתרגל לדבר דרך המחשב, בזום. זה קשה לי לא להיות פיזית עם מי שאני מדברת איתו, אבל אני לא לבד. אני מוקפת במשפחה, במשלבות ובמטפלת שלי. לפעמים, זה דווקא מה שקשה - שאנשים מדברים בלי הפסקה על כמה קשה המצב. אני מאוד מושפעת מהסביבה, ולהיות סגורה בבית זה קשה, לא רק לאנשים על הספקטרום. לדעתי, בזה כולנו דומים. על זה כולנו צריכים לעבוד, על החופש הפנימי שלנו. אני רוצה לספר לכם, גם לאור זה שיום השואה חל השבוע, שלפי דעתי החופש הפנימי הוא זה ששמר על היהודים חיים ושפויים, ככל שהיה אפשר.

כמו שניתן להבין, כולנו שונים וגם דומים. לכולנו קשה. לא משנה איפה אנחנו ממוקמים על הרצף. לדעתי, טוב לחלוק ולשתף את זה עם חברים, ולנסות לפתור יחד. הרי ידוע ש"צרת רבים חצי נחמה". אז שכל אחד ימצא את השקט שלו בתוכו, ואולי יעזור גם לנו למצוא את שלנו, כי זה קשה, ואולי לנו יותר מכולם. מילה של לי.