אני לי גיא-רון ואני רוצה שיתייחסו אלי באהבה ובכבוד. בת 25. גרה בתל אביב. יש לי שני הורים מדהימים ואחיות שלפעמים מציקות, כמו לכולם. אבל, יש עוד משהו חשוב וגדול שמאפיין אותי - אני אוטיסטית, שלא יכולה לדבר אבל יש לה מה להגיד. יותר מהכול אני רוצה שישמעו אותי, שיתייחסו אלי ושיבינו אותי. לא כי אני אוטיסטית, אלא כי אני חכמה, רהוטה ומצחיקה. כי יש לי מה לומר וכי אני מאמינה שכדאי לכם להקשיב. אני רוצה לדבר מבעד לאילמות. לפעמים אני גם צועקת מבעד לאילמות. חזק. שישמעו.
לפני שאתייחס לחוויות הגעגוע שתקופת הקורונה מרחיקה ממני, אני רוצה לספר לכם על חווית הבר הראשונה שלי. כן כן, אינני חיית ברים, כמו שאתם בוודאי יכולים לתאר לעצמכם. אפילו רחוק מזה. בימים שלעוד לפני הקורונה, לקחנו המשלבת שלי ואני קצת חופש מהעבודה ומהלימודים ויצאנו "לקרוע את העיר". תל אביב מלאה בפאבים וברים, באנשים שמבלים בחוף ונהנים. היינו רק צריכות למצוא את המקום המושלם בשבילנו למשימה, שהרי יש בעיר הזו כל כך הרבה אופציות, שזה ממש קשה לבחור ביניהן. התלבטנו על שתיים, ואז בחרנו בבר ייו קטן ומושלם ליד כיכר "מילאנו". כל חיי שתיתי אך ורק מים. אני גם לא שותה אפילו מיצים. המשלבת שלי הזמינה קוקטייל, טעמתי ממנו. מבחינתי, הוא היה דוחה. ברור שאני לא מבקרת הברים הרגילה.
עוד בוואלה!
אינני שותה או מעשנת. עדיין, לדעתי, הבילוי העיקרי הוא מה שאנחנו עושים ועם מי שאנו מבלים. אפשר לעשות הכול, כל דבר הוא כיף, כשהוא נעשה עם החברה הנכונה. המשלבת שלי ואני בקשר ממש טוב ואנחנו נהנות ביחד, כמעט לא משנה מה. לדעתי, היציאה הייתה דרך לחגוג חברות וחופש. אני ממש שמחה מכול יציאה ומפגש שיוצא לי לחוות. בדרך כלל, קשה לי להכיר ולהיפתח לאנשים ולמקומות חדשים. דברים חדשים הם הקשים ביותר בשבילי ולפעמים אני נמנעת מהם במכוון, אבל הפעם הרגשתי שזה שונה.
אני נהנית להכיר ולחוות, מי נהיה אם לא נאתגר את עצמנו? לפעמים, החיים מייצרים לנו בעיות במיוחד כדי שנפתור אותן. אז התארגנו ליציאה, התגנדרנו והתבשמנו, ויצאנו כאמור "לקרוע את העיר". בימים כתיקונם, תל אביב שלנו היא אכן עיר ללא הפסקה, מלאה באנשים ובאפשרויות. לנו רק נותר לצאת ולחוות את כול היופי והכיף שיש לה להציע. חשוב לעשות זאת עם מי שאוהבים ומעריכים, כי אחרת מה זה שווה. אנחנו הרי יצורים חברתיים, וזה כל הכיף בבילוי שכזה.
אני מרגישה שכרגע, בזמן הזה שהקורונה מאפיינת אותו, חסרות לי הפגישות הפיזיות עם החברים והמשפחה המורחבת שלי. המפגשים האלה הם הדבר שאני מתגעגעת אליהם בעיקר. עכשיו הכול הפך לווירטואלי. אני נהנית משיחות המחשב האלה והן מהנות מאוד, אבל חסרה לי הקרבה הפיזית. לדעתי, יש משהו מאוד חשוב בפגישות הפיזיות. הריח, המגע והחום של האנשים, שאנחנו נפגשים איתם, מאוד עוזר לי להכיר ולהרגיש קרובה יותר. עכשיו כשהכול וירטואלי, אני גם קצת מתקשה להתרכז ומאבדת את הריכוז.
ככה גם עם השיעורים האקדמאיים. כפי שאתם כבר יודעים, אני לומדת באוניברסיטת תל אביב בחוג לספרות. בימים אלה, אנחנו לומדים דרך המחשב, מה שמקשה עלי קצת להתרכז. גם חסרה לי ממש החוויה של להיות סטודנטית, שכוללת את מרחבי האוניברסיטה, החברים וההפסקות. גם עכשיו מעניין, אבל שונה. על הדרך, אני רוצה להודות לצוות המורים שלנו, שעושה הכול כדי לעזור לנו ללמוד דרך המחשב. בהפסקות הייתי יוצאת לאכול עם המשלבת שלי, היינו נחות על הדשא, לומדות ומחליפות דברים אחת עם השנייה. המחשבה על זה עכשיו מרגשת אותי. אני אוהבת להיזכר בכל הפעמים שהייתי שם, על הדשא באוניברסיטה.
וכמובן, המשרדים בוואלה! NEWS והצוות שעובד איתי שם. כמו הרבה אנשים, אני עובדת כרגע מהבית. בטוחה שגם רובכם, מי שעובד, עושה אותו דבר. אני חושבת, שמקום העבודה צריך להיות נעים לכולם. בוואלה אני מרגישה שיש לי משפחה, שתומכת ושעוזרת לי. הריחוק אומנם פיזי, אבל למרות הקשיים אנחנו מנסות לשמור על החיבור ביננו.
בימים כאלה אני גם מנסה לשמור על שיגרת האימונים הגופניים שלי. יצא לי גם לערוך אימון וירטואלי. זה היה ממש מוצלח. אפשרי כרגע לעשות הכול דרך המחשב, מה שבטח עוזר לי לשמור על השגרה, ככל שאפשר. אני חושבת שאין כמו הפגישות הפיזיות ביננו, אבל הטכנולוגיה שלנו בהחלט יודעת לסייע לנו בחיים. אין ספק.
אם נחזור להתחלה, אני חושבת שיציאה לבלות היא דרך של בריחה משגרת החיים העמוסים של כולנו. הלחץ הזה לא מהנה בדרך כלל, וגם דרך החברה אנחנו נטענים מחדש. החברים והחברה הם מקור לאושר. לפי ניתוח מה שמשפיע עלינו וגורם לנו לעצב, אז האנשים שסביבנו הם המשמעותיים ביותר לנו. אני ממש שמחה ממי שאני מבלה איתו, ולפעמים גם יוצאת בחברתו. אני בהחלט יוצאת מעט מאוד יחסית ומתכוונת להרבות בזה בעתיד.
בכול אדם אנחנו יכולים למצוא ולאהוב תכונות ודברים שונים. עם כל משלבת שלי אני חווה דברים ותחושות שונות. כול חוויה כזו היא שונה. אני חושבת שזה נהדר שיוצא לי לחוות ככה את העולם. אני רוצה לבקש מכם שלא תפסיקו לחפש חוויות עם הסביבה האנושית שלכם ולחוש אותן. כשאנחנו בחברה של אחרים, יש להם או לתחושה איתם דרך נפלאה להדריך אותנו. תיהנו מזה. ביחד עם החוויה הפנימית שלנו, אלה החיים. מילה של לי.