המין החזק והיפה שמגיע לו יותר: לקראת יום האישה

אני לי גיא-רון ואני רוצה שיתייחסו אלי באהבה ובכבוד. בת 25. גרה בתל אביב. יש לי שני הורים מדהימים ואחיות שלפעמים מציקות, כמו לכולם. אבל, יש עוד משהו חשוב וגדול שמאפיין אותי - אני אוטיסטית, שלא יכולה לדבר אבל יש לה מה להגיד. יותר מהכול אני רוצה שישמעו אותי, שיתייחסו אלי ושיבינו אותי. לא כי אני אוטיסטית, אלא כי אני חכמה, רהוטה ומצחיקה. כי יש לי מה לומר וכי אני מאמינה שכדאי לכם להקשיב. אני רוצה לדבר מבעד לאילמות. לפעמים אני גם צועקת מבעד לאילמות. חזק. שישמעו.

אני חושבת שטבעי שלקראת יום האישה המתקרב נייחד שיח על המין החזק והיפה הזה, על הנשים. בעבר נחשבנו לנחותות יותר מגברים, אבל עם כל יום שעובר אנחנו קרבות יותר ויותר לשוויון מגדרי. יש יותר ויותר נשים בעמדות מפתח, יותר מנכ"ליות ויותר חברות כנסת. יש לא מעט גבולות נוספים לפרוץ, אבל השוויון המהותי מתקרב. אני מאוד שמחה לראות את זה מתרחש לנגד העיניים שלנו.

הידעתם שניו זילנד היא המדינה הראשונה, שבה קיבלו הנשים זכות הצבעה? היום, יש כבר זכות הצבעה לנשים בכל מדינות העולם. האחרונה שבהן הייתה סעודיה, שהעניקה סוף סוף זכות הצבעה גם לנשים בשנת 2015. זה נתון מדהים בעיני שבכול העולם יש כבר זכות הצבעה לנשים. העובדה הזו אולי נראית לנו בהווה כברורה מאליה, אבל בעיני ההישג הזה מדהים מבחינה היסטורית. היו תקופות שלא האמנו שגם במדינות הכי נידחות הדבר הזה יקרה במובן הזה, נהדר שהעולם השתנה.

הידעתם שהכנסת העשרים הייתה עם ייצוג הנשים הגדול ביותר? אומנם לפני כבר כ-50 שנה כיהנה אצלנו ראשת ממשלה, מה שנחשב אז בצדק להישג בקנה מידה עולמי, אבל הישג אולי לא פחות גדול היה בכנסת העשרים , בה כיהנו בפרלמנט הישראלי 35 חברות כנסת. זה בהחלט מבטא את השינוי שנעשה, אם כי מאז לא גדל המספר ולא חלה התפתחות נוספת במגמה הזו. נקודה למחשבה. בכל מקרה, השריונים של המקומות לנשים ברשימות מוצדקים ואני מקווה שיום אחד לא נזדקק להם יותר.

עוד דבר מדהים הוא שבעבר אחוז הנשים, אשר למדו בבתי ספר, היה נמוך משמעותית מהגברים, ואילו כיום אחוזי הזכאות לקבלת תעודת בגרות בישראל גבוה בהרבה בקרב הנשים מאשר אצל הגברים. גם נתוני ההשכלה הגבוהה מלמדים על שיפור גדול. לפני מאה שנים זו הייתה תופעה נדירה לפגוש נשים במוסדות להשכלה גבוהה. היום, במדינת ישראל, יותר ממחצית הסטודנטים הן נשים.

אני ממש שמחה להיווכח שאלה הנתונים. לפני מלחמת העולם השנייה, מעמד האישה היה נמוך כל כך. אני חושבת שאז גם התפתח הביטוי הגברי, "נשים קטנות", שמשמעותו ראיית דמותה של האישה כמי שבעיקר נשארת בבית, מבשלת, מכבסת ומגדלת את הילדים, כזו שלא עובדת וכל חייה מתנהלים סביב הבית ומטלותיו. בהתייחס לאישה שיכולה לעשות הרבה יותר, אני מנסה לדמיין שגרת חיים מלאה כזאת ולא מצליחה. להיות אדם שמסוגל, אך אינו יכול להרחיב אופקים, ללמוד מה שמתאים לו ולעבוד במה שמעניין אותו, אלה נשמעים לי, לגבי מי שרוצה ואינה יכולה, כחיים מדכאים, כאלה שהם נעדרי תקווה.

מזל שנולדתי לתקופה, בה יחסית נשים יכולות לממש את עצמן ולהיות כל מה שהן רוצות להיות, ובכלל זה מנהיגות, אסטרונאוטיות ואפילו שחקניות כדורגל מקצועניות. אין מקצוע או עיסוק שסגור בפנינו, ואם יש - אז יש מאבק לפתוח אותו לכולם/ן (למשל, המחלוקת סביב גיוס של נשים לחילות קרביים).

מה שיותר יפה זה לראות איך שני הקטבים מתאזנים. לא רק שנפתחו כל המשרות עבור נשים, אלא גם עבור גברים. משרות ועיסוקים, שנחשבו בעבר מאוד נשיים, פתוחים בהווה, באופן רשמי וגם הלכה למעשה, גם עבור גברים. אני שומעת על יותר ויותר גננים ומטפלים, כאלה שעובדים עם ילדים. יותר אבות, שמנצלים את חופשת הלידה או חלקה במקום בת הזוג או שנשארים בבית לגדל את הילדים, ואפילו על יותר גברים שרוכשים ונוהגים במכונית משפחתית, שזו הסטיגמה לעקרת בית. כיף לראות בחלק מהמקרים את ההיפוך שנעשה בין שני המינים.

אני רוצה רגע לבקש מכם לעצום את העיניים ולנסות לדמיין איך יראו הפערים בין שני המינים בעוד חמישים שנה. האם יהיה שוויון מלא? האם יכול להיות? אולי יהיה מהפך ונשים יהיו בעמדה העליונה, כלומר בעדיפות יתר, כמו שהיו פעם הגברים? זה אפשרי? מעניין לחשוב על זה. אני חושבת שאנחנו לפחות ממש בכיוון הנכון. אנחנו משיגות יותר ויותר מטרות ופורצות יותר ויותר גבולות. אני ממש מחכה לראות מה עוד נפרוץ, כי בטוח נשיג עוד. מגיע לנו עוד. מילה של לי.