אני לי גיא-רון ואני רוצה שיתייחסו אלי באהבה ובכבוד. בת 25. גרה בתל אביב. יש לי שני הורים מדהימים ואחיות שלפעמים מציקות, כמו לכולם. אבל, יש עוד משהו חשוב וגדול שמאפיין אותי - אני אוטיסטית, שלא יכולה לדבר אבל יש לה מה להגיד. יותר מהכול אני רוצה שישמעו אותי, שיתייחסו אלי ושיבינו אותי. לא כי אני אוטיסטית, אלא כי אני חכמה, רהוטה ומצחיקה. כי יש לי מה לומר וכי אני מאמינה שכדאי לכם להקשיב. אני רוצה לדבר מבעד לאילמות. לפעמים אני גם צועקת מבעד לאילמות. חזק. שישמעו.
הסמסטר מסתיים לאיטו, וזה זמן מתאים לומר משהו על הלימודים האקדמאיים. האוניברסיטה היא מקום מאוד מיוחד בשבילי. אני חושבת שאני מביעה בו את עצמי ואת יכולותיי בצורה הכי טהורה. למרות שבדרך כלל זה מקום כל כך צעיר, עדיין אני יכולה להימדד בו על ידי הידע שלי ולא לפי תכונות חיצוניות. זו סביבה שמרוממת את הנפש מבחינתי.
לצערי, בשנים האחרונות מתעמעמת גדולתה של האוניברסיטה. לא בגלל רמת הלימוד בה, אלא בגלל מעמדו של התואר הנרכש במסגרתה. בעבר, להיות בעל תואר אקדמאי נחשב לכבוד גדול. היום זה לא עובד ככה. בימינו, תואר ראשון הוא תנאי בסיסי והכרחי להתקבל לעבודה. עניין טריוויאלי. מבחינה רשמית ומעשית, השינוי הזה הוריד מאוד את ערכו של התואר עצמו ושל הלימודים במסגרתו. אדם כבר לא מתקדם בעבודה עם רכישת התואר האקדמאי, אלא התואר הזה בסיסי בכלל כדי להתקבל לעבודה מלכתחילה.
עוד בוואלה!
מה שבעיניי מוריד עוד יותר את הערך, היא העובדה שבהרבה מקומות עבודה אין דרישה שהתואר יהיה קשור לתוכן עבודה עצמה. למשל, בוגר תואר אקדמאי בהנדסה לא בהכרח יעסוק בזה, והוא יכול לעבוד בתקשורת או בחברת הייטק שעיסוקן לא קשור בהכרח למה שלמד. זה מוזר, אבל זו תופעה רחבה מאד. משום מה, עצוב לי להיווכח שזה המצב, אם כי אני מבינה שיש לעניין הזה גם צדדים חיוביים.
אני אוהבת את תקופת המבחנים. זה הזמן שבו הכול סובב סביב הלימודים שלי. אני יודעת שרוב האנשים פחות אוהבים ואני יכולה להבין למה. זאת תקופה מאוד עמוסה. היא לחוצה ויש הרבה מבחנים ועבודות להספיק ובזמן קצר יחסית. אז בואו נדבר קצת על הלחץ הזה של תקופת מבחנים. הלחץ הזה מוצדק, מפני שיש הרבה חומר לעבור עליו, וזה ממש לא פשוט לנהל את הזמן שלנו באופן שיאפשר לנו להקצות פנאי לכל הנושאים. העניין הזה מאוד מקשה עלינו. בדרך כלל, מספיק רק לראות את היקף החומר, כדי להיכנס לפאניקה נוראית, מה שממש מפחיד אותנו וגורם לנו לדחות את הלמידה. מרוב פאניקה, אנחנו לפעמים עושים את ההיפך ממה שיעזור לנו. חשוב גם להבין שיש בדרך כלל מספר מוגבל של שעות למידה יעילות ביום לימודים אחד ולא תמיד נכון ללחוץ מידיי על עצמנו.
ובכן, מה עוזר לי? עוזר לי להסתכל על היקף החומר ולחלק אותו לימי לימוד אפשריים. ככה בכל יום יש לי כמות מוגדרת של חומר למידה שעליי ללמוד, והדבר כבר לא נראה מאיים כל כך כמו כלל היקף החומר לאותו מבחן. עוד משהו שעוזר לי זה הן המנוחות, לפני הלמידה, לאחריה וגם במהלכה, אבל לא מנוחות שמנוונות אלא מנוחות של פעילות גופנית. כאלה שהגוף מוציא בהן הרבה אנרגיות ואילו המוח, שגם הוא סוג של שריר, נח בינתיים. בשבילי, ההפסקות האלה הן ההצלה שלי. למשל, במהלך אימון גופני ועשיית ספורט, אני לא חושבת על כלום ורק חיה את הפעולה. זה עוזר לי מאד ועושה מין אתחול למוח.
אני חושבת שהדרך שבה אנחנו מתמודדים עם תקופות המבחנים היא עוד שלב שמכין אותנו לחיים שלנו. שהרי, החיים של כולנו עמוסים מאד וכולנו צריכים לפתח דרכי התמודדות עם עומס. אנחנו צריכים וחייבים ללמוד איך לתעדף את המשימות שלנו וכיצד לנהל את הזמן שלנו נכון. אנחנו צריכים להבין שלפעמים צריך להתאוורר, כדי שנוכל לחדש מצברים ולתפקד בצורה המיטבית.
בכלל, אני חושבת שאולי נכון לא להפסיק ללמוד אף פעם. אפשר אולי להפסיק להתמודד עם מבחנים למיניהם, אבל כיף גדול להמשיך ללמוד כדרך חיים. אין כמו ללמוד. אני מאחלת לכולנו שתהיה לנו תקופת מבחנים קלה ובעיקר שנלמד בימים האלה איך להתנהל נכון. מילה של לי.