מי לא חולם לגור שם: למרות האהבה לעיר, מושב הוא סוג של אוטופיה

אני לי גיא-רון ואני רוצה שיתייחסו אלי באהבה ובכבוד. בת 25. גרה בתל אביב. יש לי שני הורים מדהימים ואחיות שלפעמים מציקות, כמו לכולם. אבל, יש עוד משהו חשוב וגדול שמאפיין אותי - אני אוטיסטית, שלא יכולה לדבר אבל יש לה מה להגיד. יותר מהכול אני רוצה שישמעו אותי, שיתייחסו אלי ושיבינו אותי. לא כי אני אוטיסטית, אלא כי אני חכמה, רהוטה ומצחיקה. כי יש לי מה לומר וכי אני מאמינה שכדאי לכם להקשיב. אני רוצה לדבר מבעד לאילמות. לפעמים אני גם צועקת מבעד לאילמות. חזק. שישמעו.

מי מאיתנו לא חולם לגור במושב? לרוב האנשים, מגורים במושב והתדמית הכללית שלו הם סוג של אוטופיה. המושב גם נחשב למקום אידאלי לגדל בו ילדים. אני אישית מאוד אוהבת את העיר, אך מרבה לבקר במושב. סבא וסבתא שלי גרים במושב שאני חושבת שהוא הכי גדול בארץ, בית יצחק. כיף תמיד לבקר אותם, לא רק כי הם מדהימים איתי, אלא גם בגלל אווירת המושב שבבית שלהם ובסביבתו.

אני חושבת שהדבר הכי מפתה במושב זאת אווירת הרוגע שחווים בו. המושב הוא מין מקום כזה עם קצב חיים אחר, כאילו הכול זז לאט וממש רגוע. כמעט תמיד נדמה כאילו אין בו אנשים שממש ממהרים למקום כלשהוא. בעיר האנרגיות ממש זזות. אנשים תמיד רצים ממקום למקום, כולם זזים מהר ומנסים להספיק לעשות כמה שיותר דברים. זו התחושה. במושב העניין קצת יותר רגוע. עדיין אנשים עם קריירה, ילדים וגם עוד עיסוקים כמו כולם, אבל זה אחרת. מקסימום הולכים מהר, אבל לא נראים כמי שכל הזמן לחוצים להספיק משהו.

חוץ מזה יש את אווירת ה"כולם ביחד". מי מכם מכיר את כל השכנים שלו בעיר? אבל מכיר באמת, לא רק שלום מנימוס. אני כמעט ולא מכירה באמת את השכנים שלי. כמובן שלפעמים נוצרות חברויות עם חלק מהשכנים בעיר, אבל במושב כולם מכירים את כולם. מפני שמדובר יחסית במקום קטן, אז תמיד נתקלים אחד בשני על בסיס יומי וזה בדרך כלל גורם לאנשים לתקשר יותר ולהיות ביחד. יש כמובן גם המון פעילות חברתית קבועה, וכל מיני חגיגות משותפות של החגים והמועדים, וככה נוצרת תחושת האחדות במושב. פעם זה היה כנראה גם על בסיס כלכלי. היום הקירבה החברתית היא העיקר.

אמא שלי סיפרה לי שהיא הכירה את כולם במושב וכל ילדי המושב היו כל הזמן ביחד. אני ממש מקנאה בזה. אני אוהבת מאוד את תל אביב, אבל אולי היה גם שווה לחוות חיים בתוך קהילה קטנה. ההרגשה הזאת כנראה מפתחת לנו יותר את תחושת השייכות ומאפשרת לנו להרגיש בעוצמה גדולה יותר שיש לנו מקום בעולם. אנחנו יצורים חברתיים. אני מאמינה שזה חלק חשוב בהשגת אושר. הרבה אנשים שחיים בעיר חווים בה תחושת בדידות. יש אולי אזורים עירוניים שהם יותר קהילתיים, אך לא כמו במושב. נכון שאם נוצרת בדידות במושב, אז היא עלולה להיות קיצונית יותר מאשר בעיר, המלאה ברחובות, אורות, צבעים, פעילויות ואנשים, אבל מבחינת חיי קהילה המושב לרוב חברותי יותר.

אני מניחה שרבים חושבים, שחיים פנימיים במושב יוצרים סוג של בועה לתושבים. אבל, זה שגרים במושב לא אומר שלא יוצאים ממנו, כל יום. גם אם כן, לבועה כזו יש גם לא מעט תכונות חיוביות. אני חושבת שאפשר לדמיין את המושב כמקום שתמיד מבלים בתוכו ולא מעוניינים לצאת ממנו. מקום שבו כולם שוכבים על ערסלים, יושבים בצוותא עם חברים ועושים פעילויות מושבניקיות, אם יש בכלל מונח כזה, מדברים וצוחקים ולא זזים הרבה. אבל, זה ממש לא ככה. הרי כשמתחשק, יוצאים לערים הגדולות הסמוכות ומבלים. היום גם רוב המושבניקים עובדים בכלל בעיר, ובימינו ההיצמדות לעבודת הכפיים בחקלאות בתוך המושב איננה עניין יומיומי לרוב המושבניקים.

עוד סטיגמה על המושבניקים היא אהבת הטבע של כולם. כשלי עובר בראש המושג "מושבניק", אני תמיד מדמיינת את סנדליי השורש ואת כובע הטמבל, ואנשים שכל היום מטיילים ומכינים קפה בנחל ליד המושב. אני חושבת, שרוב האווירה הזו כבר נעלמה. המושב הוא קהילת חיים נחמדה באזור כפרי ושקט, בדרך כלל סמוך לאיזו עיר גדולה.

למרות ששני הוריי גדלו באזור כפרי, הרי למשפחה שלי בעיר אין בהווה איזו אהבת טבע גדולה. אנחנו בעיקר מטיילים בערים אחרות. מזל שתנועת הצופים כל כך פופולרית בעיר, ואצלנו בבית במיוחד. אין מה לעשות, אנחנו אנשי העיר הגדולה. חושבת שאנחנו אוהבים את הרעש של העיר הגדולה, את האנשים בה ואת כל מה שמסביב. את מגוון הדעות, את העובדה שהכול פתוח 24 שעות, את הליברליות האנושית וההכלה של כולם, את הפעילות התרבותית האינסופית, את השירותים המפותחים בכל תחומי החיים וגם את הנוף האורבני.

אבל, למושב יש את הייחוד והקסם שלו, שמי שחווה אותם בדרך כלל לא מחליף אותם בשום עיר שבעולם. לא יודעת כמה מכם יסכימו עם האמירה הזו, שנאמרת דווקא על ידי בחורה עירונית שאוהבת מאוד את עיר הולדתה ואת החיים בה, אבל זה הרושם שלי מהמושבניקים שפגשתי, גם אם כל אחד מהם רוצה בשלב כלשהו בחייו לחוות את החיים בעיר הגדולה. מי שכבר קבע את חייו במושב כאדם בוגר, בדרך כלל נהנה ממנו ונשאר בו, שומר על השקט והשלווה.

אז לאנשי העיר וגם למושבניקים - מאחלת לכולכם שתמצאו את המקום האידאלי שלכם. בסוף זה הרי לא איפה אתם חיים, אלא עם מי ואיך אתם עם עצמכם. מילה של לי.