משבר הקורונה מפחיד אותי. זה מה שאני עושה כדי להירגע

אני לי גיא-רון ואני רוצה שיתייחסו אלי באהבה ובכבוד. בת 25. גרה בתל אביב. יש לי שני הורים מדהימים ואחיות שלפעמים מציקות, כמו לכולם. אבל, יש עוד משהו חשוב וגדול שמאפיין אותי - אני אוטיסטית, שלא יכולה לדבר אבל יש לה מה להגיד. יותר מהכול אני רוצה שישמעו אותי, שיתייחסו אלי ושיבינו אותי. לא כי אני אוטיסטית, אלא כי אני חכמה, רהוטה ומצחיקה. כי יש לי מה לומר וכי אני מאמינה שכדאי לכם להקשיב. אני רוצה לדבר מבעד לאילמות. לפעמים אני גם צועקת מבעד לאילמות. חזק. שישמעו.

בהלת הקורונה היא הנושא החם ביותר לאחרונה, אפילו יותר מהפוליטיקה ומהקמת הממשלה. אז למה כל הפאניקה? אני מניחה שבעיקר משום שמדובר בנגיף חדש, מדבק מאוד ושאחוזי התמותה ממנו גדולים יותר משפעת. הלא-מוכר תמיד מפחיד אותנו. אנחנו באמת לא יודעים מספיק על הנגיף המעצבן הזה, מה שלא עוזר להרגיע את הלחץ. אני חושבת שאם סין הייתה משתפת פעולה באופן מלא וחושפת בזמן בצורה מפורטת את כל הנתונים האמיתיים, זה היה משרת בעיקר אותה. אך כמו שאנחנו יודעים, זה לא בדיוק קרה. הכי מפחידה היא העובדה שהתסמינים דומים לאלה של התקררות רגילה, אז איך מבדילים? יש כל כך הרבה פוסטים בנושא, חלקם אפילו מפורט ונשמע מלומד מאוד, וקשה לדעת מה מהם מהימן.

צריך שמישהו יעשה לנו סדר. בואו נדבר רגע על ההנחיות של משרד הבריאות: אני חושבת שהם עושים את מיטב יכולתם לגבי העניין הזה עם המשאבים הקיימים. מה שמכעיס אותי זה אנשים שלא מקיימים את הנהלים של משרד הבריאות - לדוגמה: כאלה שלא נכנסים לבידוד, אפילו כמו שהתנהלו בהתחלה בקבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב. עם כל הכבוד, הם אמורים להוות דוגמה למי שמעריץ אותם. עם כל ההבנה למצב הספורטיבי הלא פשוט שלהם, אני חושבת שההתנהגות הזו מעבירה מסר שגוי לכלל האוכלוסייה. מאד קשה למנוע התפשטות כאשר יש מי שלא מקשיב לנהלים. מצד שני, לפעמים יש היסטריה שלא ממש מוצדקת, והליכה בדרך שלה מזיקה גם היא מאוד.

איך אני חווה את המצב? ההמולה הזו מאד מבלבלת ומלחיצה אותי. אני חושבת שמה שבעיקר עוזר לי ולשם אני מכוונת, זו המטרה למצוא לעצמי שגרה אלטרנטיבית, כלומר: לבנות לי סדר יום שבו אהיה עסוקה ושבעיקר תהיה לי שליטה עליו. לאור ההנחיות המחמירות החדשות, שבטח עוד ישנו אותן שוב ושוב, אפילו במשך הזמן שיחלוף מרגע כתיבת מילים אלה ועד לפרסומן, חשוב מאוד לנסות וליצוק תוכן מתאים לנהלי החיים החדשים, תוכן מתאים לשליטה שלנו עליהם, ככל שניתן.

אני מבקשת לספר לכם מה אני מרגישה בעקבות המצב. בשבילי, חוסר הידיעה מפחיד, וההתפתחויות מלחיצות. אבל, יחד עם זאת, אני חושבת שאין לי ממה לחשוש באמת. אני צעירה, לא יצאתי בימים האלה הרבה מהבית, כן ביליתי - אבל לא עשיתי "שופינג" בקניונים או במרכזי הקניות. המצב גרם לי להתפנות לדברים הקטנים שיש בבית - לספרים, למוזיקה, למשפחה. למזלי, יש לי משפחה אוהבת וכיף לנו להיות ביחד.

אני חושבת שהפחד מהלא נודע הוא פחד הגיוני: לכולנו קשה לקבל דברים חדשים, ובמיוחד כאלה שאין לנו שליטה עליהם. אתן לכם טיפ קטן ממני - הדרך לאושר ולקבלת החדש היא הקבלה שהכול יהיה בסדר. הכול מתחיל בנשימה עמוקה: נשימה עמוקה מהאף, ולהוציא מהפה, וכבר הכול נהיה נהדר. בידוד נעים לכולם, נתראה ברחובות אחרי הכול. אפשר ללמוד מהאיטלקים, שנמצאים במצב הרבה יותר מלחיץ מאיתנו, ועדיין מעבירים את הזמן בשירה משותפת מהחלונות ומהמרפסות.

אז בינתיים, נאמר שלום כמו בהודו או יפן, בלי לחיצת יד. נלמד להתעטש בלי לפזר את כל הנגיפים באוויר. נהיה יותר היגיינים בכל מקום. נלמד להעסיק את עצמנו יותר בבית, כך שאולי נראה יותר את המשפחה, ואולי גם כמה סדרות שלא הספקנו לראות בטלוויזיה. נוציא קצת משהו מתוק מהמצב.

ומה יקרה אחרי שמשבר הקורונה יעבור? איך נצא מהחורבן שהוא עלול להשאיר? זאת שאלה שאני לא חושבת שמישהו יודע לענות עליה. אני מאחלת לכולנו שהנגיף הזה ייעלם או יטופל במהרה, ושנצליח להתאושש מההרס שהוא ישאיר אחריו. בעצם, אל דאגה: אני משוכנעת שנצליח. מילה של לי.