אני לי גיא-רון ואני רוצה שיתייחסו אלי באהבה ובכבוד. בת 25. גרה בתל אביב. יש לי שני הורים מדהימים ואחיות שלפעמים מציקות, כמו לכולם. אבל, יש עוד משהו חשוב וגדול שמאפיין אותי - אני אוטיסטית, שלא יכולה לדבר אבל יש לה מה להגיד. יותר מהכול אני רוצה שישמעו אותי, שיתייחסו אלי ושיבינו אותי. לא כי אני אוטיסטית, אלא כי אני חכמה, רהוטה ומצחיקה. כי יש לי מה לומר וכי אני מאמינה שכדאי לכם להקשיב. אני רוצה לדבר מבעד לאילמות. לפעמים אני גם צועקת מבעד לאילמות. חזק. שישמעו.
ברור שנדבר על ליל הסדר הקרוב, אין ספק שהשנה החג יהיה שונה ממה שאנחנו רגילים לו. בכל שנה יושבות יחד מאות אלפי משפחות ומציינות בארוחה גדולה את המעבר ההיסטורי של עם ישראל מעבדות לחרות, ולמעשה את "יציאת מצרים" של עצמם. החג קיבל הרבה משמעויות עם השנים. יש כאלה שמקדישים אותו לאוכל טוב ומיוחד, ויש כאלה שלניקיון אינטנסיבי ואפילו אובססיבי.
אני בעיקר אוהבת את הזמן המשפחתי המשותף. כזה מהסוג שהשנה יש ממנו הרבה בגלל הקורונה, ואני מקווה שלא הרבה מדי מבחינתכם. המון בדיחות הופצו בעניין זה ברשת.
המשפחה שלי חמה ומלוכדת. איך אומרים - לא חשוב מאיזו עדה. ליל הסדר הוא תמיד אירוע משפחתי משותף ומיוחד. אני אוהבת במיוחד את השירים והתחושה של "הביחד". נכון שהשנה תנהל כל משפחה גרעינית בלבד את הסדר בביתה לבד, לפחות ככה אני מקווה, אבל עדיין אני חושבת שאפשר יהיה אפילו ליהנות במיוחד מהייחוד הזה. עניין של גישה. ממילא, אין לנו ברירה ואפשר יהיה להפוך אותה לבחירה מצוינת.
עוד בוואלה!
הסדר הזה מתאר מעבר הפוך מביטוי של חירות, שזו המשמעות החשובה ביותר של החג הזה, להתכנסות ובידוד. אני רואה בתזמון של החג השנה המון סמליות. דווקא עכשיו עלינו למצוא משמעות חדשה למונח "יציאה לחירות". דווקא עכשיו עלינו להיכנס פנימה ולבחור בחירות טובות.
החג הזה לא יהיה קל. הרבה אנשים יהיו לבד. במיוחד המבוגרים יותר. זה עלול להיות עצוב, אבל צריך להיעזר גם בקשרים הטכנולוגיים כדי ליצור קשר ולהרגיש קצת ביחד. רובנו ייאלץ להיפרד מהרגלים ישנים ואולי יצטרך למצוא לעצמו חג שונה. החירות תהיה חמקמקה וקשה למציאה. אף אחד לא מרגיש חופשי כשהוא ספון מאונס בביתו, ובכל זאת אני מוצאת הרבה יופי בחג הקרוב. סך הכל הבית שלנו הוא מקום לא רע להיות ספון בו.
אני חושבת שהחג הזה הוא הזדמנות לניעור האבק, ולניעור של מה שאנחנו חושבים שקורה בעולם. הפסח הזה הוא שונה, יש לו משמעויות אחרות. למשל, אפילו כל מה שאנשים חושבים על ערבות הדדית משתנה לעומת שנים קודמות. אם למשל בעבר היו העניין והמשמעות של עוני מרוחקים מרובנו, אז היום הוא קרוב מתמיד לכולנו, אם לא בתחושה אז בהבנה. אם פעם לא היינו נזקקים, אז היום אנחנו כן. ואם פעם היינו כולנו בסדר בקבוצות גדולות יותר, אז היום נהיה מצומצמים ויחסית נפרדים.
עם זאת, יש משהו שונה, אבל לא פחות טוב. אנחנו נחגוג עם המשפחה הגרעינית, נלמד להכיר אותם הרבה יותר טוב ולעומק, נזכה להיות חלק מחוויה שהיא גם של כולנו כעם וגם להיות חלק ממשהו שעוד לא התקיים במדינת ישראל. יש בזה משהו מיוחד ביותר וגם עצוב. שכן, בכל זאת זהו חג שבו אנחנו אמורים לחגוג ולא להסתגר. לכן אני מציעה שבחג הזה נזכור את הטוב והפחות טוב ונזכור להעריך את מה שיש לנו. לא מה שהיה, מה שיש. בקרוב זה יעבור ונחזור להיות יחד. מה שקורה לנו אמור לחזק אותנו ולגרום לנו לדעת שבהמשך נסתדר. אני משוכנעת שנשרוד כפרטים וכחברה. המשבר יחזק אותנו.
הכי מרגש זה מה שקורה בחברה שלנו בימי החג השונה הזה. לערבות ההדדית פנים חדשות. למשל, כל היוזמות החברתיות הנהדרות. ההתגייסות החברתית לסייע לאוכלוסייה המבוגרת, ההופעות מהבית של האמנים, הסדר ההמוני בתקשורת, ואולי גם ההתגייסות של יהודים בכל העולם לשנע מזון לפסח לקהילותיהם. דרך אגב, בניגוד מוחלט למצב, אני חושבת שהסדר הענק בתקשורת יהיה בעצם אולי הסדר הכי גדול אי פעם. ככה צריך להתייחס אליו, ולשמוח.
מאחלת לכולנו שנדע לנצל את המצב הכפוי הזה להתקדם למקום שממנו נוכל לצמוח. בשנה הבאה נחגוג כולנו יחד. מילה של לי.