יום אחד הלך הנער ראובן פכר מקיבוץ מזרע לצפות בסרט. ביומן החדשות שהוקרן לפני תחילת הסרט ראה את שחקני קבוצת הכדורסל האמריקאית "הארלם גלובטרוטרס" מלהטטים בכדור. הקבוצה, שהורכבה משחקנים שחורים בלבד, הפכה את הכדורסל למופע בידור מלהיב. מאז אותו ערב התאהב פכר במשחק וכעבור זמן קצר הפך לאחד משחקני נבחרת ישראל שרשמה היסטוריה: היא נמנתה עם הסגל האולימפי הראשון של מדינת ישראל ואחר כך זכתה במקום החמישי באירופה ובמקום השמיני באליפות העולם.
"עד שבארי לייבוביץ' הגיע לישראל, לא ראיתי מוסר טוב מראובן", אמר עליו איתן שלח, חבר קיבוץ מזרע ומאמן כדורסל במשך שנים רבות. שלח מגדיר עצמו "מעריץ של ראובן פכר". במושגי הספורט המקצועני של ימינו, קשה להבין שבאותה תקופה בה נמנה פכר עם טובי שחקני הכדורסל בישראל, הוא גם היה חייל קרבי והיה בין לוחמי יחידה 101 שהפכה למיתוס בתולדות צה"ל.
פכר נולד בקיבוץ מזרע שבעמק יזרעאל בשנת 1933, לסימה ויולק פכר, מוותיקי הקיבוץ שקם בשנת 1923. אחריו נולדו עוד אח ואחות. עם הגיע מועד גיוסו לצה"ל, שובץ כמדריך ספורט בחיל הים. באותן שנים עדיין לא הייתה בישראל ליגת כדורסל אחת, אלא שתי ליגות - אחת של "הפועל" ואחת של "מכבי" וטרם הוקמה נבחרת ייצוגית, ולכן נבחרת צה"ל הייתה הקבוצה שייצגה את המדינה ומשחקיה מול נבחרות של צבאות זרים היו נחשבים אז למשחקים מעוררי עניין. פכר נמנה עם נבחרת צה"ל שבעיקר התמודדה באותן שנים מול נבחרת צבא צרפת.
לקראת אולימפיאדת הלסינקי ב-1952, שהייתה האולימפיאדה הראשונה אליה שלחה ישראל משלחת, הוחלט להקים נבחרת כדורסל. "הפועל" ו"מכבי" שהתחרו על ההגמוניה בספורט החליטו על חלוקה שווה בסגל השחקנים. גם בקרב עסקנים החלוקה הייתה על פי נוסחת ה"פיפטי-פיפטי".
עוד בוואלה!
פכר נמנה עם הסגל, לצד כוכבים ובהם אברהם שניאור, משה דניאל (אביו של הכדורסלן מוטי דניאל), אליהו עמיאל, מרסל חפץ, שמעון "צ'ינגה" שלח, רלף קליין ונוספים. בדיווחים לפני היציאה למסע להלסינקי קוטלגו השחקנים לפי גובהם - "נמוכי הקומה" ו"אלו שמזדקרים מעל לגובה של 1.80 מטר". פכר שהתנשא לגובה 1.85 מטר, היה מענקי הנבחרת. נכתב עליו כי היה "מוכר לקהל החובבים במבצעיו היפים ליד הסל - כמתקיף מרכזי".
שלח סיפר כי "ראובן שלט בשתי הידיים, דבר שלא היה מקובל אז בכדורסל הישראלי. בנוסף, הייתה לו ראיית משחק מעולה, תגובות מהירות והוא היה ריבאונדר טוב. היה לו תרגיל שהשופטים לא עלו עליו - לדחוף את השחקן היריב בזמן שהוא היה בירידה מהניתור, ואז היה תופס את הכדור".
ברוח דרישתו של ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, כי קציני צה"ל ישאו שמות עבריים, התבקשו גם שחקני הנבחרת לעברת את שמות המשפחה שלהם, וכך ראובן פכר הפך לראובן פרח. אחרי המסע שב להיות פכר. נראה שהשחקנים החליטו להתבדח בתהליך עיברות השמות, כך לדוגמה רלף קליין (קליין= קטן, בגרמנית) הפך לרפאל רם. המאמן, מוריס (טאבי) רסקין, הובא מארצות הברית והפך להיות טוביה רסקין. למרות ששמו עוברת שפתו נותרה אנגלית, דבר שיצר קצרים בתקשורת עם שחקני הנבחרת שלא שלטו בשפה זו.
הנבחרת סיימה במקום ה-20 מתוך 23, אבל שנה אחר כך הגיעה להישג מרשים כשסיימה במקום החמישי באליפות אירופה שנערכה במוסקבה במאי 1953. שחקני הנבחרת התאספו רק שלושה שבועות לפני פתיחת הטורניר והמטרה המרכזית היתה לשלוח נבחרת ישראלית שתופיע מאחורי מסך הברזל וש"תפסיד בכבוד". הנבחרת התאמנה במגרש אספלט בפתח תקווה, ישנו בחדר ההלבשה והשחקנים היו רצים ארבעה קילומטרים ממגרש האימונים כדי לאכול את ארוחותיהם במסעדה קואופרטיבית.
דבר בואה של נבחרת ישראלית למוסקבה פשט בקרב הקהילות היהודיות במזרח אירופה. בשעה שהרכבת בה נסעו, התעכבה כחמש שעות בעיר יאסי שברומניה, אורגן לה משחק בזק נגד קבוצה מקומית. תוך דקות הגיעו לצפות במשחק מאות יהודים מיאסי. המשחקים במוסקבה נערכו במגרש פתוח באיצטדיון "דינאמו" ולכל משחק הגיעו כחמישים אלף צופים. הנבחרת הישראלית הפכה להפתעת האליפות וניצחה נבחרות עדיפות ממנה, בהן בולגריה ויוגוסלביה וסיימה במקום החמישי עם מספר נקודות זהה לנבחרת שסיימה במקום השני. שבע פעמים נאלצו חיילי הצבא האדום לנגן את "התקווה" מול קהל של אלפים.
הביקור עורר התרגשות גדולה בקרב הקהילה היהודית במוסקבה וכששחקני הנבחרת הגיעו בשבת לבית הכנסת הגדול בעיר, התמלא המקום מפה לפה "וההתרגשות הייתה עצומה", תאר אז השחקן מנחם קורמן. קורמן עצמו עלה נקרא לעלות לתורה סיפר כי "הייתה דומיה מוחלטת ואז שמעתי בכי בקהל". אלא שהוא עצמו לא שם לב שמרוב התרגשות לא יצא הגה מפיו, עד שהרב טפח על שכמו ואמר לו: "נו, זאג שוין עפעס" (נו, תאמר כבר משהו).
פכר, לצד היותו שחקן בנבחרת גם דיווח לעיתון "על המשמר" על המשחקים. בטור בשם "מכתב ממוסקבה" כתב בין השאר שבמשחק נגד פינלנד, שנערך בגשם "המטרנו גם אנו גשם של סלים". ישראל ניצחה 60:36.
זמן קצר אחרי שהנבחרת שבה ממוסקבה פנה לפכר חברו מהמשק, שמואל מרחב, וסיפר לו על יחידה צבאית חדשה שזה עתה קמה והציע לו להצטרף אליה. מדובר היה ביחידה ה-101 בפיקודו של אריק שרון. היחידה מנתה קרוב לחמישים לוחמים, מהם ארבעה ממזרע. פכר נענה להצעה והצטרף ליחידה שלמרות ימיה הקצרים הפכה להיות מיתוס בתולדות צה"ל. ייחודה של יחידה 101 היה בכך שהיה יזמה ופעלה בלוחמת קומנדו, תוך התבססות על כושר ניווט גבוה, והיוותה את הבסיס לצמיחתן של היחידות המיוחדות של צה"ל. עם פירוק היחידה, עברו לוחמיה להקים את גדוד הצנחנים 890 ופכר נמנה עמהם.
ב-1954 נמנה פכר עם סגל הנבחרת שהשתתפה באליפות העולם בריו דה-ז'נירו, בה שוב השיגה ישראל הישג מרשים כשסיימה במקום השמיני (בטורניר לא השתתפו מדינות הגוש הקומוניסטי). פכר הצטיין במשחק הפסד 50:43 נגד קנדה ובמהלכו קלע 14 נקודות ברציפות.
הן בהיותו שחקן כדורסל ולוחם בצנחנים והן בשנים אחר כך, מיעט להתגאות בהישגיו. "איש נעים הליכות שלא הייתה בו אפילו מידה קטנה של יהירות", אמר עליו שלח. עם שחרורו שב למזרע והשתלב בענף הפלחה, אותו גם ריכז במשך מספר שנים. במקביל המשיך לשחק כדורסל ומאוחר יותר גם לאמן מספר קבוצות של קיבוצים.
נבחרת צה"ל המשיכה להיות קבוצה משמעותית עבור כוכבי הכדורסל הישראלים. פכר נקרא למשחק שייחסו לו חשיבות רבה ושנערך ב-1957, במסגרת חגיגות שנת העצמאות התשיעית למדינה. במשחק, נגד נבחרת צבא צרפת, צפו גם הרמטכ"ל משה דיין, גנרל מצבא צרפת ושגריר צרפת בישראל. נוכח המשחק הצמוד ירד דיין בהפסקת המשחק ושוחח עם שחקני הנבחרת. למרות זאת הצרפתים עלו ליתרון עד שפכר הצליח לקראת הסיום לקלוע שלושה סלים מכריעים שהשוו את התוצאה ובסיום ישראל ניצחה 49:46.
בשנת 1962 נישא פכר עם חברתו, אילנה גרבורג מתל אביב, גם היא ספורטאית שהתחרתה בריצות קצרות. כעבור ארבע שנים עברו בני הזוג לאשקלון ואחר כך לרמת השרון, כאשר לצד עבודתו בחברת "כימאויר" המשיך פכר לאמן קבוצות כדורסל.
בשנת 1976 הגיעו בני הזוג ובתם, לי, למושב עין עירון שממזרח לחדרה, במועצה האיזורית מנשה. בני הזוג פכר טיפחו משק חקלאי ובו לול, פרחים, מלפפונים, אנונה, פירות נשירים וזיתים. לצד החקלאות עבד לאורך השנים גם כמורה נהיגה. גם אחרי שהפסיק לאמן כדורסל המשיך תמיד לעקוב אחרי מקצועות ספורט שונים.
ביום רביעי, 29 באפריל, היה יום הולדתו ה-87 ובבוקר למחרת הלך לעולמו. הוא הובא למנוחות בבית הקברות של מזרע, מול השדות שאהב. הוא הותיר אחריו אישה - אילנה, בת - לי, נכדה - גוני ונכד - אורי.