שערי סכר דגניה שבמוצא הכנרת כבר לא יורמו השנה, כדי לאפשר למי הכנרת לזרום דרומה בירדן. התמעטות משקעים האופיינית לחודש אפריל ומאידך שאיבת מים מוגברת מהאגם הביאו לכך, בעוד 12.5 סנטימטרים בלבד חסרים כדי שמפלס הכנרת יגיע לרום העליון שלו. יחד עם הכרעה זו, מגיע לסיומו אחרי 75 שנה מסעו של אקדח, ששימש בעבר את מי ששמר על הסכר לאורך עשורים, ושב עתה לבעליה המקוריים - חברת החשמל.
הפעם האחרונה שבה נפתח הסכר הייתה בשנת 1995. מאז מתעוררת בקרב רבים התקווה לראות שוב את הסכר נפתח ואת שטף המים זורם בעוצמה במורד הירדן. עבור ירדנה נאירנר (יצחקי) מדובר במחזה שבילדותה ונעוריה היא ראתה מדי שנה, כ-20 שנים ברציפות. לעתים היא אף הייתה זו שלחצה על הכפתור שהביא לפתיחת הסכר. אביה, מרדכי יצחקי, היה שומר הסכר במשך קרוב לשלושים שנה, משנת 1945. כדי למלא את תפקידו נאמנה הוא התגורר עם אשתו ושני ילדיו בצריף עץ קטן, הצמוד לסכר.
עוד בוואלה!
עד הקמת המוביל הארצי, בשנת 1964, היה נפתח סכר דגניה מדי שנה. בפתיחת הסכר, שהייתה אז, אם כן, מעשה שבשגרה, זכתה מדי פעם הילדה ירדנה. לא רק בכבוד הזה זכתה בתו של שומר הסכר: לדבריה, מדי פעם לקח אותה אביה לחורשת האקליפטוס הצמודה לצריף, ושם על גדות הירדן, לימד אותה לירות באקדח במטווח מאולתר שאירגן שם. כעת, האקדח ששירת את השומר יצחקי ושניתן לו על ידי חברת החשמל, מפעילת הסכר, שב אל החברה.
ב-50 השנים האחרונות היה האקדח בידיו של אליעזר נאירנר, חתנו של יצחקי. לאחרונה הבין שאין לו עוד צורך בו, והחליט שלא לחדש את הרישוי הנחוץ לאחזקת אקדח. הוא וירדנה החליטו להחזיר את האקדח לכתובתו המקורית.
"היינו מקבלים טלפון, לוחצים על כפתור ומורידים את הסכר"
מאז שמתו מרדכי ופרידה יצחקי והצריף התרוקן מדייריו, הוא נותר נטוש ושומם. בשנים האחרונות אף החל להתפורר, לאחר שלא זכה לשיקום. גם הסכר אינו צריך עוד שומר חמוש. אבל האקדח מעורר מחדש זכרונות של ימים בהם סכר דגניה היה מרכיב מרכזי במפעל החשמל של פנחס רוטנברג בנהריים, ומשיב לזיכרון את השומר יצחקי, דמות מוכרת בעמק הירדן לאורך עשרות שנים.
את בנייתו של מפעל החשמל בנהריים סיים פנחס רוטנברג בשנת 1932. סכר דגניה שנועד לווסת את זרימת המים מהכנרת למפעל החשמל היה נקודה משמעותית במערך המורכב שהוא תכנן. כדי להגן על הסכר הוחלט להציב שומר שיפקח עליו באופן רצוף, ולשם כך נבנה בצמוד לסכר צריף עץ עבור מגורי השומר.
בין השנים 1932-1945 שמר על הסכר מיכאל טריפון מטבריה. כשסיים את עבודתו חיפשו לו מחליף ופנו למרדכי יצחקי, יליד כורדיסטאן. הוא התגורר בביתניה הסמוכה לסכר עם אשתו פרידה וילדיהם איציק וירדנה, שנקראה על שם הנהר האהוב שעל הגדה שלו גרה המשפחה.
יצחקי נאות להצעה והמשפחה עברה לצריף שעל הסכר. באותם ימים מדובר היה במגורים בבידוד, באמצע הדרך בין דגניה לכנרת. הניתוק שנכפה על שני הילדים הביא לכך שההורים הבינו כי על ירדנה לגדול ביחד עם בני גילה והיא נשלחה לקיבוץ מסדה, 5 ק"מ מדרום לסכר. ביום למדה בבית החינוך בקיבוץ דגניה, ובהפסקות בין השיעורים ביקרה את הוריה. בכתה ח' שבה לגור בצריף עם משפחתה.
עם מינויו לתפקיד שומר הסכר נקרא יצחקי לנהריים ושם העניק לו אברהם דסקל, מנהל תחנת החשמל בנהריים ויד ימינו של רוטנברג, אקדח שישמש אותו בתפקיד. "מדובר היה באקדח עם רישיון שניתן על ידי המנדט הבריטי, במשרדים ברבת עמון", מבהיר אליעזר נאירנר, בעלה של ירדנה, ומסיר כל חשש כי האקדח הוחזק שלא כדין. לדבריו, האקדח היה פריט חוקי ברשימת מחסן הנשק ב"תל אור", היא השכונה בה גרו מעברו המזרחי של הירדן עובדי תחנת הכוח.
השמירה על הסכר לא אילצה את יצחקי להשתמש באקדח ולדברי בתו, הפעם היחידה שזכורה לה שאביה ירה באקדח, הייתה כשנמיה פרצה ללול התרנגולות שגידלה המשפחה ליד הצריף. כמובן, היו גם אותם מטווחים משפחתיים בחורשת האקליפטוס.
ירדנה גם זוכרת שיט עם אביה באפיק הירדן, לפני שהגיע לסכר, ודיג. "אבא הסדיר עם חברת החשמל שהמשפחה תעבור לגור בצריף כדי שאמא שלי תוכל להחליף אותו בפתיחה וסגירה של הסכר. אמא הייתה גם יכולה לעשות את העבודה במקומו והוא היה יכול להתפנות. גם אנחנו היינו יכולים לסייע. היינו מקבלים טלפון מנהריים, לוחצים על כפתור, מורידים את הסכר ומעלים לפי הבקשה והצורך", זוכרת ירדנה.
המסיבה המיוחדת של חברי קבוצת כנרת
שומר הסכר הפך להיות דמות מוכרת בעמק. כולם הכירו אותו בשם "יצחקי" ורובם לא ידעו שזה בכלל שם המשפחה שלו. הוא הפך לדמות אהובה על חברי קבוצת כנרת, שהיו נפגשים אצלו מדי פעם. היה גם ערב אחד קבוע פעם בשנה שבו הם היו מגיעים אליו כדי לחגוג את יום ההולדת של חבר הקבוצה, שולקה - מדי שנה בליל ה-31 בדצמבר.
שולקה, או בשמו המלא והלא מוכר שלום פטרוקובסקי, נולד בשנת 1906 בעיירה ויניצ'ה באוקראינה. הוא ישב בגלות בסיביר באשמת פעילות ציונית וב-1926 הגיע לחצר כנרת. למרות שנחשב "פרחח" והתלבטו אם לקבלו, הפך לחבר הקבוצה. בצעירותו עסק בביטחון ורוב שנותיו עבד בחקלאות ואף זכה לתואר ארצי של "יקיר עובדי הפלחה".
הוא לא ידע את תאריך הולדתו, או שאולי ביקש לחגוג את השנה האזרחית החדשה בלי שהמייסדים הקשוחים יכעסו על קלות הדעת, והחליט כי נולד ב-1 בינואר. שולקה וחבריו מכנרת היו חוגגים את יום ההולדת אצל יצחקי עם דגים מהכנרת ואלכוהול. עם השנים נדדה המסיבה לקיבוץ. שולקה עצמו מת כבר לפני 40 שנה, אבל גם בהיעדרו הכנרתים ממשיכים מדי שנה לחגוג את "יום ההולדת" של שולקה, שראשיתו אצל יצחקי בצריף.
מאז מלחמת העצמאות הסכר לא עומד עוד בפני סכנת כיבוש, ולקראת סוף שנות ה-60 יצחקי הבין שאין לו עוד צורך באקדח. חתנו, אליעזר נאירנר, שעבד כנהג אגד בשטחי סיני ובעוד אזורים רגישים אחרי מלחמת ששת הימים, דווקא היה זקוק לו. על כן, יצחקי העביר את האקדח לחתנו. נאירנר אף מתגאה כי הצליח למצוא לאקדח נרתיק ברזנט בחנות בדרום תל אביב. האקדח שימש את נאירנר גם כשהיה מורה דרך ושירת אותו עשרות שנים כנשק לאבטחה. מדי שנה ירה בו במטווחים, והוא משבח את האקדח ש"יורה יוצא מן הכלל".
לאחרונה, עם הגיעו לגיל 84, החליט כי אין לו עוד צורך באקדח, ולמרות היותו פריט אחרון שנותר כמזכרת מחמו האהוב, החליט למסור אותו. הוא פנה לחברת החשמל, בעליה המקוריים של האקדח, והציע להם לקחת אותו בחזרה. בארכיון החברה שמחו לקבל את הפריט, זכר מימיה הראשונים, ורישיון האקדח שב להיות על שם החברה.
"היה לי קשה להיפרד מהאקדח, אבל הבנתי שמקומו בארכיון של חברת החשמל. הוא ישמש כפריט נוסף מאותם ימים של ראשית המפעל החלוצי בנהריים", אמר נאירנר.