מועצת פרדס חנה הייתה משוכנעת כי בידיה הצעה שהממשלה הזמנית, שכיהנה עם קום המדינה, לא תוכל לסרב לה - להקים את קריית הממשלה בשטח המושבה.
חברי המועצה הציגו למשרד ראש הממשלה, דוד בן גוריון, נימוקים כבדי משקל: מיקום היישוב במרכז המדינה, וקירבה לתשתיות תחבורה כגון נמלי ים, שדה תעופה עין שמר, ומסילת ברזל מהעמקים לתל אביב שהובטח כי תקום בקרוב.
ההצעה שהוגשה למשרד ראש הממשלה ב-16 בספטמבר 1948 תויקה ונשמרה, אך נראה כי מעולם לא עלתה לדיון כלשהו. לא עזר לאנשי פרדס חנה אפילו הנימוק כבד המשקל בדבר "קרבת הים ורוחות המערב הנושבים תדיר, ומקילים הרבה על חום הקיץ והאקלים הוא נוח".
72 חלפו מאז אותה הצעה. מסילת רכבת ישירה מהעמק לתל אביב, שנראתה אז רק כעניין של זמן, עדיין לא הוקמה, והדיון על מיקום עיר הבירה ומשרדי ממשלת ישראל נראה היום משעשע. אולם, עם הקמת המדינה מעמדה של ירושלים כבירת מדינת ישראל שזה עתה קמה, כלל לא היה דבר ברור ומובן מאליו. במקביל לאין ספור הדיונים ופעולות להקמת המנגנון, משרדי הממשלה, הצבא ושאר המוסדות - עלה לדיון גם נושא מיקום הבירה.
עוד בוואלה!
בתיק שארכיון המדינה פתח לבקשת וואלה! NEWS, וכותרתו "מיקומה של בירת ישראל", שמורה לצד הצעתה של מועצת פרדס חנה, גם הצעתה המפורטת של עיריית חיפה להכריז על העיר כבירת המדינה הצעירה. שתי פניות אלו מצטרפות לעוד כמה הצעות דומות של יישובים וגורמים אחרים עם הקמת המדינה, בנוגע למקום מושבה של בירת ישראל. הרצליה וזכרון יעקב הציגו גם הן את מועמדותן ואילו בן גוריון עצמו חלם בכלל כי עיר הבירה תוקם בממשית שבנגב.
עם קום המדינה ובתקופה שקדמה לכך, שררה הבנה כי ירושלים דווקא לא תוכרז כעיר הבירה. היה זה ניתוח ריאלי שנבע מכורח המציאות: התנועה הציונית שקלה לוותר על מעמדה של ירושלים כעיר בירה וכמרכזה השלטוני של התנועה הציונית, כדי לקבל מאומות העולם תמיכה והכרה בהקמתה של מדינה יהודית.
כך היה מימי ראשיתה של התנועה הציונית. כבר בשנת 1896 העדיף הרצל לוותר על ירושלים תמורת הסיכוי להשיג הכרה בזכות היהודים לריבונות על יתר חלקי הארץ. עם השנים, וככל שהרעיון הציוני הפך למציאות, הלכה והתחזקה ההכרה כי כדי להגשים את חלום הקמתה של מדינה יהודית ריבונית בארץ-ישראל - יהיה הכרח לוותר על חלום הכרה בירושלים כבירתה.
החלטת העצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 הייתה החותמת הרשמית על ההכרה במציאות: היהודים יזכו במדינה וארץ ישראל תחולק לשתי מדינות. האחת מדינה יהודית והשנייה מדינה ערבית. פרט משמעותי נוסף בהחלטה: ירושלים לא תהיה שייכת לאחת משתי המדינות ותהיה תחת משטר בינלאומי. הוויתור היה הכרחי. די להזכיר את העובדה כי מאות אלפי פליטים ששרדו את זוועות השואה התדפקו על שערי הארץ הנעולים - רק ריבונות ציונית הייתה יכולה להבטיח את כניסתם ארצה.
הטיעון של זכרון יעקב: "הנוף יפה והמים טובים"
כבר בדצמבר 1947, אחרי קבלת תכנית החלוקה באו"ם וההחלטה על בינאום ירושלים, החלו הדיונים על מקום מושבה של ממשלת ישראל. מזכיר הממשלה הראשון, זאב שרף, פירט אחרי 11 שנה בספרו "שלושה ימים: והם ג', ד', ה' באייר התש"ח", על אותם "בירורים", כהגדרתו. בן גוריון, שחזונו היה ישוב הנגב, הציע אז את ממשית כמקום הראוי.
ממשית, חמישה קילומטרים מדימונה, הייתה אתר שומם. מדובר באתר ארכיאולוגי של עיר נבטית מהמאה הראשונה לפני הספירה, שהוקמה כחלק ממכלול הערים שנועדו להגן על שיירות מסחר ולגבות מהן מסים. בתקופה מאוחרת יותר ישבו בה חילות משמר רומים וביזנטיים.
שרף ציין בהתלהבות כי למרות השממה סביב האתר "למרגלות העיר, עמוק בוואדיות, מפכים מעיינות קטנים, ובעמקים שסביבה אפשר לגלות סימני החקלאות העתיקה שחרבה". שרף גם ציין כי "לא רק עברה של העיר העיד על טיב המקום". חברת הנפט "סטרנד אנד קומפני" החלה בחיפוש נפט באזור ומפעל "פניציה" של "סולל בונה" לקח מהמקום חול לייצור זכוכית. יש לזכור שעל פי תכנית החלוקה, הנגב היה גדול ממחצית שיטחה של המדינה היהודית העתידית, ולא לחינם היה בן גוריון "להוט לישוב הנגב", כהגדרת שרף. המקום המוצע גם היה הנקודה המרוחקת ביותר מכל קו גבול של המדינה העתידית.
נימוק הריחוק מהגבול הוא היה גם הסיבה להצעה שהעלתה גולדה מאירסון (מאיר). היא חשבה שחיפה היא העיר הראויה להיות בירת ישראל. מחוץ לנגב הייתה זו הנקודה הרחוקה ביותר מקו גבול, ובנוסף האזור ההררי הזכיר לה את נוף ירושלים.
במקביל להצעה של בן גוריון, הציעו את עצמן כמועמדות גם הרצליה וזכרון יעקב. אנשי זכרון הקדימו להדגיש כי המושבה לא תהיה "בירה", כי הבירה היא רק ירושלים. זכרון יעקב, לפי ההצעה, תהיה אם כן "מרכז המדינה". ועד המושבה הדגיש את מיקומה המרכזי, את הנוף ההררי, ואת תנאי הסביבה: "האוויר בריא, הנוף יפה והמים טובים". עוד קלף מנצח שהעלה ועד המושבה הוא ההכרה ש"ברור כמעט שתחנת השידור של המדינה תהיה שם, כי הלא טוב לה מקום רם וכן טוב לממשלה לשבת ליד מקום רם".
המועצה המקומית הרצליה פנתה אף היא והציעה עצמה כ"בירה זמנית". בין הנימוקים שלה הוזכר שם היישוב שנושא את שמו של חוזה המדינה, מיקומה בסביבה שקטה ביטחונית, קירבה לתל אביב ולכביש שייסלל בין תל אביב לנתניה, והיותה עיר שבה לא קיימים מתחים בין הזרמים הפוליטיים השונים.
היתרון של חיפה: "הבנה בין יהודים וערבים"
הרעיונות ירדו, ומהמסמכים שפתח ארכיון המדינה עולה כי כעבור תשעה חודשים, בספטמבר 1948, צצו הפניות של מועצת פרדס חנה ועירית חיפה למשרד ראש הממשלה, שבהן הציעו את עצמן. במסמך מפורט של עירית חיפה מוסבר מדוע היא ראויה להיות בירת ישראל. החיפאים הבהירו כי ברור מאליו שירושלים ראויה למעמד של עיר הבירה, אולם מסיבות שונות יש למצוא תחליף שאולי יימשך לאורך ימים. המסמך נועד "לתרום במידת מה להבהרת השאלה ולהחשת קבלת הפתרון הרצוי". אם היה צריך לעשות זאת, הזכירו אנשי חיפה כי הרצל קרא לה "עיר העתיד" ולא הוציא מכלל אפשרות כי היא תהיה ביום מן הימים בירת המדינה היהודית.
הצעת עיריית חיפה ארוכה ומנומקת. לפי מנסחי המסמך לעיר מיקום גיאוגרפי טוב והיא מהווה צומת של תחבורה ימית, עורקי התחבורה שעוד יתפתחו יכללו מסילת ברזל שתמשיך צפונה לאירופה ודרומה לאפריקה. עוד הזכירו בעירייה שיש רזרבות רבות של שטחים לבנייה וכי ליד העיר יש שדה תעופה, ונמל הים יכול לשמש כמנחת לאווירוני ים, כפי שכבר עשו הבריטים.
נימוק רב משמעות נגע לתנאי האקלים בעיר. לטענת המציעים, בחיפה "קריר ואווירי בקיץ והלחות קטנה ביותר. האוויר הקריר והרוחות המרעננות הנושבות מהים עשו את הר הכרמל למקום קייטנות מקובל". הם אף ירדו לדקויות בדבר תנאי הלחות על הכרמל והסבירו כי ככל שמתרחקים מהקצה הצפוני של ההר הלחות יורדת, וזו אחת הסיבות שהמיקום המוצע להקמת הבירה הוא בחלק "היבש" ביותר של הר הכרמל. מנסחי המסמך הודו שיש מקומות עם מזג ואוויר טוב יותר, דוגמת הר כנען בצפת, אך המקום חסר את שאר המרכיבים שיש בחיפה.
נימוק משמעותי נוסף שהעלו מחברי המסמך הוא היותה של חיפה עיר "שבה קיימת הבנה מסורתית בין יהודים וערבים", ומכיוון שבישראל מיעוט ערבי קטן יש להתחשב בו ולהבין כי בעת שאזרחים ערבים יזדקקו לשירותי ממשלה ראוי "שירגישו הרגשת ביטחון יתרה וירגישו עצמם בתוך אזור שבו נוהגים להתייחס אליהם בידידות ולא אזור זר ובלתי ידוע להם".
אם יש צורך להדגיש כמה חשובה ומשמעותית חיפה למדינת ישראל הרי שמנסחי ההצעה חותמים את המסמך בתזכורת לגבי חשיבותה הגיאוגרפית של העיר כשער "של המזרח ובין גופה של ישראל". מסיבה זו "יימצאו תמיד גורמים חיצוניים כבירים שיתנו בה עין חומדת". לטענתם, "כתריס בפני סכנת הפרדת חיפה מישראל תשמש עובדת מקום בירתה בסביבתה המבורכת של חיפה".
אלא שתוצאות מלחמת העצמאות יצרו מציאות חדשה וכעת ירושלים חזרה להיות מועמדת מובילה להיות עיר הבירה. מדינות ערב והערבים תושבי הארץ דחו את החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 ופתחו במלחמה. תוצאות העימות יצרו מפה שונה לגמרי ממפת החלוקה. ירושלים שהייתה אמורה להיות תחת שלטון בינלאומי הייתה כעת עיר שישראל וירדן חילקו ביניהן בהסכם שביתת הנשק שנחתם בין שתי המדינות.
ובכל זאת, י-ם, "עד סוף כל הדורות"
פחות משנה אחרי הצבעה הדרמטית באו"ם על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות ובינאום ירושלים, החילה ממשלת ישראל ב-2 באוגוסט 1948 את המשפט של המדינה על מערב ירושלים. ב-14 בפברואר 1949 התקיימה באופן סמלי הישיבה הראשונה של הכנסת בירושלים, בעוד הישיבות הבאות נערכו בתל אביב. במקביל החליטה הממשלה גם על העברתם של משרדי ממשלה רבים לירושלים, במטרה להפוך את העיר למרכז השלטוני, גם אם לא הוכרזה עדיין כבירה באופן רשמי.
עצרת האומות המאוחדות סיפקה לדוד בן גוריון את העילה הנחוצה להכריז על ירושלים כבירת ישראל. באו"ם היו נחושים להיצמד לתוכנית בינאום ירושלים. אוסטרליה היתה זו שהעלתה את ההצעה לדיון במושב האו"ם בסוף שנת 1949, ואילו בן גוריון היה נחוש להילחם בכוונה "לקרוע את ירושלים היהודית מהמדינה", גם במחיר יציאה מהאו"ם.
"אין אנו מניחים אף רגע, שארגון האו"ם ינסה להוציא את ירושלים בכוח מידי ישראל, ואנו מצהירים, שעם ישראל לא יוותר על ירושלים מרצונו הטוב, כשם שלא ויתר במשך אלפי שנה על אמונתו, על ייחודו הלאומי ועל תקוותו לשוב לירושלים ולציון", אמר בן גוריון בדיון שנערך בכנסת ב-5 בדצמבר 1949, "אומה זו לא תשלים לעולם עם הפרדת ירושלים, וירושלים היהודית לא תקבל על עצמה שום שלטון זר - לאחר שאלפי בניה ובנותיה שחררו בפעם השלישית את מולדתם ההיסטורית וגאלו את ירושלים מהשמדה והרס".
ב-9 בדצמבר החליטה העצרת הכללית לקבל ברוב של שני שלישים את הצעת אוסטרליה לבינאום ירושלים. בן גוריון קיבל את ההודעה בשבת, בעת שנפש בטבריה. עוד באותו יום כינס ישיבה דחופה בחיפה, העיר ששנה קודם עוד חלמה להיות הבירה. הוא הודיע על כינוס ישיבת ממשלה למחרת. בהודעה שכתב באותו יום הכריז באופן נחרץ: "ירושלים היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל ובירתה הנצחית. שום הצבעה באו"ם אינה משנה עובדה היסטורית זאת".
ראש הממשלה היה משוכנע כי הסכמה ישראלית לבינאום ירושלים תגרור איתה גם החלטה ליישם את תכנית החלוקה מנובמבר 1947 ותביא לכרסום משמעותי בהישגים הטריטוריאליים של ישראל במלחמה. היה זה מבחינתו מבחן שהוא לא ראה כל אפשרות להיכשל בו. הממשלה החליטה בישיבתה להעביר מתל אביב לירושלים את הכנסת ואת כל משרדי הממשלה, מלבד משרדי הביטחון והחוץ. מדובר היה בהחלטה לא פשוטה בכלל. המדינה שרק נולדה העזה להתריס מול המדינות שביקשו להפוך את ירושלים לעיר בינלאומית, ובעיקר בלחץ הכנסייה הקתולית.
אולם, עבור בן גוריון הייתה זו החלטה הרת גורל והוא לא היה מוכן לוותר. בדיון שנערך בכנסת ב-13 בדצמבר על העברת משרדי הממשלה לירושלים אמר "הזקן": "מאז כינון הממשלה הזמנית העמדנו את הדאגה לשלומה, ביטחונה וחיזוקה הכלכלי של ירושלים במרכז דאגותינו. בסערת המלחמה, כשירושלים הייתה נתונה במצור, היינו נאלצים לקבוע זמנית מושב הממשלה בקריה, על יד תל אביב, אולם למדינת ישראל הייתה ותהיה רק בירה אחת - ירושלים הנצחית. כך היה הדבר מלפני שלושת אלפים שנה, וכך זה יהיה, כפי שאנו מאמינים - עד סוף כל הדורות".