רחל קרינקר חדד הלוי, על פי הרשומות, הייתה האישה הראשונה שנהרגה במערכות ישראל.
מעט פרטים נודעו עליה. במניין 23,816 חללי מערכות ישראל המופעים באתר "יזכור" של משרד הביטחון, הלוי היא החלל השלישי מבחינה כרונולוגית. אך מלבד שמה וציון תאריך מותה, כמעט שלא ידוע עליה דבר. אפילו רישום מקום קבורתה שגוי. גם ביישוב שעל אדמתו הגנה וששמו של בנה מונצח בו כרחוב, היא לא מוזכרת. אמנם, בעיר מקפידים לציין את חלקן החשוב של הנשים בתולדות המקום ועד ימינו, ואף פועל בו מרכז מיוחד לשם כך, "בית שיח נשים", אבל גם שם סיפורה של רחל חדד הלוי לא מוזכר.
המידע המועט שניתן לדלות על אודותיה הוא הודות לבנה אלכסנדר, או סנדר, כפי שקראו לו, שהיה השומר הראשון של המושבה פתח תקווה, ורשום בתולדות ימי אם המושבות כדמות רבת עלילות של לוחם עז נפש, שסיפורים רבים נקשרו בשמו.
על המצבה שעל קברה בהר הזיתים מופיע רק תאריך מותה - כ"ו אדר ב' תרמ"ו, ללא תאריך לידה, וכך גם בפרסומים המעטים מעיתונות התקופה המציינים את דבר מותה. מהכיתוב הדהוי על המצבה ניתן ללמוד כי אביה של רחל היה רבי יעקב מקריניק - היא קרינקי, עיירה במחוז ביאליסטוק בפולין, בה חיה קהילה יהודית תוססת, שרבנים בולטים כיהנו בה ובית הקברות העתיק מעיד על שנותיה הרבות.
היא נישאה ליוסף קרינקר. ב"אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו" כתוב כי הוא היה בעל טחנת קמח. במקורות אחרים מוסיפים כי גם היה נפח. בשנת 1859 נולד בנם אלכסנדר. כבר כנער הוא נודע בעיירה כמי שמטיל פחד על ביריוני הכפר בעת שניסו להתגרות ביהודים. ידוע כי הוא עלה לארץ ישראל בשנת 1872, ולכן סביר להניח כי גם הוריו רחל ויוסף הגיעו באותו מועד. משהגיעו לארץ, עבד הנער אלכסנדר אצל נפח בירושלים, שמו יצא כבעל מקצוע מוכשר ולכן כונה "חדד", שפירושו בערבית "נפח". דבר מעניין הוא שבמקומות רבים גם שם המשפחה של הוריו הוא "חדד", כנראה בעקבות השם שאימץ בנם.
אלכסנדר, שנודע בכוחו וגבורתו, הוזמן לעבוד כשומר בקפריסין, ואחרי יסוד פתח תקווה הוצע לו להיות שומר המושבה. ראשוני פתח תקווה שהגיעו מירושלים הכירו את הגבר החסון שלא יודע פחד, והמתיישבים שידעו התנכלויות מתחילת דרכם ביקשו דמות שתגן עליהם מפני פגיעות. לא ברור מתי הגיעו הוריו לפתח תקווה, אך קרוב לוודאי שבאו למושבה בעקבות בנם.
"ראשית המדון ביניהם ובין אחינו"
"סנדר חדד, גבה קומה, חסון גו וזריז תנועה, היה כמלאך מושיע לראשוני פתח תקווה, שכבר בראשית התיישבותם ספגו התנכלויות, גניבות, שריפות ואבדות קשות מיידי שכניהם מהעיירה הערבית יהודייה", כתבה יעל שהם, מחברת הספר "סיפורי פתח תקווה" והיסטוריונית של אם המושבות. "רכוב על סוסתו היה סנדר פורץ בסערה, מכה על ימין ועל שמאל בידיו בלבד - מאחר שהתנגד לשימוש בנשק חם. אומץ ליבו נודע מיד בקרב השודדים והפורעים, "רק הופיע והם ברחו". על בסיס המצבה שהוקמה על קברו, 48 שנים אחרי מותו, נחצב תבליט של יד אוחזת בנבוט. מסופר כי נהג לומר: "איזהו גיבור? זה שאינו פוחד מלספוג מלקות, אבל יודע גם לתת מלקות".
סיפורים ואגדות נקשרו בשמו של חדד. הוא גם היה זה שלימד את תורת השמירה וההגנה את הנער אברהם שפירא, מי שהפך לדמות המזוהה ביותר עם ההגנה על המושבה וכונה "זקן השומרים".
הייתה לו עבודה רבה. באותם ימים התחוללו עימותים סביב בעלות על אדמות חקלאיות של המושבה. האדמות נקנו כחוק מהאפנדים ששלטו בהן, אך האריסים - הפלאחים הערבים קשי היום מהכפר יהודייה, שעיבדו את האדמות קודם לכן - נותרו בחוסר כל בעקבות זאת. הם טענו כי האדמות שייכות להם.
בעיתון "המליץ" משנת 1886 מצוטט מכתב ארוך בו פורש שמואל הירש, המנהל השני של בית הספר מקווה ישראל, את השתלשלות סכסוך האדמות הקשה. לטענתו, באותה שנה הגיעו הדברים לכדי משבר עמוק משום שחקלאי המושבה החלו בעצמם לעבד את האדמה ולא החכירו אותה יותר לפלאחים הערבים. הם היו רגילים "לרעות את בהמתם בשדותינו ולבער את תבואתם", כתב, אך כעת, "נשארו פתאום רבים מן הפלאחים מן הכפרים הקרובים, וביחוד בני הכפר יהודייה, בלי אדמות חרישה ובלי מחיה, וזה היה ראשית המדון ביניהם ובין אחינו".
"המכות קירבו את מותה"
באמצע חודש מרץ באותה השנה הלך הסכסוך והסלים, ושומרי פתח תקווה החרימו עשר אתונות שרעו בשדות המושבה, והצדדים לא הסכימו על גובה התשלום עבור שחרורן. שבועיים אחר כך, ב-29 במרץ, הגיעו רבים מקרב תושבי יהודייה למושבה. בכמה מקורות נטען כי מדובר היה ב-500 איש.
בעיתון "הצבי" תיארו את קורות אותו יום קשה בפתח תקווה. "ויבואו קהל גדול במקלותיהם ואלותיהם אל אלמלבש (הכוונה לאומלבס, שמו של כפר שהיה במקום בו הוקמה של פתח תקווה - א"א), ויאמרו לקחת בהמתם בחזקה. ורוב בני המושב לא היו בביתם כי הלכו ליפו ויישארו, אך הנשים והזקנים ונחשלים מעטים וביקשו בני יהודייה את אתוניהם ולא מצאון, כי הובילון בני פ"ת ליפו, אל מקום המשפט. ויקצפו מאד וישברו החלונות בהבתים וגם השביעו מהלומותיהם לארבעה אנשים עד כי נחלו (נפצעו - א"א) ואף אמרו לבוז (לבזוז - א"א) מעט...".
לפי הדיווח בעיתון "היום", רק חמישה צעירים היו באותו יום במושבה. שניים מהם נלחמו בחרבות שלופות במשך כשעה וחצי. הנשים והילדים הוכנסו לחצר המגודרת סביב ביתו של הרב לייב פרומקין, אולם רחל הלוי קרינקר חדד התעמתה עם הפורעים, שחבטו בה. בצאתם מהמושבה לקחו איתם את המקנה של תושבי פתח תקווה.
כעבור ארבעה ימים, ביום שישי, 2 באפריל 1886, הגיע סנדר חדד עם אמו הגוססת לירושלים, ובאותו יום היא מתה. בעיתונים מאותם ימים כתוב כי הייתה "זקנה", אבל גילה המדויק אינו ידוע. ייתכן שהייתה בת 50 או 60. יש לזכור שבנה, סנדר, היה אז רק בן 27, ובאותן שנים - ואף שנים רבות אחר כך - "זקן" היה יכול להיות גם בסביבות גילאי 40-60 (יצחק שדה ודוד בן גוריון נקראו "זקנים". שדה היה בן 51 כשהקים את הפלמ"ח, בשעה שגילם של המפקדים הצעירים היה מחצית מגילו).
רב מקומי הורה להביא את דבר מותה לשלטונות "למען ידרוש דמיה מאת פורעי הפראות", וכאן החלה פרשה בפני עצמה. על פי "הצבי", הפחה (מושל) הורה לנתח את גופתה של האישה בשביל לברר את סיבת המוות. בינתיים השבת עמדה להיכנס, ואנשי חברא קדישא גומלי חסדים של אמת (גחש"א) לא הסכימו להמתין עוד, וקברו את הגופה בטרם הנתיחה. כשנודע הדבר לפחה התורכי הוא רתח מכעס, וביום ראשון הורה להוציא את הגופה מהקבר ולנתחה בכל זאת. "המליץ" דיווח כי הרופא הממשלתי ד"ר אייכלער הוא שניתח את הגופה, ולפי "הצבי" עלה מהנתיחה "כי מחלה ממושכת הייתה לאישה הזקנה הזאת, והמכות והפרעות קרבו את מיתתה". ב"המגיד" אף ידעו לכתוב כי "מחלה מסוכנת שררה בגופה זה כבר, רק הפחד והמכות קירבו את מותה, אשר לולא זאת הייתה יכולה לחיות עוד שנה אחת".
רחל הלוי קרינקר חדד נקברה שוב בהר הזיתים. באתר "יזכור" נכתב כי רחל נקברה בחלקת צור משה שבאזור הספרדים בבית הקברות בהר זיתים. אולם פרט זה לא נכון. בעזרת יהונתן מנוביץ' ממרכז מידע הר הזיתים של עמותת אלעד, נמצא כי היא קבורה באזור המכונה "ישן" בחלקה אשכנזית-פרושית. על פי סימני המלט שסביב למצבה ניתן לראות כי היא עברה שיקום אחרי שבתקופת השלטון הירדני, בין 1948 ל-1967, נפגעה, לצד מצבות רבות אחרות שחוללו באותן שנים. הכיתוב על המצבה דהוי וקשה לקריאה: "פ"נ האשה מ' רחל ב"ר יעקב מקריניק כו אדר ש'[ני] תרמו תנצבה". מתחתיה נחה ההרוגה הראשונה במערכות ישראל.
בנה סנדר עוד ידע עלילות ואחרי שנפצע קשה בקרב מכות, שוב מול רועים ערבים שרעו בשדות המושבה, חדל מלשמור. ב-1899 והוא בן 40 נהרג כשכרכרה בה נסע התהפכה ליד קסטינה.