שיר לכת

מפעל של אישה אחת: הילדה ממרוקו ששינתה את חייהם של אלפי נזקקים

חניתא אטיאס-קידר, שעסקה כל חייה בסיוע לזולת, הלכה בשבוע שעבר לעולמה בגיל 92. למרות שלא נחשבה לדמות מוכרת בישראל, היא עזרה בקליטת ילדים במצוקה בקיבוצים, טיפול במשפחות שכולות וגיוס כספים למען חיילים, ולאורך השנים נמצאה תמיד "היכן שהמנגנון פשט את הרגל"

  • מעגן
  • חיילים

בשנות ה-70 וה-80 תכנית האירוח "חיים שכאלה" הייתה מהבולטות ביותר בטלוויזיה הישראלית. ראשי המדינה, סופרים, קציני צבא בכירים וספורטאים היו מגיעים לאולפני הטלוויזיה, ומופתעים לגלות שם עשרות חברים שליוו אותם לאורך השנים. המנחה, עמוס אטינגר, פרש לפניהם את מסלול חייהם ואורחים מהקהל היו עולים אל הבמה ומזכירים אנקדוטות מחייו של גיבור הערב.

בניגוד למפורסמים שנהגו להיות גיבורי התכנית, חניתא אטיאס-קידר, שלה נעשתה תכנית "חיים שכאלה" ב-1976, לא נחשבה דמות מוכרת בציבוריות הישראלית. אך מאות האנשים שפגשו בה במסלול חייהם לא שכחו אותה.

"היחידה הסודית של החברה הישראלית; קומנדו מוסרי ואישי. את חניתא אתה מוצא היכן שהמנגנון פשט את הרגל", כך הגדיר אותה יוסי שריד.

"קומנדו מוסרי ואישי". חניתא אטיאס-קידר (צילום: אתר רשמי, ארכיון קיבוץ מעגן)

קידר-אטיאס הייתה מפעל של אישה אחת, מפעל שעשרות שנים דאגתו הייתה לסייע בקליטת ילדים ונוער במצוקה בקיבוצים, וטיפול במשפחות שכולות מקרב עולים ממרוקו. כשהגיעה לגיל פנסיה מצאה תחום עיסוק חדש, כולו בהתנדבות: גיוס כספים ל"ועד למען החייל".

היא נולדה בשנת 1928 במקנס שבמרוקו בשם אנט, בת שלישית למשפחה בת 12 אחים ואחיות. אמה הייתה עקרת בית ופעילה בתנועת ויצ"ו, ואביה, שהיה איש אמיד, היה פעיל ציוני. חברתה מקיבוץ מעגן, חנה אסתרי, סיפרה על משפחתה של אטיאס-קידר כי "ביתם היה בית ציוני ופתוח לכול הנצרכים והנזקקים". בהיותה בת שמונה הצטרפה לתנועת "הבונים", שם החלה להבין ולהפנים את רעיון הסוציאליזם. כמה שנים אחר כך, בהיותה בת 15, הגיעו שליחים ציונים מהארץ שכבשו אותה בהתלהבותם על חשיבות העלייה ובניית הארץ והקיבוץ קסם לה מאוד.

בד בבד היא החלה לתכנן את צעדיה בהגשמת חלומה, קודם הודיעה למוריה בבית הספר על תוכניותיה וכמובן להוריה. למרות היותם ציונים, הם לא הסכימו ולא אפשרו לבתם לעלות ארצה בגפה. רק מאמצים גדולים מצד השליח שהגיע לביתם שכנע בקושי רב את אביה לאפשר לה להשתתף בסמינריון, בו למדה על הקיבוץ הציונות והעלייה, ובהמשך אף עזרה להבריח ילדים ארצה.

עוד בוואלה! NEWS

134 שנה אחרי, נחשף סיפור גבורתה של האישה הראשונה שנהרגה במערכות ישראל

לכתבה המלאה
"בית ציוני ופתוח לכול הנצרכים והנזקקים". אטיאס-קידר (צילום: אתר רשמי, ארכיון קיבוץ מעגן)

בשנת 1952 עלתה ארצה והגיעה לקיבוץ מעגן שעל שפת הכנרת. כעבור זמן קצר שבה למרוקו, לסייע בפעילות מחתרתית להעלאתם לישראל של ילדים ונערים. כששבה לקיבוץ עבדה כמטפלת, ולקראת סוף שנות ה-50 ביקשה מראש עיריית טבריה דאז, משה צחר, לגייס אותה לתפקיד מזכירת נעמת בטבריה. כך החלה את צעדיה הראשונים בחיים הציבוריים.

במעגן נישאה למרדכי קידר, איש חינוך בולט בעמק הירדן, ממנהלי תיכון "בית ירח".

אטיאס-קידר יצאה לכמה שליחויות בעולם מטעם התנועה הציונית בצרפת, קנדה וארצות הברית, ואף שימשה כקצינה בחיל נשים בחוף השנהב מטעם משרד החוץ. אך פעילותה המרכזית הייתה קליטה בקיבוצים וליווי של ילדים ונערים ממשפחות מצוקה.

"הם נזקקו לעידוד מאדם המדבר בשפתם, המבין את המנטליות וההרגלים ויכול להסביר להם, לפי תפיסתם", הסבירה את המוטיבציה שלה ואת החיבור שהצליחה ליצור עם משפחות הילדים. בריאיון שנערך אתה, אמרה כי "בעבודתי בשכונות ובעיירות פיתוח אני רואה אתגר עצום. אני מרגישה שאני יעילה בה, שמאמינים לי ורוצים בי. וגם כשנגמר הטיפול - נשאר הקשר ואני איתם בשמחות וברגעים הקשים".

כשקיבלה אות יקיר "ביחד", התנועה לאחדות ישראל, בשנת 1988, אמרה כי מה שמדריך אותה הוא האתגר העצום של שילוב יהדות צפון-אפריקה בחברה הישראלית וצמצום הקיפוח של עדה זו.

המשרד ממנו פעלה היה בבית "איחוד הקבוצות והקיבוצים" בתל אביב, והמשרד הקטן תמיד המה אדם והיה כתובת לרבים. היא כונתה "קומנדו חניתא" ומשפחות רבות ראו בה דמות עליה יכולים לסמוך שתלווה את ילדיהם. היא הדגישה את חשיבות הקשר עם משפחות הילדים כמרכיב מרכזי בעבודתה. לדבריה "בכולם טיפלתי במסגרת המכלול של המשפחה. ליוויתי את הילדים שקלטתי ואת הוריהם".

פעלה למען שילוב יהדות צפון-אפריקה בחברה הישראלית וצמצום הקיפוח (צילום: אתר רשמי, באדיבות עמוד הפייסבוק "יחד למען החייל")

רגישות מיוחדת היא גילתה למשפחות שכולות שאיבדו את יקיריהן בשירות הצבאי. בשנת 1975 אף מונתה להיות חברה בוועדת רווחה שהקים ברוך לוי שהיה יועץ ראש הממשלה, יצחק רבין.

לאורך כל השנים, הייתה פעילה בפדרציה הספרדית ובארגונים של יוצאי מרוקו, ובמקביל לפעילותה החברתית, הייתה פעילה פוליטית בולטת במפלגת העבודה במשך עשרות שנים ונמנתה על מחנהו של שמעון פרס במפלגה.

בשנים 1979-1982 בעלה, מרדכי, מונה להיות מנהל בית הספר לילדי ישראלים בפריז וחניתא ניצלה תקופה זו לפעילות הסברה בקרב קהילת יוצאי צפון אפריקה בצרפת ולעידוד עלייתם לישראל.

כששבו למעגן מונתה להקים מכינה קדם-אקדמית לחיילים משוחררים במכללה האזורית עמק הירדן. המכינה, שנקראה סל"ע (סטודנטים לומדים עובדים) העניקה הזדמנות לחיילים משוחררים להשתלב בלימודים אקדמיים. פעמים רבות היו אלה צעירים שבנעוריהם לא ניתנה להם ההזדמנות ללימודים ראויים וכעת הייתה זו הפעם הראשונה שלמדו לימודים מסודרים. היא אף דאגה לגייס מלגות עבורם.

לאחר שיצאה לגמלאות הסיוע לחיילים הפך לעיסוקה העיקרי (צילום: אתר רשמי, באדיבות עמוד הפייסבוק "יחד למען החייל")

במקביל לכך, היא עזרה לחיילים בודדים. כשהגיעה כבר לגמלאות הסיוע לחיילים הפך לעיסוק מרכזי שלה. היא התבקשה על ידי יצחק רבין, ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר, לרתום את קשריה בחו"ל כדי לסייע בשיפוץ בית החייל בקריית שמונה. אחרי שביצעה את המשימה הזאת נשארה כמתנדבת בוועד למען החייל. פעם בשנה ארזה מזוודה וטסה לגייס כספים בחו"ל, ובכל פסח ארגנה ליל סדר לחיילים בודדים, ובמקביל דאגה לאורך השנה לסייע ולעזור להם בעת הצורך.

נעמי גלמן ויאיר עמיקם שערכו את התחקיר עבור "חיים שכאלה" לאטיאס-קידר כתבו אז כי "סיפורה המופלא של חניתא, חברת קיבוץ מעגן, הינו סיפור של יהדות מרוקו. אותה יהדות שבארץ איבדה קצת מכבודה ממורשתה תרבותה, בשל טעויות של שיטות השתלבות."

לפני שבוע הלכה אטיאס-קידר לעולמה והיא בת 92. היא הובאה למנוחות בקיבוצה, מעגן.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully