הקורונה מסיטה את תשומת ליבנו. כולנו מרוכזים במאמץ המלחמתי באויב הטיפתי, אבל שוכחים את האויב העקשן שממשיך לטפטף פיגועים בכל הזדמנות. המגיפה תחלוף, אם לא מחר אז בעוד שנה.
לקורונה יימצא חיסון, או לכל הפחות יפותחו שיטות למנוע הידבקות. גם מדינות הטרור הג'יהאדיסטיות של חיזבאללה בדרום לבנון וברמת הגולן הסורית, וחמאס בעזה וביהודה ושומרון הן כמו מגיפה לה צריך למצוא חיסון ורצוי שיהיה מכריע. אך בעוד ועדת הקורונה עם המדענים ואנשי הרפואה משקיעים מאמץ אדיר לטיפול בנגיף, ועדת חוץ וביטחון וקברניטי מערכות הביטחון נרדמו בשמירה או נכנסו לבידוד.
אל לנו להתלהב יותר מדי מהתקיפות המיוחסות לישראל בסוריה. הן אמנם מעידות על מידע מודיעיני מצוין ויכולת נהדרת של חיל האוויר ומערך האש הישראלי, אך הן על תקן של כדור אדוויל נגד מגיפת הג'יהאד.
עוד בוואלה!
זה לא ימנע את האיום אבל יקל קצת על כאב הראש. יש לברך את הפעילות כנגד מגמת ההתבססות האיראנית ולסיכול פרויקט דיוק הרקטות של החיזבאללה, אך זו יוזמה זוטרה, סערה בכוס מים. שלא נתבלבל, אנחנו משקיעים שם מאמץ רב שרובו משרת אינטרסים כלכליים רוסיים.
מדינות הטרור לא נחות על זרי הקורונה. רק לפני שבוע נסראללה הראה לנו מאיפה יכולה לבוא הרעה, ופרץ לנו באישון לילה שלוש פרצות בגדר הגבול הצפונית בלי להניד עפעף. גם חמאס ברצועת עזה ושליחיו ביו"ש לא שוקטים על השמרים. בשני חודשי הקורונה האחרונים, במקביל לבחינת האפשרויות להחלפת שבויים, חמאס ושותפיו ממשיכים לנסות לפגע בנו ביותר ממאה ניסיונות פיגוע בהם נפצעו שישה ישראלים, ומנצלים את הזמן והמחוות ההומניטריות שלנו להמשך פיתוח אמצעי לחימה. ציר הרשע לא נח.
יותר מדי שנים אנחנו שבויים באסטרטגיית ההגנה. גם הפעולות והיוזמות ההתקפיות המעטות שלנו הן חלק מהיערכות להגנה. נלכדנו בתפיסת ה"נהרוג תורכי וננוח" או "פרה, פרה". תחת התרוץ "הפזיזות מהשטן" אצלנו הכול הולך לאט, הפעילות נעשית בשלבים.
זה לא משדר חוכמה מבצעית, זו הבעת חולשה. אין לנו לצערי מספיק אומץ לפעול בכל הכוח בשתי זירות, בשני מאמצים. התפיסה המוטעית שלנו את אויבנו גרמה לנו לאבד את היכולת לשלם את מחיר הניצחון. לא נקנה אותם בכסף ואפילו לא בוויתורים על קרקע, הם לא ייעלמו והמשגרים לא יחלידו. אם לא נביס אותם, אם לא נממש את ריבונותנו, נשלם בעתיד מחיר יקר וכואב.
אם אנחנו לא רוצים להיגרר להיות כמוהם, אם יש בנו עדיין את היסודות הערכיים, ואם אנחנו מאמינים בזכותנו על ארץ ישראל, צריך להפסיק להתפשר. אני נשארתי לחיות פה כי אני רוצה לחיות במדינת היהודים לא כי אנחנו צריכים לבנות להם מדינה, בטח לא בשביל פרס נובל לשלום.
צריך לנקוט יוזמה התקפית להכרעה ברורה, כי במלחמת הקיום אין מועד ב'. חומר החיסון טמון במזרק הניצחון החד משמעי, אם לא מחר, אז מחרתיים.