כוסות היין האדום שנמזגו אמש במעון ראש הממשלה בבלפור, הושקו ונשתו בחופזה והוסתרו מעיני המצלמות: סמיכות הזמנים הקרובה בין חתימת ההסכם הקואליציוני בין הליכוד וכחול לבן, ותחילת אירועי יום השואה לא השאירה הרבה מקום לחגיגות.
אך אחרי כמעט שנה וחצי של כאוס פוליטי, 484 יום ליתר דיוק, הרמת הכוסית היתה במקומה: בשיאו של משבר הקורונה, כשהעתיד הכלכלי של המשק והציבור לוט בערפל ומאופל בחשכה, סוף סוף נתניהו וגנץ הצליחו לשלב ידיים, למצוא מוצא מן הפלונטר, ולהצעיד את המדינה צעד ראשון ומשמעותי ליציבות. רק שהתזמון היה אומלל, ומילא את ערב הזיכרון השנתי, שלרוב עטוף בסוג של קדושה בהררים של פוליטיקה, וממשלה מנופחת של 36 שרים זה לא בדיוק המענה הכי רגיש לזעקות האזרחים החוששים לפרנסתם בצל הקורונה. ובכלל, עד להשבעת ממשלה יש עוד דרך פתלתלה ולא קצרה, כך שבסוף השמחה עשויה להתגלות כמוקדמת, או לכל הפחות מוגזמת.
חיש מהר לפני פתיחת העצרת הממלכתית ביד ושם, בליכוד ובכחול לבן מיהרו לשלוח תדרוך עם רשימת ההישגים המקבילים, כשכל צד מנסה לשווק מהמוצר המוגמר תמונת ניצחון. אצל נתניהו בראש הרשימה התנוסס הסיפוח, שם הצליח להשיג ויתור מוחלט של גנץ על כל זכות וטו בנושא, מה שיאפשר לו לקדם כבר מ-1 ביולי מהלכי חקיקה של החלת ריבונות בבקעת הירדן וביישובים היהודיים ביו"ש, בהתאם לתכנית טראמפ.
אל תפספס
אמנם, ההסכם מחיל חובה של התייעצות בנושא עם גנץ, אבל בפועל אין שום מגבלה על נתניהו, והוא יוכל לנצל את החודשים האחרונים של ממשל טראמפ להגשמת ה"חזון ההיסטורי", כלשונו: "עוד ועוד משטחי ארץ ישראל ההיסטורית יהיו חלק ממדינת ישראל".
ההישג הראשון ברשימת ההישגים של כחול לבן היה, ציטוט: "בני גנץ ייכנס לתפקידו כראש הממשלה שנה וחצי מיום השבעת הממשלה ללא צורך בהשבעה". מי מהשניים יגשים את ההישג הבכור ראשון, אם בכלל? ובכן, רק ימים יגידו. בהמשך הרשימה של גנץ מנו את הקמת "קבינט קורונה", שינהל ויוביל את ישראל החוצה מהמשבר, בעוד שר הבריאות יעקב ליצמן רשם וי של ניצחון, בהתעקשותו לשמור על התיק למרות הביקורת הציבורית הנערמת על התנהלותו.
אחר כך מנו את ה"שמירה על הדמוקרטיה" - בעיקר ההשתלטות על משולש התיקים משפטים-תקשורת-תרבות, שמזוהים כבשר מבשרו של נתניהו ונאמניו, שם הם מאמינים שיוכלו לבלום יוזמות אנטי דמוקרטיות חשוכות. אך גם כאן, אליה וקוץ בה. ברמה הפרקטית בליכוד הצליחו להבטיח רוב ימני-שמרני בוועדה למינוי שופטים, זכות וטו בוועדת שרים לחקיקה, ויש להם גם מעורבות מלאה במינויים בכירים כמו המפכ"ל ופרקליט המדינה הבא; מירי רגב תחליף את ארדן במשרד לביטחון פנים ויריב לוין השמרן הקיצוני צפוי להתמנות ליו"ר הכנסת. במצב כזה, מאמץ הבלימה של כחול לבן צפוי להיות יומיומי.
ברמה המספרית היבשה, בכחול לבן אכן מתהדרים בהישג נאה, כזה שמוציא את עיניהם של הליכודניקים וצייצני הימין: עם 19 ח"כים בלבד קיבלו כוח שווה לחלוטין ל-59 של נתניהו, שלל תיקים בכירים וזכות וטו על הכול וכן הלאה וכן הלאה. אבל בתמורה, גנץ נתן לנתניהו דבר הרבה יותר יקר ערך, שאותו ניסה להשיג בשלוש מערכות בחירות: מעטפת הגנה פוליטית-חוקתית שתשמור עליו בשלטון. מקורבי גנץ משננים בשבועות האחרונים שהם שמים "תאריך תפוגה" על נתניהו ושבעוד שנה וחצי הוא יעזוב את בלפור, אך ההיפך הוא הנכון. במסגרת ההסכם מובטחים לנתניהו, שנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, לפחות עוד שלוש שנים בשלטון: שנה וחצי בתור ראש הממשלה, ושנה וחצי בתור מ"מ, עם הלשכות, הנהגים, ודירות השרד.
ההסכם עצמו קובע מעקף להלכת דרעי פנחסי, ומאפשר לנתניהו להמשיך לכהן כחבר בממשלה, לא רק ראש הממשלה, למרות שהוגש נגדו כתב אישום. פריבילגיה ששרים אחרים לא יכולים להנות ממנה. יתרה מכך, אם בג"צ יפסול אותו בחצי השנה הקרובה, ההסכם יבוטל והכנסת תפוזר חזרה לבחירות, בלי לנסות אפילו להרכיב ממשלה אחרת. במלים אחרות, כחול לבן העניקו לו חסינות פוליטית לכל תקופת המשפט. כל זאת, בזמן שפירקו למענו את האלטרנטיבה השלטונית הכי רצינית שהתגבשה לו בעשור האחרון.
זה לקח לו כמעט שנה וחצי, אבל בסוף זה קרה. נתניהו אמר פעם על מתווה הגז "כשאני רוצה משהו - אני משיג אותו", גנץ וכחול לבן יהפכו מעתה לדוגמא אקטואלית יותר טובה. גנץ התגאה בשבוע שעבר בכך שנתניהו "צריך אותו" לידו בממשלה בזמן משבר הקורונה, ובמבחן האחריות והממלכתיות הוא יקבל ציון מצטיין, אבל מהר מאוד הוא עשוי לגלות שבחיים עצמם, הוא בסך הכל ניצב בהצגה של איש אחד.
כצפוי, בקצוות המערכת הפוליטית אף אחד לא מרוצה: בימינה יציגו את נתניהו כמי שנכנע לשמאל, שותפיו לשעבר של גנץ ביש עתיד-תל"ם יזעקו על מכירת הערכים לטובת חיסול הדמוקרטיה, אבל לחתונה הזו יש שושבינים רבים שהרימו בלבם לחיים עם הכוסות בבלפור. גבי אשכנזי ואריה דרעי, שבמשך חודשים בנו את התשתית להקמת ממשלת נתניהו-גנץ, או צביקה האוזר ויועז הנדל, שבהתנגדותם סיכלו את ממשלת המיעוט של גנץ, אבל גם לא נענו לחיזורים של הליכוד להקים ממשלת ימין צרה. בסוף, גם על שמם רשום ההישג הכי משמעותי של ההסכם - מניעת בחירות רביעיות.
נגיף הקורונה הוא בכלל השושבין הראשי, המשבר שדחף את הצדדים להתפשר ולשכוח מהבטחות הבחירות, והוליד את זעקות העצמאים ברחבי הארץ, שהעלו את הסיכון הפוליטי בבחירות יקרות ומיותרות. ההישג היה יכול להיות יותר משכנע לולא גודלה המנופח והראוותני של הממשלה, שעם 36 שרים תהיה הגדולה בתולדות ישראל. אבל כפי שהתגלה בחודש האחרון לאור הצפצוף על הנחיות ותקנות הקורונה, דוגמה אישית היא מצרך נדיר אצל נבחרינו.
השלבים הבאים: בליץ של חקיקה ודיונים בבג"ץ
לחיצת היד והחתימה ההדדית אמש בבלפור היתה רק תחילת הדרך. בשבועיים הקרובים הכנסת תיכנס לבליץ של חקיקה כדי לאשר במהרה את חוקי "ממשלת החילופים", ואת התיקונים שיסדירו את הרוטציה ואת מעמד ממלא מקום ראש הממשלה. רק אחרי שתושלם החקיקה, ייאספו החתימות של יותר מ-61 ח"כים שיבקשו מהנשיא לתת לנתניהו את המנדט להרכבת הממשלה. במקביל, גם בבית המשפט העליון צפוי בליץ של דיונים בשורה של עתירות שכבר הוגשו נגד ההסכם, נספחי החקיקה שלו והטלת הרכבת הממשלה על ח"כ הנאשם בפלילים.
עד היום, בג"ץ דחה את כל העתירות שהוגשו בנושא בטענה שהן מוקדמות ותאורטיות, אבל כעת הן אקטואליות לגמרי. ההערכה במערכת הפוליטית היא שבג"ץ לא ימהר להתערב בהסכם שמאחוריו עומדים יותר מ-70 חברי כנסת, אבל ההליכים המשפטיים עשויים לסכן ולשבש את לוחות הזמנים. יחד עם זאת, אחרי שסיים שלושה שבועות של מגעים מפרכים עם כחול לבן, לנתניהו מתחיל כאב ראש אחר: חלוקת תיקים ותפקידים לחבריו בבלוק ובליכוד, עם היצע מצומצם שנמוך בהרבה מהביקוש. רק בסוף המסלול, אם וכאשר תושבע ממשלה, החתנים והשושבינים באמת יוכלו להרים "לחיים", ומשם, לקוות לטוב.