פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כשהדרוזים קיבלו תעודת זהות והפעם שהתקבל בשמחה: היסטוריית העוצר בישראל

      מגבלות התנועה בעקבות משבר הקורונה לא היו הראשונות שישראל הטילה: בשטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה העוצר היה לצעד שגרתי, הגבלות תנועה הוכרזו בישובים הערביים עד 1966 וסגר הוכרז גם לאור מתיחות בכפרים דורזים. פעם אחת ההגבלות התקבלו בסיפוק: "יש טעם אחר לעוצר"

      כשהדרוזים קיבלו תעודת זהות והפעם שהתקבל בשמחה: היסטוריית העוצר בישראל
      צילום: רוני כנפו, דוברות משטרת ישראל, שלומי גבאי, יואב אתיאל, ניב אהרונסון

      העוצר שהוטל בערב פסח על אזרחי ישראל היה חריג ויוצא דופן, אבל לא היה העוצר הראשון שממשלת ישראל הטילה על כלל אזרחי המדינה. כבר ב-8 בנובמבר 1948 הורתה ממשלת ישראל לאזרחיה על עוצר כללי של שבע שעות, מחמש אחר הצהריים ועד חצות. חצי שנה קודם הכריזה ישראל על עצמאותה ואזרחיה שידעו היטב עוצר מהו, מימי שלטון המנדט הבריטי, לא מחו ולא התלוננו על הגזירה להישאר בבתים.

      העוצר בן שבע השעות עליו הכריזה הממשלה הזמנית נועד לאפשר את השלמתו של מבצע רישום אוכלוסיית ישראל. המתפקדים הונחו להכין שני צילומי פנים שלהם ולמוסרם לפוקדים שהשאירו בתמורה בידי האזרחים קבלה מיוחדת שתבטיח את זכותם לקבל תעודת זהות. בעיתון "הארץ" דווח כי ערב העוצר "הצלמניות צילמו עד שעה מאוחרת כדי להספיק במועד המוקצב למלא את ההזמנות". מחירם של שני צילומים היה 90 מיל ארץ-ישראלי.

      מחסום משטרת ישראל בצומת שפיה כביש 67, 9 באפריל 2020 (שלומי גבאי)
      עוצר - לא בפעם הראשונה. מחסום בצומת שפיה (צילום: שלומי גבאי)

      תעודות הזהות חולקו כמה ימים לפני הבחירות ל"אסיפה המכוננת" שנערכו ב-25 בינואר 1949. העיתונאי אורי קיסרי ציטט אישה שהביעה צער כי לצורך חלוקת תעודות הזהות הנחוצות עבור הליך ההצבעה, לא תטיל הממשלה שוב עוצר. "עוצר שמטילים יהודים הוא כל כך מתוק... במשך שנים הטילו עלינו עוצר הבריטים הללו, זה היה עוצר של שנאה, של התנכלות, זה היה עוצר מלווה באיומים, וכשהוטל עלינו עוצר מטעם ממשלת ישראל לצורך ביצוע הרישום, ראינו והנה יש גם טעם אחר לעוצר, זה היה כל כך נעים לשבת בבתים ולחכות לרושמים", אמרה.

      "אם יטילו עוצר לצורך מסירת תעודות הזהות וכל העיר תשב בבתים, יהא זה כאילו כל העיר, כל המדינה, לובשת בגדי שבת לרגל החג הגדול, חג הבחירות לקראת המועצה המכוננת הראשונה במדינת ישראל!", היא הוסיפה.

      אבל מדובר במקרה נדיר שבו בני אדם נהנים למלא בחפץ לב ובתחושת חגיגיות גזירה על עוצר. כמעט תמיד העוצר נועד להגביל ולהצר את צעדי האזרחים. בשטחי יהודה שומרון ורצועת עזה שישראל כבשה במלחמת ששת הימים, הטלת עוצר על התושבים הייתה צעד שגרתי לצורך השלטת סדר, חיפוש אחרי חשודים בטרור וגם כצעד מניעה נגד הפגנות והתפרעויות. לעתים עוצר היה מוטל למשך כמה ימים, למעט פרקי זמן קצרים לצורך קניית מוצרי מזון בסיסיים.

      כתבה על עוצר מפקד אוכלוסין לחמש שעות. 1948. (אתר רשמי)
      תעודות הזהות חולקו כמה ימים לפני הבחירות. עיתון הארץ, שמונה בנובמבר 1948 (עיתונות יהודית היסטורית)

      במדינת ישראל הוטלו הגבלות תנועה על אזרחי המדינה ביישובים הערביים עד שנת 1966. לא מדובר היה בעוצר מוחלט, אבל היו אלו גזירות שהצרו את צעדי האזרחים הערבים.

      לאחר קום המדינה, הקימה מדינת ישראל ממשל צבאי שנועד לפקח על האזרחים הערבים. אחרי מלחמת העצמאות נראו אזרחיה הערבים של מדינת ישראל (שמנו כ-160 אלף איש והיוו 15 אחוזים מכלל תושבי ישראל), בעיני היהודים, כחלק בלתי נפרד מהסביבה הערבית העוינת ולכן הנחת היסוד הייתה שהם עוינים ולא נאמנים. משום כך הוחלט לשים עליהם ממשל צבאי שמטרתו הייתה לדכאם ולמנוע הפיכתם ל"גיס חמישי". נקודת המוצא של המדיניות כלפי הערבים הייתה שמכיוון שהם גורם לא נאמן בפוטנציה, יש לשים אותם באופן קבע תחת מנגנון פיקוח. לשם כך הוקם הממשל הצבאי שנועד למנוע סכנות של ריגול, חבלה, טרור ועוד.

      הממשל הצבאי הוקם עם קום המדינה, לפי תקנות ההגנה לשעת חירום (1945), שקיימות עד היום. מתוך 162 תקנות מנדטוריות היו חמש תקנות עיקריות בהקשר לממשל הצבאי: איסור על אדם להימצא בשטחים מסוימים/העמדת אדם לפיקוח משטרתי, תוך הגלייתו ממקום מגוריו הקבוע/מעצר מנהלי/הטלת עוצר/הכרזה על שטחים סגורים והגבלות התנועה אליהם ומתוכם. הממשל הצבאי הטיל עוצרי לילה והטיל הגבלות תנועה בארץ על ערבים באזורי הגליל, הנגב והמרכז (במשולש הקטן).

      מטרה מרכזית של הממשל הייתה שליטה מלאה על השטחים שבהם התגוררו ערבים ועל הכפרים והאדמות שננטשו, פיקוח על תנועותיהם ועל פעולותיהם של התושבים ושמירה על הסטטוס-קוו באזורים שנכבשו כדי למנוע חזרת תושבים ערבים.

      כתבת ארכיון על עוצר בנצרת אחרי קטטת דמים בשנת 1952 (אתר רשמי)
      עוצר בנצרת, הבקר, 15 באפריל 1952

      כמעט כל תחום מתחומי החיים שמצריך קשר עם השלטון היה תלוי באישורו של המושל הצבאי ונעשה לרוב בתיווך של מוחתארים ומשתפי פעולה. מדובר בין השאר בעניינים כמו יציאה מהאזור, קבלת היתר עבודה, קבלת אישור בניה, איחוד משפחות ועוד.

      אם כן, מעבר למגבלות התנועה מאזור לאזור במשך שעות היום, היה השלטון הצבאי מטיל עוצר לילה על הישובים במגזר הערבי החל מהשעה 21:00. המקרה המוכר והכואב ביותר בהקשר זה של העוצר ארע ב-29 באוקטובר 1956 באירוע המוכר כ"טבח כפר קאסם". באותו יום עמד צה"ל להיכנס למדבר סיני, בהמשך לתיאום שבוצע מבעוד מועד עם צרפת ואנגליה, במה שמוכר כ"מבצע קדש" או "מלחמת קדש". בשל המתיחות ששררה בגבולות ערב המבצע הוחלט להקדים את שעת העוצר ביישובי המשולש.

      אל"מ יששכר ("ישכה") שדמי, שהיה מפקד החטיבה האחראית על אזור כפרי המשולש, הורה לרס"ן שמואל מלינקי, מפקד גדוד של משמר הגבול שסופח לחטיבתו, על הקדמת העוצר לשעה 17:00, במקום בשעה 21:00, שעת העוצר בשגרה. הוא גם הורה לו להקפיד על ביצוע מלא של העוצר, לא באמצעות מעצרים, אלא באמצעות פתיחה באש. לטענת מלינקי הוראת שדמי הייתה לירות בכל מי שייצא מביתו בשעות העוצר, וכי בתשובה לשאלה לגבי גורלו של מי שיחזור לכפר מבלי לדעת שיש עוצר, ענה לו שדמי: "אללה ירחמו".

      האנדרטה בכפר קאסם לזכר ההורגים בטבח, אוקטובר 2014 (ראובן קסטרו)
      האנדרטה בכפר קאסם לזכר הרוגי הטבח (צילום: ראובן קסטרו)

      מלינקי העביר למפקדיו את ההוראה בנוגע למי שחוזר לביתו אחרי שעת העוצר שהוקדמה. פרט למ"פ אחד, סרן יהודה פרנקנטל, שאר המפקדים מילאו הוראה זו בצייתנות. החל מסביבות השעה 17:00, כשחזרו תושבים מכפר קאסם ממקומות עבודתם בשדות אל בתיהם, נעצרו השבים, ובכללם חמש-עשרה נשים ואחד-עשר ילדים בני שמונה עד חמש-עשרה, ונורו למוות. סך הכול נרצחו במאורעות אותו יום 49 תושבים ונפצעו 13. בין ההרוגים היו 12 נשים וילדות, עשרה נערים בגילאים 14-17 ושבעה ילדים בגילאי 8-13.

      במשפט שנערך ב-1957 ל-11 נאשמים בפרשה נחקק משפטם של השופטים כי "סימן היכרה של פקודה בלתי חוקית בעליל מן הדין שיתנוסס כדגל שחור מעל לפקודה הנתונה, ככתובת אזהרה האומרת: 'אסור!'".

      הממשל הצבאי השתמש בעוצר כאמצעי שליטה גם באירועים פליליים

      היו פעמים שהממשל הצבאי והמשטרה השתמשו בכלי העוצר כאמצעי שליטה בעת אירועים פליליים; כך לדוגמא, באפריל 1952 הוטל עוצר על נצרת בעקבות קטטה המונית בין תושבים נוצרים ומוסלמים, בה נהרג אדם ונפצעו מספר אנשים.

      עם השנים ניתנו בהדרגה הקלות לתושבים באזורי הממשל, וסוגים רבים יותר ויותר של תנועות (בימים מסוימים, לצרכים מסוימים, לאזורים מסוימים) לא חייבו עוד רישיונות תנועה ושהיה. בשלהי תקופת
      הממשל הייתה התנועה בין היישובים והאזורים חופשית כמעט לחלוטין, ואת המגבלות הקולקטיביות החליפו מגבלות אישיות. כך, לדוגמה, העוצר הלילי שהוטל על יישובי המשולש הוסר בחודש מרץ 1962. בשנת 1966 בוטל סופית הממשל הצבאי.

      עוצר והגבלות תנועה הוטלו בראשית שנת 1982 על יישובי הדרוזים בצפון רמת הגולן. ההחלטה ניתנה נוכח המתיחות וההפגנות בישובים אלו, אחרי שישראל החליטה החיל את החוק הישראלי על רמת הגולן וביקשה לחלק לתושבים הדרוזים תעודות זהות ישראליות.