לפני כשלושה חודשים התקשרו בני משפחה ליעקב שחרור ובישרו לו: הקבר של אביך נמצא. כששחרור, היום בן 85, היה בן שלוש וחצי, הוא וחמשת אחיו נותרו יתומים מאב. אביהם, בכור יהודה שחרור, נרצח עם חמשת נוסעי המונית שלו, באחד ממקרי ההתנקשות הרבים שאירעו בתקופת מאורעות 1939-1936.
האלמנה אסתר נותרה בגיל 30 עם חמישה ילדים, בגילאי שנתיים עד תשע וחצי, וחסרת כל אמצעים לקיום הבית. באותו יום החליטה כי ילדיה לא יחיו בעצב ובתחושת מחסור. היא הדחיקה את אותו יום נורא, וביקשה להרחיק מילדיה את הכאב והעצב. מאז ההלוויה לא הלכה לבית הקברות, ואת ימי הזיכרון ציינה אסתר בצנעה בביתה. חמשת הילדים שבגרו הבינו כי לא מדברים עם אמם על רצח בעלה האהוב, וכך התפתח קשר של שתיקה סביב האסון הכבד.
רק לאחרונה, החליטו כמה מצאצאיו של בכור שחרור כי הגיע הזמן לגעת באותם ימים נוראים, וביקשו להתחיל לציין את יום נפילת סבם בבית הקברות. לאחר מחקר וחיפושים של אנשים המכירים את בית העלמין של צפת, התגלתה מצבת הקבר. יעקב שחרור, ששלושה מחמשת אחיו הלכו לעולמם, הגיע לקבר אביו לראשונה בחייו. "הרגשתי עצב עמוק מאוד, זו הייתה הרגשה נוראית", אמר. באחת החלו לחזור אליו תמונות הילדות של אמו האמיצה שנאבקת על קיום ילדיה, תמונתו הגדולה של האב התלויה על קיר הדירה וימי השנה העצובים.
כעת, 82 שנים אחרי שנרצח, מרימים צאצאי משפחת שחרור את האבן שכיסתה על אותם ימים נוראים, מעלים את זכרם של הסב שלא הכירו ושל סבתם הגיבורה, ולראשונה גם יעלו לקבר של סבא שלהם.
יום הרצח של שחרור ונוסעיו היה ב-28 במרץ 1938. כשבאו להודיע לאסתר כי ארבעה מנוסעי המונית של בעלה נרצחו וכי הוא ונוסעת נוספת נעדרים, היא עוד קיוותה כי יתרחש נס והוא ימצא בחיים. העיר צפת, שהוכתה בעצב עמוק על רצח ארבעה מתושביה, התפללה לשלומם של בכור שחרור, תושב העיר, ואסתר-אלגרה מוצרי מחיפה. אבל אחרי יומיים של חיפושים התקוות התבדו, כשנמצאו שתי הגופות. "צפת האבלה עטתה קדרות נוספת", נכתב בעיתון דבר על העיר שהתכוננה לעוד ללוויה נוספת.
אל תפספס
אלו היו ימים קשים מאוד. מדי יום נרצחו תושבים יהודים ברחבי הארץ, ועמודי העיתונים הביאו איתם את סיפורי הנרצחים. שבוע קודם לכן נורו למוות שניים ממתיישבי קיבוץ חניתה שזה עתה עלה על הקרקע. ביום ראשון נורה למוות בחיפה יהודה מגדלי, תושב העיר. "חברנו מגדלי היה בארץ למעלה משלושים שנה", אמר בהלוויה אבא חושי, מזכיר מועצת פועלי חיפה ולימים ראש העיר וחבר כנסת. "הוא עבר כל מדורי הגיהינום של פועל ותיק בארץ: עבד, קדח, רעב, היה מחוסר עבודה והבוקר פילח כדור את לבו".
אלפים השתתפו בהלוויה וחושי קרא: "זה שנתיים מלאה הארץ רצח וחמס וחיינו מופקרים בארץ. עומדים אנו בחזית מדינית וכן בעבודה והגנה על כיבושינו". בעוד מגדלי מובא למנוחות, יצאה מחיפה בשעה 13:25 מונית בה נהג בכור יהודה שחרור. במונית ישבו חמישה בני משפחה אחת: נפתלי צבי סגל בן ה-35, בנו הרצל בן ה-12, גיסתו ציפורה כהנא בת ה-47, בתה רבקה בת החמש, ואמה בתיה באשה ברול בת ה-75. יחד עם בני המשפחה נסעו גם אלגרה-עליזה מוצרי, בת 19, שלום ביבר ובנו בן השנה יהואש, והרב אברהם זיידה הלר.
בשעה 14:25 הגיע שחרור לקטע שבין הכפרים סג'ור ורמה בכביש עכו-צפת, הוא נתקל במחסום אבנים שהוצב על הכביש. שחרור עצר, ולפתע ניתכו על המונית יריות מצד קבוצה שעל פי הערכות מנתה כתשעה אנשים. שחרור ומוצרי, שישבה בכיסא לצידו, יצאו ונמלטו. גם הלר הצליח לצאת ולברוח, כשלעבר השלושה נורו יריות. כנופיית התוקפים הגיעה למונית וירתה למוות בצבי סגל, בבנו דוד, בגיסתו ציפורה כהנא ובאמה בתיה. סגל הותיר אלמנה וילדה בת עשר. שלום ביבר נשכב על בנו התינוק ולא זז. השניים לא נפגעו, כמו גם רבקה כהנא.
שוטרים בריטים מתחנת המשטרה ברמה, ששמעו את היריות, פתחו במרדף אחר היורים והצליחו להרוג שלושה מהם. הלר, שהצליח להתחבא בתעלה לצד הכביש, נמצא בריא ושלם, בעוד שחרור ומוצרי נעדרו. נהג משאית שעבר במקום מצא את כובעו של שחרור, אבל גשם שהתחיל לרדת טשטש את העקבות במקום. כעבור יומיים נמצאו גופות שני הנעדרים, כשסימני התעללות על הגופות. הסברה היא כי שחרור נרצח אחרי שעונה.
אלגרה החיפאית הייתה בדרכה לחתנה המיועד, רפאל מקס, תושב צפת. במקום לחגוג את נישואיה, ליוו אותה אלפים בדרכה האחרונה לבית הקברות בחיפה.
"לא רוצה לדבר על זה"
אסתר שחרור בת ה-30 נותרה אלמנה, אם לחמישה ילדים - שרה בת השנתיים, יעקב בן השלוש, יוסף בן חמש, סעדיה בן שבע ומרים בת התשע. היא נותרה לפתע לבד, ללא כל מקור פרנסה. האלמנה הצעירה נשכה שפתיים, והחלה לעבוד ככובסת בבית הבראה בוסל ובבית חולים הדסה שבעיר. בלילות הייתה מכבסת לאנשים פרטיים, ובבוקר מביאה להם חבילת בגדים מעומלנים ומקופלים קשורים בסרט שאליו מחובר פרח.
האם נלחמה על קיום המשפחה, ומנעה ניסיונות להוציא את הילדים למוסדות שונים. מגיל צעיר התגייסו הילדים לסייע בפרנסת המשפחה, וכשגדלו הקימו משפחות ובנו חיים יציבים. אבל תמיד נשאר ברקע סיפור רצח אביהם. אסתר האלמנה, שנודעה ביופייה, דחתה גברים שחיזרו אחריה ואת חייה הקדישה לחמשת הילדים. נאמנה לרוח התקופה, ולמחשבה שהייתה מקובלת כי ניתן לחסוך מהילדים סבל וכאב אם לא יגעו בפצעים, לא חלקה איתם את כאבה.
הילדים מצדם שמרו על השתיקה גם כשבגרו, כי לא רצו להכאיב לאמם. לעתים ניסו לחפש נתיבים שיפרצו את חומת השתיקה, אבל לא הצליחו להבקיע אותה. יעקב מספר כי כשגדל מעט הלך יום אחד לביתו של הרב זיידה הלר, ניצול הטבח. "אני זוכר עד היום שטיפסתי לביתו כשש-שבע מדרגות ונכנסתי אליו. הוא אמר לי: 'ילד, אני לא רוצה לדבר על זה'. בנותיו רמזו לי שלא אקשה עליו והלכתי משם. כנראה המראות והזיכרונות היו קשים לו מדי". יעקב מוסיף ומספר איך במשך 20 שנה, עבר מדי יום כנהג 'אגד' במקום בו נרצחו אביו ונוסעיו. "כל יום זה הכאיב לי, אבל לא היה לי עם מי לדבר על כך", אמר.
יעל שביט, נכדתם של בכור ואסתר שחרור, סיפרה כי בבית סבתה הייתה תמונה ענקית של סבא, אך לא דיברו על הרצח ואסתר גם לא רצתה לדעת פרטים עליו. היא התרחקה מפולחן אבל, אמרה שהאבל מאחורינו ועכשיו מתמודדים, ושמרה על חום ושמחה בבית.
ככל שחלפו השנים ואחרי מותה של האלמנה, החלו צאצאי בכור ואסתר לדבר ולחקור את סיפור המשפחה. הנין איתן כפיר מספר כי רצה לדעת יותר על אביו של סבו. "התחלתי להתעניין, לקרוא בעיתונות התקופה לדבר עם אנשים שידעו על המקרה", אמר. הוא החל להקים עץ משפחה שהלך והסתעף ושורשיו החלו להעמיק.
משפחת שחרור חיה בצפת 14 דורות וכפיר כבר הגיע לאלפי שמות. צבי ממן, בן משפחה שהצטרף למיזם של כפיר, אמר במהלך המחקר המשפחתי כי עליהם גם למצוא את קברו של אבי סבם, ולקרוא מעליו קדיש. בעזרת אליהו בן-טובים, תושב צפת, הצליחו כפיר וממן למצוא את הקבר. כפיר מספר כי מיד התקשר ליעקב שחרור וסיפר לו שקברו של אביו נמצא. "יעקב התלבט בהתחלה אם לבוא לבית הקברות פתאום אחרי כל כך הרבה שנים, אבל שכנענו אותו. כשהוא הגיע ואמר קדיש זה היה מעמד מיוחד ומרגש".
בחודש שעבר היה אמור להיערך פעם ראשונה טקס זיכרון לששת נרצחי המונית. מגיפת הקורונה הביאה לדחיית האירוע. אבל אחרי 82 שנים של שתיקה, לבני משפחת שחרור ברור שהרגע שבו יעמדו ליד קברו של בכור קרוב מתמיד.