מדינה במרחק שני מטרים: איך מתמודד העם שאוהב לחבק עם הגבלות הקורונה?

(בווידאו: נציגי הכפרים הלא מוכרים בנגב הקימו משמרות קורונה: "אין לנו שום אינפורמציה")

שמעון פרס ישב ב"מפגש האבטיחים" בטיילת של תל אביב, אכל אבטיח, שתה כוס בירה ונהנה להתחבק וללחוץ ידיים לעוברים ולשבים. "סלאמתק עליו, אפילו מהליכוד לא באו לפה לאכול אבטיחים עם החבר'ה", אמרו כמה צעירים שישבו בסמוך.

חמישה ימים לפני הבחירות לכנסת ה-11, ביולי 1984, פרס ויועציו האמינו כנראה כי מגע ישיר עם הבוחרים יסייע בהסרת הדימוי המרוחק וקר הרוח ויקרב אותו אל הבוחרים. אחרי שתי מערכות בחירות בהן נחל הפסדים צורבים, היה הפעם פרס מרחק נגיעה מכיסא ראש הממשלה.

חיבוקים ונשיקות עדיין לא היו אז מחוות נפוצות ממפגש בין ישראלים, ורק החלו לתפוס את מקומן לצד לחיצת היד וטפיחה על הכתף. מאז הפכו לחלק כמעט קבוע במפגש. האיסור שהביאה איתה הקורונה על יצירת מגע גופני היא בהחלט גזירה קשה לציבור הישראלי, ולעתים אותה הימנעות אף גוררת איתה מבוכה מסוימת.

לדברי הפרופסור עוז אלמוג מאוניברסיטת חיפה, "בניגוד לאמריקנים, לדוגמה, אצלנו יש ישירות שמתבטאת בדרכים שונות; כך בדיבור - אנחנו מדברים דוגרי, פינו וליבנו שווים, וכך גם במבט הישיר בעיניים. ויש כמובן את הקרבה המידית של צ'פחה בזמן שנפגשים או נפרדים".

אלמוג, סוציולוג והיסטוריון שחוקר את החברה והתרבות בישראל, הסביר כי "התרבות הישראלית תמיד הייתה חמה; מצטופפים בבתי הכנסת ובמגורים בשכונות. הקיבוץ הוסיף לכך ממד של דוגריות ויחסים בלתי אמצעיים. החברים בו הסירו את העניבות וצמצמו מרחק אחד מהשני. שרו בציבור ישובים שכם אל שכם ורקדו כתף אל כתף".

עם זאת אלמוג סייג ואמר כי אכן מחוות כמו חיבוקים ונשיקות היו פחות מקובלות בעבר בחברה הישראלית. "האשכנזים היו תמיד קרים יותר מעדות המזרח, וככל שההשפעה המזרחית גדלה, גם האשכנזים התחילו יותר לנשק. זה דומה לכך שפעם אסור היה לבכות בהלוויות והיום זה דבר מקובל. גם אם ביחס למדינות אחרות הייתה בישראל קירבה גדולה יותר, חיבוק ונשיקה לא היו חלק מכך", אמר אלמוג. "רק כשההשפעה המזרחית גברה והתרבות החלה להיצבע בצבעים מזרח-תיכוניים, אנשים קיבלו לגיטימציה להתחבק ולהתנשק".

החיבוק היה אולי ביטוי של עודף מגע וחום בדור שציפה מילדיו להיות קשוחים. ההורים, שרבים מהם שרדו את השואה, נמנעו מחיבוקים. במקביל לכך הביעו דאגה לילדים, עד כדי חרדה ממשית.

מעניין לראות כי בעיתונים ישנים המילה "חיבוק" מופיעה כמעט תמיד בהקשר שלילי - במאמרים רבים יצאו הכותבים נגד אלו שלא פועלים, מעדיפים להיות פסיביים ו"יושבים בחיבוק ידיים". בין היתר, עיתון דבר יצא במאמר בינואר 1937 נגד המעצמות שלא עומדות באופן נחרץ מול היטלר: "תמיד העולם מצפה בחרדה למעשה אשר יעשה היטלר. הפשיזם נעשה הגורם הפעיל המכריע בעולם. הדמוקרטיה יושבת מתוך חיבוק ידיים וממתינה". גם הביטוי "חיבוק דב" הופיע במאמרים לא פעם.

פרס, שניסה להפגין עממיות וקרבה בסוף קמפיין 1984, לא היה היחיד מאותו דור פוליטיקאים שהיה צריך לאמץ בגיל מבוגר את ביטויי החום החדשים בחברה הישראלית. גם יצחק רבין זכור כמי שנראה נבוך ומבויש נוכח חיבוקים. אולי זו גם אחת הסיבות לכך שאחת התמונות האחרונות בחייו - רגע לפני שירד במדרגות בסוף העצרת בכיכר מלכי ישראל ונרצח ביריות, חקוקה היטב בזיכרון הישראלי. בתמונה משנת 1995, רבין, הפלמח"ניק והצבר המחוספס בן ה-73, מתחבק עם אביב גפן, אז צעיר בן 22 עם דימוי אנטי ממסדי ופרוע שלא התבייש לחשוף חולשות ופחדים. כמובן, שחיבוקים היו חלק ממחווה מקובלת של בני דורו של גפן.

אלמוג הצביע על תהליכים נוספים שעודדו פתיחות וקרבה בין בני אדם; "האתוס הפסיכולוגי נכנס בעוצמה ועודד להיפתח, להתקרב, לא לחסום רגשות ולזרום החוצה. אלמנט נוסף היה הניו-אייג' שתרם גם הוא לתרבות החיבוקים, הנישוקים, קרבה גופנית ופתיחות".

עם זאת הוא טען כי לא יזיק שנלמד גם לשמור מרחק, "לעתים הקרבה הישראלית יצרה גם וולגאריות מסוימת, אנשים מאוד פולשניים בדיבור ובמגע. אנחנו חברה ללא הבלגה וללא התחשבות. חברה לא מאופקת".

לא ברור עדיין כמה זמן נידרש לשמור מרחק אחד מהשני והאם אכן נלמד לשמור מעט על מרחק ולא לפלוש למרחב של האחר. מי שלדעת אלמוג יתקשה מכל להסתגל לכללים החדשים הם דור ה-Y. לדבריו, "זה הדור עם הכי הרבה חיבוקים ונישוקים. הם גדלו באווירה של 'חיבוקי ונישוקי' - ההורים נישקו אותם, בצבא חיבקו אותם. דור של 'אחים'".