שבוע חלף מאז הפירוק הדרמטי של כחול לבן אבל ממשלה של גנץ ונתניהו - עדיין אין. ביום ראשון בבוקר, אחרי ליל שימורים משותף בבלפור, הודעה רשמית מטעם שתי הלשכות בישרה על התקדמות "משמעותית" במגעים, ושפגישה נוספת תתקיים בהמשך היום. עד לשעת כתיבת שורות אלה, הפגישה הנוספת טרם התקיימה. גם לא בזום, במגבלות הבידוד שנגזרו על נתניהו.
אז מה כן התברר בשבוע שחלף? שזו לא ממש ממשלת חירום, שכן אם הייתה בהלה של ממש הייתה קמה תוך 48 שעות; זו גם לא ממש ממשלת קורונה, אם כמעט כל התיקים שנוגעים להתמודדות עם הנגיף נותרו בידי הליכוד ובלוק הימין, ורוב השרים שמנהלים את האירוע הכביר יידרשו לפנות את מקומם באמצע המערכה לטובת שרים חדשים שלא מכירים בכלל את תוכניות העבודה. כולם למעשה, פרט לאחד, שר הבריאות, שחלה בנגיף והכניס את כל צמרת המדינה לבידוד וסכנה; זאת, אחרי שבמשך שבועות עיכב את החמרת הסגר כדי לא לפגוע בקהילה שלו, ולפי פרסום בחדשות 12, גם הפר ביודעין את התקנות שהוא עצמו הטיל על הציבור.
אל תפספס
בכחול לבן דווקא ניסו להזיז את ליצמן, ולקחת את תיק הבריאות לעצמם, אבל נתניהו נמנע מלהתעמת עם הסירוב הנחרץ של שותפו הנאמן לפנות את כיסאו. ההתנהגות וההתנהלות שלו ירחפו כאות קלון מעל הממשלה החדשה ויערערו מאוד את האמון הציבורי בה, וגם גודלה המנופח של הממשלה, שתכלול לפחות 30 שרים ותהיה הגדולה ביותר בעשור האחרון, לא יוסיף לה כבוד. מדובר בתוספת של עשרות מיליוני שקלים בשנה, על לשכות, תפקידים ותארים, בתקופה שכרבע מהישראלים איבדו את מקום עבודתם. בליכוד ובכחול לבן יודעים להשיב שבחירות רביעיות היו עולות יותר, ועדיין, כשהציבור מתכונן לתקופת צנע, גם נבחריו היו יכולים להפגין מעט צניעות.
במהלך כל השבוע צוותי המו"מ, בראשות יריב לוין ויורם טורבוביץ, קיימו שיחות וידיאו קדחתניות והחליפו ביניהם הסכמים וטיוטות. חלק ניכר מהדיונים עסק בתיקונים קוסמטיים, בניסיון להשפיע על תמונת הסיום של המשא ומתן. בשביל גנץ וחבריו, שגם ככה נאבקים בזעם גדול בבייס על הפרת ההבטחה לא לשבת תחת נתניהו, יהיה קשה מאוד לשווק תמונת ניצחון עם ליצמן בבריאות, מירי רגב בביטחון פנים, ויולי אדלשטיין בכסא יו"ר הכנסת אחרי שסירב למלא צו בג"ץ. מצד שני, גם לליכוד לא ששים תמונה שבה אבי ניסנקורן ועמיר פרץ מההסתדרות מכהנים כשר המשפטים ושר הכלכלה. בינתיים, רוב הפסילות הפרסונליות הוסרו, ורק הסוגייה של אדלשטיין עדיין נותרה בלתי פתירה.
מעבר לפיין טיונינג של משחקי הכיסאות וסגירות אחרונות על מנגנוני קבלת ההחלטות המשותפים, המוקש האמיתי שמקשה לסיים את העבודה ולהשביע ממשלה לפני פסח מגיע באדיבות הדוד סם מאמריקה. נתניהו נחוש לקדם את עסקת המאה של טראמפ, או לפחות חצי ממנה - ודורש להעלות להצבעה סיפוח והחלת ריבונות ביהודה ושומרון כבר בחודשים הקרובים, כשתסתיים עבודת צוות המיפוי הישראלי-אמריקני המשותף.
גנץ ואשכנזי דרשו בתחילה זכות וטו בנושא, שנענה ב"לא" גמור, וכעת הם מתעקשים להקפיא את המצב המדיני למשך כמה חודשים ולבצע את המהלך רק בתיאום עם ירדן. שני הרמטכ"לים לשעבר, כמו רוב המערכת הביטחונית בה גדלו, הזהירו במשך שנים מצעדים חד-צדדיים שעשויים להצית את האזור, ובקמפיין הבחירות אמרו שהחלת ריבונות תיעשה רק בתיאום עם הקהילה הבינלאומית, ירדן והפלסטינים. הם גם ערים לקולות האזהרה שמגיעים מהמפלגה הדמוקרטית באמריקה, שעשויה בנובמבר לחזור לבית הלבן. זו לא עוד מחלוקת פוליטית קטנה, אלא הכרעה אסטרטגית של ממש. ובשביל נתניהו, כך אומרים מקורביו, זו שאלה של מורשת.
כל מהלכי הסיפוח הופכים גורליים יותר לנתניהו גם לאור הכיוון המסתמן של נפתלי בנט ואיילת שקד, שזועמים על חלוקת התיקים שתותיר אותם עם תיק בינוני ועוד חצי תיק ברוטציה, ומאיימים להישאר בחוץ באופוזיציה. לבנט ושקד יש היסטוריה בעייתית של אולטימטומים, כך שבסוף הם עשויים להתפשר על פחות, אבל אם לא - הם צפויים למרר לליכוד את החיים בכנסת. הח"כים של ימינה כבר הניחו על השולחן שורה של הצעות חוק לסיפוח והחלת ריבונות, ואם הם יישארו בחוץ, הם יאכלו על זה לנתניהו את הראש, וידחקו בו לנצל את ההזדמנות ההיסטורית של סוף כהונת טראמפ. לכן הוא כל כך מתעקש על זה, ומהר. בליכוד מתעקשים שיהיה על כך חופש הצבעה, ובכנסת, עם ישראל ביתנו ואולי גם ימינה או חלקים ממנה באופוזיציה, יהיה לסיפוח רוב ימני ברור וגורף. בלי מנגנון וטו ברור שימנע מהחוקים לעלות בממשלה, לכחול לבן אין באמת אפשרות אמיתית למנוע את זה.
בשני הצדדים ממשיכים לשדר אופטימיות, ובונים על הרצון הטוב שיגשר על הפערים, ובעיקר על כך שלגנץ אין באמת כבר דרך אחרת. מבלי לקחת צד במשחק ההאשמות האמוציונלי בין שאריות כחול לבן, אחרי שבוע די ברור שהחבילה התפרקה מוקדם מדי, והשאירה את גנץ עם אפס יכולת מיקוח וכמעט אפס דרכי יציאה. נתניהו איים בבחירות והצליח לבלום את החלפת יו"ר הכנסת, ואת החוקים שהיו אמורים להציב שעון מתקתק על ראשו. ואחרי שבודד את גנץ מרוב שותפיו והעלה אותו על דרך חד-סטרית לתוך ממשלה בראשותו, גם גדל לו התיאבון על הסיפוח.
כולנו כחול לבן: מה גנץ יכול ללמוד מכחלון על החיים בממשלת ימין-חרדים
זה היה שבוע של דלתות מסתובבות; במקביל לשיחות של גנץ על כניסה של כחול לבן לממשלת נתניהו, שר האוצר משה כחלון נשא את נאום הפרידה שלו מהפוליטיקה, והכריז רשמית וסופית על מות המיזם של כולנו. הקורונה תחרב כנראה את שאריות המורשת הכלכלית שלו באוצר, שמלכתחילה שנויה במחלוקת, אבל בשיעורי האזרחות והדמוקרטיה, למפלגה שלו יירשם מקום מיוחד, כמי שבלמה במשך ארבע שנות הממשלה ה-34 שלל יוזמות קיצוניות של שותפיהם בממשלת הימין.
לולא כחלון וכולנו, תאגיד השידור הציבורי לא היה קיים, חוק ההמלצות היה אוסר על פרסום תוצאות החקירות של נתניהו והחוק הצרפתי היה אוסר בכלל לחקור אותו, ופסקת התגברות דרקונית הייתה מבטלת את הביקורת השיפוטית של בג"ץ. לא בכל המאבקים הם הצליחו, בחלק מהמקרים הם השיגו רק ריכוכים ותיקונים פעוטים, אבל בתוך קואליציה ששגשגה מדה-לגיטימציה לתקשורת, לעובדי המדינה ולרשויות אכיפת החוק, הם היו הקול השפוי שניסה לשמור על ממלכתיות ואחריות. כעת, גנץ, אשכנזי, ניסנקורן, פרץ, שמולי וחבריהם עומדים לתפוס את מקומם כמגני שלטון החוק.
ההסכם בין הליכוד לכחול לבן אמנם מקים ממשלה פריטטית, כלומר כזו שמקנה להם מספר שרים שווה סביב שולחן הממשלה, אך באופן מהותי, כשיחסי הכוחות בין הגושים הם 58:19, לא נכון להתייחס לממשלה ה-35 כממשלת אחדות, אלא יותר כמו ממשלת ימין רחבה ומרופדת. גנץ וחבריו מתהדרים בכך שבהצטרפותם לממשלה וקבלת תיק המשפטים הם מבצרים את הדמוקרטיה, בדיוק כמו הווטו שכחלון השיג בהסכם הקואליציוני עם הליכוד ב-2015 על כל הקשור בשלטון החוק. ב-2020, כחול לבן נושאת את אותו הדגל, סוג של "כולנו" מורחבת. במהלך כהונת הכנסת ה-20, כולנו בלמה אינספור הצעות חוק של בנט, שקד, סמוטריץ', רגב, לוין, מוטי יוגב וחבריהם, שנועדו להחליש את בתי המשפט, לעקוף חוקי יסוד, לעכב את חקירות נתניהו, לעשות פוליטיזציה בשירות הציבורי ולהכפיף את שומרי הסף. בתקופות מסוימות, זה היה על בסיס כמעט שבועי: בכל יום ראשון בבוקר, לפני ועדת שרים לחקיקה, צצו כותרות על "מתיחות בקואליציה".
ההיסטוריה חוזרת, ומהר: כבר עכשיו, על שולחן הכנסת מחכות שלל הצעות חוק של אנשי ימינה והליכוד להגבלת מערכת המשפט, שינוי שיטת בחירת השופטים, וגירוש משפחות מחבלים. כך שלפני שכחול לבן נכנסת לממשלה עם בדיוק אותם שותפים, הם יכולים לעבור סמינר אצל בוגרי כולנו. הקרדיט לא שייך רק לכחלון או שריו בממשלה, אלא בעיקר נזקף לזכות הח"כים החרוצים שהיו לו בכנסת, רועי פולקמן, מרב בן ארי, ורחל עזריה, שנלחמו את המלחמות הקטנות והסיזיפיות בוועדות הכנסת כדי למנוע מחטפים ולהוסיף הסתייגויות שעיקרו חלק מהעוקץ במהלכי הליכוד וימינה, וכשהיה צריך - אף מרדו בכחלון וכפו עליו לצאת נגד הממשלה. רוב הח"כים של גנץ צפויים לקפוץ ישר לעמדת שרים, אבל השיעור של כולנו מלמד שבמקום להתכבד בתיק לפעמים עדיף להתברג בוועדה חשובה בכנסת, שם אפשר יותר להשפיע על המשחק ולהותיר חותם על התהליכים.
בין כחלון לגנץ מבדילים לא מעט הבדלות; האחד גדל מהסניף בגבעת אולגה להיות שועל פוליטי ותיק, השני כבר היה מועמד לראשות הממשלה, אבל במים הפוליטיים הוא ממש טירון. כחלון שאב את העוצמה הפוליטית שלו מהיותו לשון מאזניים, לגנץ לא תהיה אפילו את הפריבילגיה לאיים בהפלת הממשלה, שכן נתניהו תמיד יוכל להציע כיבודים מפתים להאוזר/הנדל או פרץ/שמולי כדי לשמור על רוב של 61, או לגייס את האצבעות של ישראל ביתנו לקדם יוזמות ימניות ולעקוף את כחול לבן. כחלון שימר את הכוח הייחודי שלו בממשלה על ידי הישיבה במשרד האוצר, הברז של כל השרים בממשלה; הפעם, נתניהו דאג לשמור את השליטה על התקציב בידיו. כחלון ידע לסדר לעצמו סעיפים בהסכם הקואליציוני שנתנו לו "ארגז כלים" לקידום האג'נדה שלו בעמדות השפעה בכנסת, לא רק בממשלה, לגנץ לא נותרו כמעט ח"כים לשבץ בוועדות.
רק שהתברר שלסחורה הימנית-ממלכתית לא היה קהל. כחלון הודיע על פרישה השבוע, כמעט שנה אחרי ליל הבחירות ב-9 באפריל אשתקד, שם נגזר הסוף של כולנו, כשיותר ממחצית מבוחריו נטשו אותו. במערכה פוליטית שנסובה סביב שאלה אחת - כן או לא ביבי - התבהר שאי אפשר להיות גם וגם. כחול לבן תישא כעת את דגל שלטון החוק, וימים יגידו אם גורלה יהיה דומה.