100 שנה מאז הקרב בתל חי ששינה את חייו. אחריו הקדיש אותם לביטחון המדינה שבדרך

שאול אביגור היה רק שלושה שבועות בתל חי, אך אחריהם כבר לא היה אותו אדם. שנים אחר כך, העיד: "נהפך עליי לבי והייתי לאדם אחר". אחרי שחברו אהרון שר נהרג, הוא לחם לצדו של טרומפלדור בקרב עקוב מדם שהיה לסמל. לימים הפך לאחת הדמויות הבולטות במערכת הביטחון

שאול אביגור (צילום: בית יגאל אלון)

ב-1961, כשהגיע יום י"א באדר, נלקחו בני ה-13 מקיבוץ כנרת לחצר תל חי. היה ברור שבני "דור המדינה" מכנרת ישתתפו בטקס המשמעותי. באותן שנים מיתוס תל חי היה נוכח עדיין באופן בולט בחיי מדינת ישראל. חבורת הצעירים שנאחזה בנקודה המבודדת ונאלצה לסגת ממנה אחרי קרב עקוב מדם, הפכה סמל לגבורה, להצמדות לקרקע ולדבקות במשימה. המדינה הצעירה הייתה זקוקה לאותם סמלים.

מול הנערים הצעירים עמד שאול אביגור (מאירוב), חבר קיבוצם, שהשתתף באותו קרב מפורסם בתל חי בי"א באדר תר"פ, 1 במרץ 1920. "שאול עמד ותיאר את הקרב האחרון", נזכר השבוע עמירם אידלמן, אחד מקבוצת הנערים הצעירים. "הוא לא היה איש של דיבורים, זה היה אחד המאפיינים הבולטים שלו. המלים שלו היו ספורות", אמר אידלמן. "הוא תאר את הקרב בתמציתיות וללא רגש, אבל התיאור שלו עבר אלינו בצורה מאד מוחשית. זו חוויה שנצרבה בנו לכל החיים".

אידלמן מציין שאביו טען כי עד אותו מפגש עם ילדי הקיבוץ ואחריו הוא כמעט ולא דיבר על קרב תל חי. אבל קרב תל חי היה האירוע המרכזי שעיצב את חייו של אביגור, מי שהיה לאחת הדמויות המרכזיות והמשמעותיות במערכת הביטחונית של המדינה שבדרך. "עלום ונוכח בכל", כתב עליו המשורר נתן אלתרמן שהגדיר עצמו "אחד ממעריציו ושוחרי דברו" של אביגור. "איש והוא סמל, אשר מכוחו ומרוחו שאבו הלוחמים שבדרך, אשר היה מורה ומצפן והוא מוסיף ונוטה קו, אשר שמו על לוח לבה של התקופה", כתב עליו אלתרמן.

חברי הממשלה לאחר טקס חילופי הרמטכ"לים, שאול אביגור יושב למטה מימין. נובמבר 1949 (צילום: אלדן דוד, לע"מ)

אביגור היה בתל חי רק שלושה שבועות. אבל כשהגבר הצעיר, בן ה-21, שב לקיבוצו כנרת אחרי אותם שלושה שבועות סוערים, הוא כבר לא היה אותו אדם. "נהפך עליי לבי והייתי לאדם אחר", העיד לימים על מה שעבר עליו באותם ימים במרץ 1920.

אביגור נולד ברוסיה בשנת 1899 למשפחה ציונית. בשנת 1912 עלתה אמו יחד אתו ועם אחותו לארץ ישראל והמשפחה התיישבה בתל אביב. כעבור שנה הצטרף אליהם האב. הילד שאול הצטרף למחזור השישי של גימנסיה הרצליה. בפסח 1917 גורשו כל 5,000 התושבים היהודים של תל אביב לצפון הארץ. אביגור, עוד לא בן 18, לא רצה ליפול למעמסה על משפחתו שהתקיימה בדוחק ויצא לחיים עצמאיים. חסר כל, עבר בין מספר ישובים ועבד בעבודות מזדמנות, עד שבאביב 1918 הגיע לקבוצת כנרת ושם נשאר לכל חייו.

בכנרת פגש בחור בן גילו, אך כבר עם ותק של שנתיים בכנרת. היה זה אהרון שר, דמות מרכזית ואהובה בחצר כנרת. בספרו על אביגור כתב אריה בועז, כי "אהרון היה היחיד מבין חברי כנרת ששאול נמשך אליו כבר מלכתחילה: פתיחותו ופשטות הליכותיו שבו את לבו, ומרגע שפגש בו היה שאול סמוך ובטוח שדבר לא יעמוד בדרכו להיאחז בכנרת. אהרון שר הצטייר בפני שאול כמופת של חלוץ והוא אף חיקה את אורח דיבורו ותנועות גופו".

בנוסף לשר, גם מאיר רוטברג פרש את חסותו על הנער החדש בכנרת שמנתה רק 17 חברים. רוטברג היה ממייסדי קיבוץ קבוצת כנרת, מייסד המשביר המרכזי וממקימי ה"הגנה".

בכנרת התעקשו לסמוך רק על כוח מגן עברי ולא בטחו בצבא הבריטי שכבש זה עתה את הארץ והבטיח כי ידאג לשלום היישובים. מסופר כי כשהגיע הצבא הבריטי לגליל, אביגור הביט בזעם על עגלות הנשק שהביאו אנשי המושבות היהודיות לצבא הבריטי. בכנרת לא עלתה אפילו התלבטות האם למסור את הנשק או לא. הנשק ששלהם נשאר בידיהם.

עוד בוואלה! NEWS

מכונת המלחמה

לכתבה המלאה
אהרן שר, אחד משמונת הרוגי תל חי שעל שמם נקראת קרית שמונה, בן 21 בנופלו (צילום: ויקיפדיה)

שר כתב בתחילת 1920 כי "לא צבא כובש החי על חרבו דרוש לנו לשמירת עמדותינו עד תום הימים הרעים - כי אם מחנה עובדים, שידעו אמנם, להחזיק גם בשלח. דרוש לנו עובד שידע גם להגן על מחרשתו ולא לחרוש בה בלבד; שיזכור, שלא רק על עצמו הוא מגן, ולא על קירות הבית, כי אם על אדמתו בעבודה, בשדה".

שר לא רק כתב. באותו זמן עלתה קריאה לעלות ולעזור ליישובים המבודדים בגליל. אצבע הגליל הייתה נתונה במצב של תוהו ובוהו. האזור עבר ככדור משחק מהבריטים לידי הצרפתים, ומי שבכלל תבע בעלות על המקום הייתה התנועה הלאומית הערבית, אחרי ההבטחה שנתנו הבריטים במלחמת העולם הראשונה כי פייסל יהיה למלך על מדינה ערבית גדולה שתכלול את סוריה ועבר הירדן.

בשטח ההפקר הזה, שבו גם ניצלו את המצב כנופיות שודדים, ניסו להיאחז בקרקע ארבעה יישובים יהודים קטנים - מטולה, כפר גלעדי, חמארה ותל חי. ב-12 בדצמבר 1919 פשטו בדואים על כפרים נוצרים בהם אל חיאם ודיר מימאס ועל בתי נוצרים באבל אל-קמח, ליד כפר גלעדי. בשובם בלילה מביזת דיר מימאס ירו על חצר תל חי. מהירי נהרג שניאור שפושניק שהיה להרוג הראשון בתל חי.

ב-1 בינואר 1920 חמארה הותקפה, נבזזה והמבנים הבודדים הוצתו. המעטים שגרו שם נטשו את המקום. כעבור שלושה ימים הפגיזו הצרפתים כפרים ערבים בעמק החולה ובמורדות הגולן, בדרכם צפונה הותקפו בידי בדואים ונמלטו לכיוון מטולה והבדואים אחריהם. כ-120 מאיכרי מטולה וילדיהם ברחו לעבר נבטיה וצידון. המושבה נותרה ריקה כמעט לגמרי ונבזזה הן בידי החיילים הצרפתים והן על ידי הבדואים.

טקס חילופי הרמטכ"ל. אביגור יושב מימין ליד הרמטכל היוצא, יעקב דורי, 9 בנובמבר 1949 (צילום: אלדן דוד)

יוסף טרומפלדור שהקדיש באותם ימים את זמנו לאיחוד מפלגות הפועלים לגוף אחד, ולקדם תכניות עליה מרוסיה, החליט שעליו לעלות צפונה, לעזרת הישובים המבודדים. בדרכו לגליל, עבר בחצר כנרת ואביגור זיהה אותו משוחח עם אחד הוותיקים. "אני הצעיר לא העזתי, כמובן, להתערב בשיחה, בעוברי ליד המשוחחים", אמר. לא יעבור זמן רב ואביגור יהיה לצידו של טרומפלדור ברגעים המכריעים בתל חי.

במוסדות היישוב התעורר דיון נוקב האם להיאחז בנקודות המבודדות. ז'בוטינסקי קרא למעטים שנשארו בגליל: "שובו בחזרה משם, ובנו את הקיים, אל תלכו למקומות הנידחים". לעומתו אמר בן גוריון בתקיפות: "אם נברח מפני שודדים, נצטרך באופן כזה לא רק לעזוב את הגליל העליון, כי אם את כל ארץ ישראל".

עמדתו של בן-גוריון גברה, ויצאה קריאה לעזור לתל חי וכפר גלעדי. בכנרת הוחלט לסייע במאמץ. "שלחו לשם את הטובים ביותר", מסביר אידלמן, חוקר תולדות ההתיישבות בצפון הארץ. "שר ידע נשק והוא התנדב למשימה". לדבריו "אהרון שר היה גבר מרשים- גבוה ויפה תואר. היה איש עם אמירה, אחד שחיכו למוצא פיו. אדם נערץ. צריך לזכור שגם בכנרת המצב היה קשה, אבל בתל חי היה קשה הרבה יותר".

בתחילת ינואר 1920 כתב שר: "למצב הקשה והמסוכן של הגליל יש רק תשובה אחת: להגדיל תיכף ומיד את הישוב בצפון בעבודה ובשמירה .... עוד מעט ואיחרנו את המועד כמו שאיחרנו את חמארה, ומה שיכולנו לעשות אתמול בנקל, יעלה לנו מחר בייסורים ואולי גם בקרבנות. אל תתנו לגליל העליון לנפול!".

ב-6 בפברואר 1920 נחלץ שר לעזרת קבוצה שחרשה בשדה והותקפה על ידי כנופיה של בדואים. בקרב היריות שהתפתח הוא נפגע ונהרג. "החבר שר עם עוד שניים היו הראשונים. האש מצדנו ומצד הערבים התחזקה. פתאום צעק שר, 'אני פצוע', ונפל. כעבור חצי שעה מת", כתב טרומפלדור.

"האש מצדנו ומצד הערבים התחזקה". יוסף טרומפלדור (צילום: Creative Commons)

את הבשורה על נפילת חברו הקרוב קיבל אביגור בשעה שעבד בייבוש הביצה ליד קיבוץ קבוצת כנרת. "רגע לא תפסתי בבהירות את אשר נאמר לי, אך ברגע משנהו הכל היה ברור: גם הדבר אשר קרה וגם הדבר אשר עליי לעשות. הנחתי את כלי העבודה בארגז ששימש כמחסן לכלים, נפרדתי מהחברים ואצתי הביתה. רצתי כל הדרך ולא הפסקתי ממרוצתי עד אשר נכנסתי חצר כנרת. החלטתי הייתה נחרצת. זה כמה שבועות הייתי מתפרץ ללכת לגליל העליון וענייני המשק מנעוני. מישהו עוד ניסה גם הפעם להניאני מללכת, אך הפעם ללא הועיל".

יחד עם חמישה גברים נוספים עלה לתל חי. אחרי מסע רגלי בקור כבד, בשלג ובבוץ טובעני, הגיעו לתל חי. אביגור היה מהצעירים בחבורה שהתקבצה במקום. עם הגיעו קיבל את אקדח המאוזר של חברו שר ואת נרתיק הכדורים המוכתם בדם שהיה על גופו של שר כשנהרג. לבקשתו קיבל אביגור גם רובה גרמני.

על שלושת השבועות במחיצת טרומפלדור בהגנה על תל חי כתב כעבור 32 שנה. הוא נגע בכל תחומי החיים בחצר ולא ייפה את התמונה; הוא כתב גם על התנשאותם של אנשי "השומר" על שאר האנשים בנקודה ועל מתחים וויכוחים שהיו חלק מהמציאות הקשה והמתוחה במקום. על הנשים הבודדות שהיו שם כתב אביגור כי "רובן לא נפלו במאום בנכונותן ובהעזתן, ויש שגם עלו עליהם מכמה בחינות".

בחלק גדול מזיכרונותיו כתב על דמותו של טרומפלדור. "מנהיג מלידה", כתב על מי ש"מתוך כל הציבור המגוון הזה הזדקר למעלה ... הוא לא עשה דבר להבליט את עצמו", כדבריו. הגבר הצעיר שזה עתה הגיע העז להביע בפני טרומפלדור את חששו מפני הנכונות לאפשר לערבים לערוך בתוך חצר תל חי חיפושים אחרי צרפתים.

שאול אביגור מוסר לרה"מ גולדה מאיר את ספר ההגנה שהיה ממחבריו (צילום: פריץ כהן)

ביום הגורלי של י"א באדר אכן היה זה חיפוש כזה שהדרדר לקרב יריות עקוב מדם בו נהרגו שישה מגנים. לאביגור היה זה קרב ראשון בחייו. בסוף היום, כשהוחלט שנוטשים את הנקודה היה אביגור בין המאבטחים של נושאי המיטה עליה נישא טרומפלדור הפצוע. בשלב מסוים התקדם לבדוק את הדרך "כדי לאבטח את השיירה העצובה המתנהלת בחשכת הלילה", כתב. כששב לשיירה, טרומפלדור כבר לא היה בין החיים. "החברים שהיו לידו מסרו לי כי דבריו האחרונים היו: 'אין דבר. טוב למות בעד ארצנו'".

עוד כתב על אותם רגעים קשים: "אותו רגע לא זועזעתי, ולא ברור לי אם משום שהייתי נכון לכך וחיסנתי עצמי בהכרה, או מחמת ההתעוררות של סערת קרב ראשונה, או אם בשל טמטום של עייפות שהשתלט עליי או מסיבות אחרות". לאחר שהוחלט לנטוש את תל חי, שב לכנרת. בדרך חש "שמעין תבלול שעטה, כביכול, את עיני, הוסר. התחלתי רואה את מציאותנו בארץ ראיה חדשה: בהירה, חריפה, חדה ואכזרית".

מאז הקדיש את חייו לתחומי ההגנה והביטחון. "כל הראייה הביטחונית שלו היא דרך משקפי תל חי", סבור אידלמן. לדבריו, "המעשה האדיר שלו הוא תרגום של תל חי; השירות בהגנה, הבאת מעפילים, רכש נשק. מבחינתו אסור שתל חי תיקרה שוב, אסור בכלל שיהיה פתח שיאפשר את זה. אם צריך להגן, נקים ארגון הגנה, אם חסרים אנשים - נביא עוד אנשים לארץ, אם צריך נשק - נרכוש נשק. אלו הדברים שהוא עסק בהם כל חייו".

שלושה חודשים אחרי קרב תל חי, הוחלט בוועידה של מפלגת אחדות העבודה שנערכה בכנרת על הקמת ארגון ההגנה. אביגור הפך לחבר בוועד המרכזי של ההגנה ומילא שורה של תפקידים. התפקיד הבולט מכל היה עמידתו בראשות המוסד לעלייה ב' שהביא לארץ ישראל עשרות אלפי מעפילים מאירופה ומארצות ערב.

שאול אביגור, אשתו שרה ובנם גור (צילום: ארכיון משה שרת)

אביגור הוא גם זה שהקים את הש"י המאוחד, הוא שירות הידיעות המאוחד להגנה ולסוכנות היהודית. מדובר בארגון המודיעין של כח המגן העברי, שהיווה מאוחר יותר התשתית לארגוני המודיעין של מדינת ישראל.

במלחמת העצמאות מונה על ידי בן גוריון להיות אחראי על רכש נשק באירופה עבור כוח המגן היהודי בארץ ישראל. משימה קריטית ליכולת העמידה של הכוחות הלוחמים. לאחר חופשה קצרה ביותר בארץ ישראל, בה נפגש עם אשתו שרה וילדיו, רות וגור, שב להמשך עבודתו באירופה. ב-12 ביולי 1948, נהרג בנו, גור, בקרבות בסג'רה והוא רק בן 17. שאול לא הגיע להלוויה. רק יומיים אחרי נפילת בנו הגיעה אליו הבשורה הנוראית. מעל הקבר זעקה האם השכולה: "ילדתי לבדי, גידלתי לבדי וקברתי לבדי".

בן גוריון האיץ בו להמשיך במשימה החשובה, ולאשתו ובתו כתב שאול: "החובה מונעת ממני את האפשרות לחזור אליכן מיד. האמינו לי שכל רגע מחיי מוקדש אך ורק לעניין אחד: למנוע, עד כמה שיש ביכולתי, אותו גורל משאר הגורים של עמנו". לאחר נפילת בנו שינה את שם המשפחה ממאירוב לאביגור.

קברם של שאול אביגור ואשתו (צילום: ויקיפדיה)

תחת ידיו עברו סכומי כסף גדולים והוא הקפיד על אמות מידה נוקשות ביותר בניהול הכסף, ביושר אישי ובמתן דוגמא אישית עד כדי חיים בצניעות ובסגפנות. כך, לדוגמה, מסופר כי לאחר מבצע של הברחת נשק הכריז בחגיגיות לשותפיו כי "עכשיו הולכים לשתות תה תקיף". כשהבחין שהם מאוכזבים מעט מהחגיגה הדלה, הוציא תמרים מהבית, מכנרת. "נו, חבר'ה, היש דבר טוב מתה תקיף ומתמרים מכנרת?", שאל אותם.

אחרי קום המדינה מינה בן גוריון את אביגור להקים את הארגון החשאי "נתיב" שפעל בסתר בקרב יהודי ברית המועצות. הוא עמד בראש הארגון 18 שנים. בשנת 1973 הוענק לאביגור פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

הוא הלך לעולמו בשנת 1978. בעדותו על שלושת השבועות בתל חי כתב: "לא אוכל לומר שהאנשים כולם חיו שעה שעה בהרגשת ערך המעשה אשר הם עושים. אך אין ספק שרובם המכריע חשו ברור שכך עליהם לנהוג, או ליתר דיוק, כי הם לא יוכלו לנהוג אחרת".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully