כשיואב גלנט נשמט מידיו כמו תפוח-אדמה קפוא, שיבח בנימין נתניהו את הרמטכ"ל החלופי שהוחזר מחופשת השיחרור, בני גנץ, כ"פטריוט" ו"מצוין". מביך לשוב ולקרוא את תישאול נתניהו בידי מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס, ראש חטיבת הביטחון במשרדו האלוף במילואים יעקב (מנדי) אור ועמיתיהם, בתחילת אפריל 2011. חודשים מעטים חלפו מאז אירועי הפרשה, אבל נתניהו לא זוכר, לא התעניין, לא התערב, מסתפק בהפצת שמועות שלא טרח לאמת וטוען שבכל מחלוקת בין שני הבכירים ביותר באירגון, על מס' 2 להזדרז וללכת. הכלל נשכח ממנו כשנציגו במשרד המשפטים, אמיר אוחנה, זרק לזירה ממלא-מקום פרקליט מדינה המעומת מראש עם היועץ המשפטי לממשלה.
הפטריוט המצוין עשוי להגיח מהבחירות בשבוע הבא, בתוספת פסילה משפטית ונשיאותית של הנאשם בשוחד פלוס, כראש הממשלה. אם אכן גנץ יפקיד כהכרזתו את תיק הביטחון בידי גבי אשכנזי, לראשונה בתולדות המדינה יתייצב משולש של רבי-אלופים בתפקידי המפתח של רה"מ, שהב"ט ורמטכ"ל.
חסידי נתניהו, הסולחים לו כל מה שהם מוקיעים אצל זולתו, מבליגים על ההערות המתנשאות, בניחוח עדתי, שהסופר הבריטי מקס הייסטינגס ציטט מפיו - החיילים השחורים של גולני פעלו היטב רק תחת קצינים לבנים - ושעובדי מעונותיו, דוגמת מני נפתלי, ייחסו לרעייתו. נתניהו חשש תמיד מאשכנזי, עם דימויו החיילי המובהק והאהדה העממית כלפיו, יותר מאשר מפני גנץ המצטייר כבן טובים חיוור. ברור עם מי משניהם, משלושתם, היה האזרח הישראלי מעדיף להסתכן כתף אל כתף בקטטת רחוב, בשכונה או במזרח התיכון; אחד ינחה, שני יפקד, שלישי יכה. במבצע אנטבה, שחולל את תופעת נתניהו, השתתף גבי, לא ביבי.
דיווחי אשכנזי וגנץ השבוע, בזה אחר זה, שתיק הביטחון בממשלת נתניהו הוצע להם, אינם מפתיעים (אם כי לא הוגן מצידם להסתיר הצעות אלה מהמצביעים עד כה). זה מנהגו של נתניהו, ברבע מאה של פוליטיקה: לזלזל פומבית בכישורי מי שהוא ממנה, או מבקש לפתות להתמנות, לתפקיד השולי של שר הביטחון.
תחילה, איציק מרדכי ("Chalk it up to inexperience", הסביר לימים בלשון השגורה בפיו יותר מכל), שכפה עליו את מינוי שאול מופז לרמטכ"ל, ולאחר שהסתכסכו הציע את התפקיד, ערב בחירות, לאויבו המקופח של מרדכי, האלוף מתן וילנאי, כדי למנוע תמיכה של וילנאי באהוד ברק. בוגי יעלון, ליכודניק עד סוליות נעליו הגבוהות, נבעט ממשרד הביטחון לטובת אביגדור ליברמן, כי נתניהו חשש ש-61 ח"כים בלבד לא יקיימו לו ממשלה; היום זה מחוז כיסופיו. נפתלי בנט מוצג בפיו כמי שסחט ממנו את הביטחון בשעת חולשה. הביטחון הוא אם כך לא הזרוע החזקה של מדינת ישראל, מהתעמולה, אלא המרפק שלעברו משתעל נתניהו כשחומו גובר.
פוליטית, התואר "שר הביטחון" אינו שווה יותר משישה עד שמונה חברי כנסת, כהישגיהם הדלים של מרדכי (ועוד מתוגבר ברמטכ"ל אמנון ליפקין שחק) וליברמן. זה גם מה שצפוי לבנט, אך אם באותם חצי-תריסר תותנה הקמת ממשלה, ברור שבנט ישמח להישאר בתפקידו גם בממשלת גנץ, בדיוק כפי שברק נשאר בביטחון כשאהוד אולמרט נאלץ להתפטר, ציפי לבני לא הרכיבה ממשלה ונתניהו חזר לשלטון.
מקומו של אשכנזי בביטחון אצל גנץ ודאי, כולל בתרחיש של ממשלת כחול לבן/ליכוד בלי נתניהו הנשפט. איש מבכירי הליכוד לא יקבל מעמיתיו את ברכת הדרך לעמדת בכורה כזו. אחד או שניים מהם יזכו בחוץ (שלא קידם את סילבן שלום וישראל כץ) או באוצר (כנ"ל ליובל שטייניץ ומשה כחלון).
שלושה אנשי צבא עמדו בראש ממשלת ישראל - פעמיים רמטכ"ל לשעבר ופעם אלוף בדימוס. לאחר התנסותו עם שמעון פרס בממשלתו הראשונה לפת רבין את תיק הביטחון ולא הירפה ממנו. כך גם ברק. אריאל שרון היה מוכן להשאיר בו את ברק, אך כשמפלגת העבודה מייסודו של חיים רמון שלחה את ברק הביתה, נמסר התיק לבנימין בן אליעזר, שהיה זוטר בעליל ממפקדו לשעבר - מג"ד (סיירת שקד) מול אלוף פיקוד. כשהעבודה פרשה, מינה שרון את הרמטכ"ל שעדיין לא הצטנן, מופז, צעיר ממנו ב-20 שנה, מח"ט טרי מול שר ביטחון ומכרו בזכות סניגורם המשותף דובי ויסגלס. יחסי המרות היו חד-משמעיים.
גנץ, לעומתו, היה כפוף לאשכנזי חמש פעמים, בלבנון כמפקד אוגדה, בצפון כמפקד גיס ובמטכ"ל כמפקד זרוע היבשה, כנספח בוושינגטון וכסגן שאשכנזי קלט ללא חשק כשברק סירב למנות את גדי איזנקוט כי אשכנזי התנגד לגלנט. היו ואולי עדיין יש שם משקעים. אבל בניגוד לסיפורי המזימה שהפריח ברק בפרשת הרפז, אשכנזי אינו חותר תחת הממונים עליו. הוא רגיש, פגיע, מתגונן; לא יוזם-תוקף. מותר לצפות מהצמד בני-גבי לעבודה ממלכתית, בשיתוף פעולה מלא.
בין הצבא לפוליטיקה, בראיון לסדרת הטלוויזיה "הרמטכ"לים" של צביקה שפי ורז חזון, מנה גנץ שבחי ששה מקודמיו, שבאורחותיהם צפה מאז היותו מג"ד בצנחנים ומפקד שלדג. בכולם מצא תכונות טובות, לא זהות: "כל אחד הביא מעצמו משהו לחבילה ואם אתה מספיק בוגר אתה מקווה להוסיף משהו על ציר הזמן. גבי היה מאוד משימתי. לחלוץ היה אומץ לעשות שינויים מאוד דרמטיים. בוגי ניהל שיח פתוח. מופז ידע להזיז כל עניין לגופו ולהביא לשם את המערכת. ברק הכניס בזמנו מוטיבים יותר ממזריים, תפיסות לחימה ומערכות לחימה חדשות. והאחד שעליו דילגתי, אמנון, היה אדיר, נבון ורגיש, לא מתלהם, חכם בטירוף".
ההערצה והחיבה לשחק משותפות לגנץ ולאשכנזי. שחק העריץ וחיבב את רבין. מכאן שלכאורה גנץ ואשכנזי הם נכדיו המדיניים-ביטחוניים של רבין, אבל השקפת עולמם עמומה, קטועה. לא בהפעלת הכוח: שם הם חסכניים, מאופקים, שומרים מהלך צבאי למוצא אחרון. "להיות מספיק חסונים מבחינה צבאית ומספיק מחוברים מבחינה אסטרטגית כדי שלא להפעיל את הכוח הצבאי כל הזמן", כדברי גנץ באותו ראיון, כשאסטרטגית היא בעיקר, אם כי לא רק, מילה נרדפת לאמריקנית. אך מהי התכלית? לאיזו מדינה הם שואפים? על כך הם בעיקר שותקים, בין משיקולים תכסיסיים ובין משום שהדחיקו גם לעצמם את שאלת השאלות. איזו ישראל הם רוצים, "לפני הכל" ואחרי ככלות הכל? מה, מעבר לאבטחה ולתחזוקה במשמרת שלהם, קורץ להם בקצה הדרך?
שני אירועים של העת האחרונה הבליטו את כורח הבירור עד לשורשי העניין. קורונה, למשל. לא קיר הברזל ולא כיפת ברזל חוסמים נגיפים. לישראל יש עניין בשלום עם שכנות מפותחות, שאוכלוסייתן חיה ברווחה ובתברואה. עזה מתפרנסת, עם אופק כלכלי, תתרום לביטחון ישראל. הזיקה הדוקה. ארכיון המדינה פירסם השבוע זיכרון דברים מחורף 1956 בין שר האוצר לוי אשכול ליזמי הקמתה של אשדוד ("עיר הדרום"), עובד בן עמ"י מנתניה ופיליפ קלוצניק, לעתיד שר המסחר בממשל קרטר. ההסכם נוסח ערב מבצע "קדש", אך נחתם בעקבות כיבוש עזה במבצע ולפני הכניעה ללחץ העולמי לנסיגה לקו שביתת הנשק. לכן התחייבה המדינה לבנות באשדוד נמל - אלא אם תחליט בתוך שנתיים שנמל המים העמוקים יוקם בעזה.
הנושא הנוסף הוא גיוס החרדים. ועדת האלוף במילואים רוני נומה, שהרשים בפיכחונו וברהיטותו, הצביעה על הנתק שבין משרדי החינוך והביטחון. שר החינוך בשנות הפער בין המספרים והמציאות היה בנט, שרי הביטחון יעלון וליברמן ונתניהו, ומחדלי אי-התיאום בין המשרדים הם כתמיד באחריותו העליונה של ראש הממשלה. כך בקומה הפוליטית, אבל בקומה הצבאית הבעיה עמוקה עוד יותר. צה"ל, כמו שאמר גנץ על אשכנזי, הוא גוף "משימתי". מכתיבים לו משימה, הוא עשוי להתווכח אך מקבל את הדין, מצדיע ויוצא לבצע. עם קבלת ההחלטה בדרג המדיני, הרמטכ"ל לא יודה שהמשימה אינה בת-ביצוע. אם נותנים לו מיכסה, יתאמץ לעמוד בה, גם כשהיא נגועה בסתירה פנימית. להפריש אחוזים לפיקוד בנח"ל ועדיין להשאיר את הטובים בגרעין ההכשרה להתיישבות. לממש כל מטלה חיילית בלי לפגוע בשש שעות השינה המקודשות. לגייס 2,000 חרדים בשנה גם אם אינם באמת חרדים - ומי יקבע מיהו חרדי, מיהו יהודי, מיהו ישראלי; לא הצבא. בשם כפיפות הצבא לסמכות האזרחית, ציות עיוור הוא מסימניו של פיקוד חיוור.
כשגנץ ואשכנזי יגיעו לממשלה, יימצאו בציקלוניהם גם שרביטיהם של רבי-האלופים שהיו, כולל אלפי החלטות גדולות וקטנות, מוצלחות יותר ופחות. גנץ, למשל, הילל את קודמו על בחירתו ברפי פרץ לרב הצבאי הראשי; כיום מופיע פרץ, שהוקפץ בידי אשכנזי מסא"ל במילואים לתא"ל בקבע, כדחליל מפחיד ילדים במודעות כחול לבן. מנגד, יתכן שרק רמטכ"ל בדימוס במשרד הביטחון יעז סוף סוף להוציא לגימלאות את חרפת הרדיו הפוליטי הנושא לשווא את שם צה"ל.
תפקיד הרמטכ"ל הוא כמובן שיא הפסגה הצבאית, אך יש רמטכ"ל ויש רמטכ"ל. לא הרי דיין או רבין כהרי צבי צור או משה "וחצי" לוי. כוכבי לא יסתפק בעוד דף באלבום, עוד חוליה בשרשרת מתארכת. הוא שואף בעליל להיות רמטכ"ל משמעותי, משפיע, משנה, משפר ולא רק משמר, אם יינתן לו אף מהפכני. לא הכל בידיו, לא הממשלה ולא התקציב, לא הטכנולוגיה ולא האויבים, והוא יודע שלא בו מתחילות הבריאה או הספירה, אך גם לא נודפת ממנו ענווה. גדי איזנקוט העלה על נס הרמטכ"ל את הצניעות; אצל כוכבי, אם ינהג כך, זה יתפרש כצביעות. מפעם בו דחף יצירתי, לרקוח מהחומרים הארציים שבידיו משהו אחר, שהוא - להבדיל מהזולת - מצליח לראות בעיני רוחו. אילו התגייס היום לצה"ל, אולי היה מופנה למסלול טאלנט.
רק מוח זדוני יכול למצוא בשמה התמים של התוכנית הרב-שנתית שהשיק כוכבי, "תנופה", מסר תת-מודע לבחירות, תנו "פה", הפתק של קודמיו המתנוססים על קיר לשכת הרמטכ"ל. כוכבי, כמקובל, לא חשף מעולם את השקפתו המדינית. עשורים של שלטון הליכוד, או של ממשלות משותפות לליכוד ולעבודה, אילפו את האלופים שלא לנדב בטרם עת מידע על אמונותיהם ועמדותיהם. יאיר גולן, שכנו של גנץ ומתחרהו של כוכבי, היה חריג בולט בתעוזתו ונענש עליה. דומה שכוכבי הוא ביסודו בן-גוריוניסט; מי בצמרת צה"ל לא. על כן כותרת נכונה נוספת לתוכניתו יכולה להילקח משמו המחתרתי של בן גוריון, "אמיתי", ולייצג את השילוב הרב-זרועי, רב-זירתי ורב-מימדי של אוויר-מודיעין-יבשה-תיקשוב-ים. תיקשוב, כלומר מערך התקשורת, המחשבים, השליטה, הבקרה והסייבר, שהוא - פשוטו כמשמעו - המימד החמישי של המלחמה.
צה"ל הגלוי הוא החוד המבצבץ החוצה של תאומי קרחון, אחד של הפעילות המבצעית, שבעשור האחרון התעצמה לאין שיעור, ושני של הפיתוח, ההצטיידות והאימונים למלחמה. בשיפוט של הצבא ושל מפקדו רק לפי מה שמתפרסם - ובהשוואתם לתקופות קודמות - גלום בהכרח מחסור בנתונים; והמבחן הגורלי, שבפניו לא עומד כל רמטכ"ל, יגיע רק לקראת הסוף, במלחמה. עד אז, הכל ציוני-ביניים, שאינם מעידים תמיד על התוצאה שבעקבות מיקצי השיפורים.
כוכבי הוא מעל לכל רמטכ"ל המלחמה שטרם התרחשה ושבהגיעה תהיה למידת כל הדברים. הוא יישפט מהמלחמה לאחור, כמו שארבע שנים של רבין התקפלו בזכרון לתוך ששת הימים וחמש השנים של רפול איתן נעלמו כלא היו לנוכח מלחמת לבנון.
אויב-הייחוס של כוכבי, חיזבאללה, ראוי לתיאור "מיליטרור", מיליטרי וטרור גם יחד. מנגנון צבאי במהותו, אמנם ללא חילות אוויר וים (קצת כמו צה"ל ב-1948), אך ברצותו עם מאפייני היעלמות והיטמעות בסביבה אזרחית. מולו, היתרון של צה"ל הוא טכנושי - טכנולוגי/אנושי, במודיעין, בשליטה בכוחות, בביצוע התוכניות ההופכות לפקודות כשיוצקים את הרעיון הכללי לתוך הקשר מוגדר.
השבוע החזיר כוכבי מידה של איזון להרכב המטכ"ל, כשהחליט לתגבר בו את הרכיב האווירי. שניים מהמתמודדים על פיקוד חיל האוויר בתום תקופתו של עמיקם נורקין יחלקו ביניהם את אגף התכנון (אג"ת), שהוקם לאחר מלחמת יום הכיפורים. טל קלמן, שכראש מטה חיל האוויר בתקופת מפקדו הקודם אמיר אשל עסק בין השאר בהצטיידות באף-35, יטפל בעיצוב האסטרטגיה הצבאית, בציר שבין וושינגטון לטהרן. תומר בר, שהגיע לצמרת החיל (כמו נורקין, אשל ואליעזר שקדי) ממחלקת המבצעים, ששודרגה בשנים האחרונות ללהק מבצעי אוויר, יהפוך כיוון ויופקד על אותו חצי-אג"ת שייוחד לבניין הכוח. תוספת האלוף בפיצול אג"ת תקוזז במינוי-המשנה של מפקד המכללות, איתי וירוב, למפקד העומק.
הצפת הדיר התת-קרקעי של מטוסי אף-16 בבסיס חצור, שקלט גם את שדה דב (שנסגר למרות התרעות חיל האוויר מפני אובדן בסיס חיוני בתל אביב), המחישה שוב מה שידוע לכל טייס קרב, במיוחד בחיל שהשמיד את יריביו ממצרים ומסוריה על מסלוליהם: חילות האוויר פגיעים במיוחד, ממש חסרי אונים, בעודם על הקרקע. זאת תוצאה של ניהול סיכונים - מתי לחשוף מערך מבצעי לעדשות לוויינים ולטילי אויב ומתי למלט אותו מאיום מיידי, במקרה זה נחשול מים. האירוע, מביך ויקר (אך הרבה פחות מהתאונות שפקדו בעשורים קודמים את החיל בממוצע אחת לחודש ושנעלמו במאמץ עיקש), אינו מאפיין את המצוינות המקצועית, את תרבות הטיסה ואת הקדימה העליונה של מוכנות למלחמה, במעבר זריז משגרת אימונים ותקיפות.
נורקין, יליד עמק יזרעאל המתגורר כיום, בעקבות נדודים בין בסיסים במרכז הארץ ובלי לזנוח את מורשתו, במושב המנציח דמות בולטת באצ"ל, הוא מח"א בולט, שייעתר גם ללא לחץ גופני מתון לכהן שמונה שנים, כמו עזר ויצמן, או שבע, כמו מוטי הוד. אחריותו להמשכיות, ואחריות-העל של הרמטכ"ל למנוע נפילה פתאומית באיכות הזרוע האסטרטגית מכולן, מחייבת לוודא עתודה זמינה לקבלת הפיקוד מידיו.
ההבנה שכדאי לאוורר את המטכ"ל ואת המפקדות הכפופות לו אינה חדשה, אך יישומה לרוב חלקי מדי. במחצית הראשונה של שנות המדינה, עד כה, לא התמנה שום קצין מחיל האוויר לתפקיד של אלוף במטכ"ל, ורק בשני מקרים (ויצמן ודוד עברי) עבר לתפקיד כזה מפקד יוצא של החיל. במחצית השנייה התמנו 14 קציני צוות אוויר, טייסים ונווט (יוחנן לוקר), לאלופים מחוץ לחיל האוויר, כמבוא לפיקוד עליו או כתחליף לו. בחמישה ממקרים אלה - לראשות אג"ת, ובארבעה מהם, למעט נמרוד שפר, אכן לקראת מפקד חיל האוויר. לעומתם, ארבעת ראשי אכ"א מחיל האוויר ראו את לשכת מח"א מנגד ואליה לא הגיעו. לניסוי קצר, למנות תת-אלוף מחיל האוויר (דן פסח) לראש מטה פיקוד הצפון, לא היה המשך.
החידוש של כוכבי, ביחסו לחיל האוויר, הוא בשימוש מיטבי במשאב האנושי והארגוני שלו. כאלוף פיקוד הצפון מינה נווט קרב, כיום מפקד בסיס חצרים, למנהל מפעל המטרות והאש של הפיקוד. השינוי היה כפול - איש צוות אוויר ולא תותחן, בתוספת המודיעין, לפי דגם שחיל האוויר שיכלל עוד כלקח מלחמת יום הכיפורים. כרמטכ"ל, הוא מקים במטה זרוע היבשה חטיבת תקיפה בראשות תא"ל בכיר, מיועד קידום, מחיל האוויר. התקדים של הקמת חטיבת הפעלה - ששלושה מראשיה היו לאלופים - באגף המודיעין, ביוזמת אלוף עמוס ידלין שהגיע לאמ"ן מחיל האוויר ובהמשך תחת כוכבי כראש אמ"ן, מבטיח שחטיבת התקיפה ביבשה תמגנט אליה צוותי אוויר בדרכם מעלה.
קידום בר וקלמן מטליא שוב את החור הנצחי, מפקד חיל האוויר כאלוף יחיד בזרוע הכוללת מערכים גדולים וסבוכים מבעבר של הגנה אווירית וכלי טיס מוטסים מרחוק. מוטת השליטה של מח"א עצומה. במלחמה יהיה עליו לפקד בו-זמנית על מטסים מאתגרים של קרב ותובלת גייסות במשימות קרובות ורחוקות, בעודו משמש יועץ אווירי ראשי לקבינט ולרמטכ"ל.
במיבנה המעודכן של כוכבי, אלוף יואל סטריק, מפקד זרוע היבשה, הבונה כוח בלי להפעילו במלחמה (גנץ התנסה בכך בלבנון ב-2006, חודשים לאחר שהעביר את פיקוד הצפון לאלוף אודי אדם), יהיה מפקדם הישיר של שלושה אלופים. זאת אינה תופעה טבעית, באירגון שדרגיו משתקפים בדרגותיו, ותזכורת לצורך שצץ עוד בשנות ה-70, עם הקמת מפקדות גיס בין אלופי פיקודים לאוגדונרים כתת-אלופים. לצה"ל חסרה דרגה, מתחת לאלוף או מעליו, כדי להבחין בין סגן הרמטכ"ל ומפקדי זרועות האוויר, המודיעין והים לבין קצינים בכירים אחרים באגפים ובפיקודים. רפול, בעידודו הרגעי של שר הביטחון מנחם בגין, הסכים להמיר את דרגות הרא"ל בכוכב רביעי של "מצביא". פתרון אחר: לייסד דרגת על-אלוף (לא לבלבל עם אלאלוף, מפקד אוגדת איו"ש יניב אלאלוף, שהוא בכלל תת-אלוף).
כוכבי אינו מקדש את הקיים ואינו מחוייב למסורת. הוא, שהיה כמו גנץ מפקד חטיבת הצנחנים הסדירה 35, ממנה לסמח"ט הצנחנים סגן-אלוף מהשריון. מג"ד מההנדסה הקרבית יהיה סגן מפקד חטיבת השריון 7. לכאורה, המחיצות נופלות וכולם מרוויחים, אך במאזן הפנימי מרחפת תחושה שיש מפסיד גדול אחד, השריון, וביתר מיקוד - הטנק.
הרמטכ"ל, מפקד היבשה, כל אלופי הפיקודים, ראשי אגפי המבצעים, התקשוב והתכנון - כולם קציני חיל-הרגלים, מהצנחנים, גולני, גבעתי, הנחל וסיירת מטכ"ל. הם מאפילים במשקלם ובחלקם בהפעלה הקרבית על ראשי אגפי המודיעין והטכנו-לוגיסטיקה ואחד ממפקדי הגיס, שצמחו בפיקוד על חטיבות ואוגדות בשריון; וכדי לממן מערכות נשק מתקדמות ויחידות מסוגים חדשים, מקצץ כוכבי במספר הטנקים. לדעתו, למיתארים הצפויים בלבנון, בעזה ובסוריה, בערים ובהרים, בעמקים ובמעמקים, נחוצים פחות טנקים, יותר טובים. הטנקים של 2020 מאתגרים את מפקדיהם כמעט כמו מטוסי הדור הקודם. לכן מתקרב מימוש חזונו הנושן של משה בריל-בר כוכבא, כל מט"ק - קצין. המגמה היא להקטין את המחלקות בשליש במספר הטנקים ולהגדיל את הפלוגות בשליש במספר המחלקות. יחד עם מפקד הפלוגה וסגנו, יוצא שיותר ממחצית מפקדי הטנקים הם קצינים.
זה אינו מנחם את בכיר השריונאים בצה"ל, סגן הרמטכ"ל אלוף איל זמיר. הוא מוקף בצנחנים מעליו (כוכבי) ולצידו (ראש אגף המבצעים אהרן חליווה ואלופי הדרום והצפון, הלוי ואמיר ברעם), טנקיסט בודד, כהיפוך של המפגין היחיד מול הטנקים בכיכר טיאנאנמן.
לפני כחודש, בערב באתר השריון בלטרון לכבוד פירסום ספרם של האלוף ישראל טל ובנו, יאיר, על מלחמת יום הכיפורים, לחם זמיר להחזיר עטרה ליושנה. לכאורה, מיותר, כי כאשר כוכבי מונה את שגיאות הקיבעון של המטכ"ל בעבר - התנגדות (לעומת עדיפויות אחרות) ללווינים, צוללות וכיפת ברזל - הוא מדגיש שהרמטכ"ל טעה בסגידתו המיושנת לחי"ר ובהקצאת תפקיד מסייע בלבד לשריון, עד שהתבדה ב"קדש". מה שלא אמר, הוא שיריבו הרעיוני של דיין כסגנו וכמפקד השריון, חיים לסקוב, היה גם ליורשו - אבל בעיקר משום שכך החליט שר הביטחון, בן גוריון.
זמיר, כראש מטהו של כוכבי וכבונה הכוח הבכיר תחתיו, שותף ל"תנופה" ואינו אומר מילה בגנותה, אך אין לטעות בזרמי המעמקים של דבריו, החושפים מחלוקת על תורות לחימה ותיכנונים מבצעיים: "המציאות השתנתה (מאז 1973), האויב השתנה - המקצוע הצבאי לא השתנה: חשיבות האימונים וההכשרות, הגנה ניידת, מגננה, עומק אסטרטגי, מבנה כוחות השריון וחיל הרגלים המשוריין וכשירותם". אסור, אומר זמיר, לחזור על ליקויי המאורות של ההסתמכות המופרזת על עוצמת האש האווירית, הערכת היתר האזרחית והצבאית של הכוח הישראלי והערכת החסר של האויב.
והעיקר, "בימינו אלה, נכון לשוב ולהדגיש את חשיבות הטנק והעוצבות המשוריינות, את המסה והעוצמה, התנופה והיוזמה. את תנופת שדה הקרב יכולים להביא רק כוחות ניידים, מוגנים, זריזים וקטלניים, יחידות השריון בקירבת השטח הבנוי ובעומקו. צוות הקרב המשולב - הטנקים יחד עם חי"ר והנדסה - צריך לעמוד במרכז ההכרעה. הטנק הוא הכלי הכי גמיש וקטלני בתימרון היבשתי, להגנת יישובים וגבולות ולתימרון התקפי לעומק שדה הקרב. צה"ל צריך עומק בסדר-הכוחות שלו, עתודות חזקות ומוכנות לתפניות ולמערכות ארוכות שייכפו עלינו".
בתרגום לאזרחית, הסכמה עקרונית עם קו כוכבי, כולל תחבולות והפתעות, אך המלצה שלא להיחפז ולהיפטר מהטנקים הנאמנים לטובת מערכות בוסריות, פן המערכה הקצרה שתסתיים מהר בהכנעת האויב תסתבך ותשתרך ויתגלה מחדש הצורך בשריון שהביא - בשבוע השני של המלחמה - למיפנה באוקטובר 73.
אפשר שזאת אינה מלחמת גנרלים, רק מחלוקת עניינית בתוך בית-המדרש הצבאי, מה גם שכוכבי הקפיד לסרוק את תוכניתו שתי וערב בדיונים וסדנאות עם קצונת הווה ועבר. זמיר סותם ואינו מפרש למי כוונתו בדברו, כלקח המשווע להילמד, על "ביטחון עצמי מופרז וחוסר יכולת לשמוע דעות אחרות".
אלה המלים הגבוהות של הרמות העליונות. כדי לראות אם הן מתממשות למטה, בשטח, "בקצה המבצעי" שבלעדיו אין טעם בכל החומר העובר מהמדע אל המדף, מאלף להתבונן במסלול הפיכתו של רצון הרמטכ"ל ליכולת החייל.
הפעם אין מדובר בתירגול המפקדות העליונות, בתנאי מעבדה גם כשהאלופים יושבים בקרונות ובאוהלים. לבנת היסוד היא היחידה, סדר-גודל של גדוד אך לא בהכרח זה שמספרו 202 או 51, אלא צוות קרב שבמרכזו כוח החי"ר מהגדוד ואיתו פלוגת שריון, הנרסה קרבית, חוליית איסוף, פיענוח ומחקר מודיעיניים רב-תחומית ("אדנים"), רחפנים חמומי-מוח ועוד ועוד.
עשרות הגדודים הסדירים של צה"ל, בזה אחר זה, עוברים השנה - ולתוך 2021 - אימון ובוחן בתוכניות המבצעיות שלהם בזירת פיקוד הצפון: רף פצ"ן. הם מגיעים לשבועיים לבסיס האימונים הפיקודי באליקים, חורש הררי בכרמל שגודלו כרמת גן. שם ממתינה להם, נחבאת ומאיימת, לבנון. העתקים מדויקים של בורות שיגור, משאיות מוכנות לירי רקטות, מבנים, מכשולים טבעיים ומעשי ידי חיזבאללה.
אל"מ ישראל פרידלר, מפקד אליקים ובה בעת גם חטיבת מילואים, לשעבר סמח"ט גולני ועוד יותר לשעבר - אך בשימור המבטא - נער בסאו פאולו, קולט אותם. עד לקיץ הקודם היטה פרידלר את מאהלו בוירג'יניה, כקצין-הקישור של צה"ל לטריידוק, פיקוד ההדרכה והתורה של זרוע-היבשה האמריקנית. הוא יכול להשוות ואינו סבור שצה"ל נופל מהצבא האמריקני ברצינות הכנותיו. בנקודה אחת הופתע: בהסתערות על היעד הוביל סמל המחלקה, בעוד מפקדו מנהל את הקרב קצת מאחור. כך, בצבא נטול שירות חובה, חונך מש"ק ותיק ומיומן את הקצין הצעיר שהגיע מווסט פוינט, מההסמכה הבסיסית או מהעתודה האקדמית.
פרידלר הוא המארח. בבוקר קריר בפברואר, וגם בלילה שלפניו וביממה שלאחריו, מתארחים אצלו מפקד אוגדה 98, תא"ל ירון פינקלמן, ומפקד חטיבת הקומנדו 89, אל"מ קובי הלר, שאחד מגדודיו - אגוז - מתאמן ונבחן. מאז מלחמת ההתשה ועוד יותר מכך בעקבות מלחמת יום הכיפורים הסיט צה"ל את המחוג מהחטיבות אל האוגדות, כמסגרות היסוד. עכשיו, הרבה בזכות מערכות הפיקוד והשליטה, הקשר והעברת הנתונים בין יחידות יבשתיות, אוויריות וימיות המייצרות אש, הוא חוזר לאחור ומתמקד בחטיבות. גם הן, כמו הגדודים, ניבנות במתכונת חילית אך מופעלות בהרכב מגוון יותר. אחרי שנים של תרגילי חטיבות ומעלה, מעדיף צה"ל עכשיו לשפר את מיומנות הגדודים.
פינקלמן, בקרוב ראש חטיבת המבצעים במטכ"ל - תפקיד מפתח שמילאו בין השאר כוכבי בסוף העשור שעבר ואשכנזי באמצע העשור שקדם לו - הוא מהקצינים הבולטים בדרגתו, אחד מחצי-תריסר שיתמודדו בעוד שנתיים-שלוש על קידום לאלוף. הוא יודע ספר, מעמיק חשוב, מנוסה כראש לשכת הרמטכ"ל חלוץ ומפקד בצנחנים, בעזה ובגבעתי, בן 44 וזמנו בידו: כל הקצינים שכוכבי בישר השבוע על מינויים לתפקידי אלופים הם בני 50, לכל הפחות. צה"ל התבגר. דיין היה בן 41 ב"קדש", רבין בן 45 בששת הימים, דדו אלעזר בן 48 ביום הכיפורים, והעקומה טיפסה עם תוחלת החיים. היא הנמיכה לרגע עם גנץ ומאז חזרה להמריא.
אם, שלא כצפוי, תזדמן לפינקלמן מלחמה בהקדם, בעודו באוגדה 98, אחת משלוש - בקרוב, לפי תוכנית כוכבי, ארבע - אוגדות החוד של צה"ל, יתכן שלראשונה מאז מלחמת לבנון ב-1982, כשפעלה (אז מוספרה 96) בפיקוד עמוס ירון, יאושר לה מבצע שאינו כרוך בהבקעה חזיתית. כוכבי מסוגל, יותר מרבים מקודמיו, להמליץ לממשלה על מהלך יצירתי בביצוע האוגדה, שהיה מפקדה לפני כ-15 שנה.
אבל הברקות והפתעות בדרך אל היעדים, מרכזי הכובד של האויב, לא יחסכו את החיכוך הסופי, הקטלני. לכן מעביד אלוף הצפון ברעם בפרך את המפקדים ועשוי להחזיר לתירגול נוסף את מי שלא יסיימו את הבוחן בהצלחה מספקת. סטריק, מפקד היבשה שקדם לברעם בצפון ומי שהיה כמותו גם מפקד אוגדת הגליל 91, הוא שותף נוח לו להכנות למלחמה.
למשולש שקודקודו האחד הוא ברעם כצרכן הכוחות ואיתו אוגדונר - הפעם פינקלמן - וקודקודו השני הוא פרידלר, יש קודקוד שלישי, מפקד המרכז לאימוני יבשה בצאלים, תא"ל נדב לוטן מהשריון. אנשיו - ונשיו, מדריכות האמר - הם הבוחנים את מתאמני רף פצ"ן באליקים (ובגולן). אשתקד, בשיתוף פיקוד הדרום, הוכנו הכוחות ללחימה בעזה ("ארבע העונות"). עכשיו תור הצפון, בשני המקרים בשיתוף קדחתני מבעבר של חיל האוויר, במשימות וביעדים שיוגדרו לכוחות במלחמה. לוטן יספיק למדוד, לשקול ולקבוע אם המינימום האולימפי הושג לעוד כשמונה גדודים, עד שיישלח משלוות צאלים ללימודי ביטחון בארץ הגזירה של וושינגטון, כמו גנץ לפניו. כקצין האג"ם של כוכבי בפיקוד הצפון, גם לוטן נחשב לאחד ממועדפי הרמטכ"ל ברובד התא"ל, אלא שיש יותר מועדפים ממושבים סביב שולחן המטכ"ל.
נתניהו ובנט אישרו את המלצות האיוש של כוכבי ללא מהומות; אם היו בין שרי הביטחון לרמטכ"ל ויכוחים על שם זה או אחר, הם הוצנעו ונסגרו ביניהם. עם גנץ ואשכנזי יהיה פשוט יותר, בזכות הרקע והשפה והמחויבות למי שקידם את כוכבי וטיפח אותו, אך גם תובעני יותר, בגלל ההיכרות המוקדמת של רמטכ"ל בדימוס עם הסביבה הצבאית, אף שכל הקצינים שנותרו בקבע היו בתקופת אשכנזי בדרגת תא"ל, לכל היותר. כמובן, אם הרכבת הממשלה תהיה תלויה באצבעות ליברמן - שהעניק לכוכבי את המינוי לרמטכ"ל - או בנט, יסור כוכבי שוב למרותו של שר אזרחי. כך או כך, הדרג הצבאי רוצה מהדרג המדיני רק שני משאבים - זמן וכסף.
מה שמושך ביומיום את העין הציבורית ומחייב - וגם מצדיק - דין וחשבון לאזרחים המשרתים בחובה ובמילואים, מתקלות ועד רקטות, גוזל קשב וריכוז מכוכבי, נורקין ועמיתיהם במלאכה המתמדת של שיפור מכונת המלחמה ואחזקתה. זאת עיסקה סיבובית: האזרחים, במדים ובלעדיהם, יבחרו באמצעות נציגיהם את המפקדת העליונה של צה"ל, הממשלה; מעשיה ומחדליה ישפיעו על שאלת המלחמה - האמנם, מתי, נגד מי; ואיכות תיפקודם של הרמטכ"ל וקציניו תקבע את אורך המלחמה, מהלכיה ומחירה שייגבה מאותם אזרחים - או לפחות מאלה המשרתים כשאחרים משתמטים.