שנתיים אחרי הטבח בתיכון, יהודי פארקלנד עדיין אינם מרגישים בטוחים

17 בני אדם נרצחו בבית הספר בפלורידה כשתלמיד לשעבר נכנס למתחם ופתח בירי, חמישה מהם חברים בקהילה הרפורמית "קול תקווה". מאז התקרית הקטלנית והפיגוע בבית הכנסת "עץ החיים" השתנתה תפיסת הביטחון האישי של היהודים באזור: "יש תחושה מתמדת של ערנות"

JTA
22/02/2020
עריכה: תומר לוי

(בווידאו: תיעוד היורה ניקולס קרוז ביום הטבח, 14 בפברואר 2018)

זואי פוקס-שניידר הייתה תלמידה בכיתה י' בבית הספר התיכון מרג'ורי סטומן דגלאס, כשניקולס קרוז, תלמיד לשעבר, נכנס חמוש ברובה חצי אוטומטי. זואי, כיום בת 17, זוכרת היטב את אזעקת החירום שנשמעה בכל רחבי בית הספר וכיצד רצה יחד עם חבריה לעבר היציאה, לפני שנאמר להם לחזור פנימה ולתפוס מחסה.

לפתע היא שמעה יריות. פוקס-שניידר מצאה את עצמה מסתתרת בספריה, שם התחבאה בארון עם בני כיתתה במשך שעתיים וחצי. היא יצאה ללא פגע, אבל היורה רצח 14 תלמידים ושלושה מורים לפני שנמלט מהמקום, מותיר מאחוריו את אחת מזירות הירי הקטלניות ביותר בתולדות ההתקפות על בתי ספר באמריקה.

בחודשים שאחרי הירי, פוקס-שניידר הצליחה להסתדר בלימודים, בין היתר בזכות העבודה שהמורים השתדלו שלא להכביד על התלמידים עם שיעורי בית רבים. אבל בשנה לאחר מכן, כשהלימודים חזרו למסלולם, היא התקשתה להתמודד. כל רעש חזק גרם לה לחרדה, והנערה חיה בדאגה מעוד מקרה ירי שעלול להתרחש.

תלמידים מפונים מבית הספר לאחר הטבח, 14 בפברואר 2018(צילום: רויטרס)

"זה היה פשוט יותר מדי", היא סיפרה ל-JTA בריאיון שהתקיים בבית קפה סמוך לבית הספר התיכון הישן שלה בפארקלנד, פרבר שקט של פורט לודרדייל בדרום פלורידה, הידוע במערכת החינוך המצוינת שלו. "זה פשוט נמצא תמיד במחשבות שלי".

חברים רבים בקהילה היהודית של פארקלנד עברו חוויה דומה, אמר הרב בראד בוקסמן מקהילת "קול תקווה", בית הכנסת הרפורמי בו חברה פוקס-שניידר. חמישה מתוך 17 הקורבנות היו יהודים ובוקסמן ערך את טקס ההלוויה של שניים מהם.

עוד בוואלה!

ג'יימי נעלמה, ארון הגן בגופו על התלמידים: סיפורי ההרוגים בפלורידה

לכתבה המלאה

מעין עוגן קשור לקרסוליים

פארקלנד היא ביתה של אחת הקהילות היהודיות הגדולות בפלורידה. היא מורכבת בעיקר ממשפחות בנות המעמד הבינוני-גבוה שהגיעו בחיפוש אחר איכות חיים, מזג אוויר נוח וסביבה יהודית תומכת. כחצי מיליון יהודים מתגוררים באזור דרום פלורידה, ובניגוד לדעה הרווחת, לא כולם הם פנסיונרים שבאו לבלות את שנות הפרישה בשמש הנעימה. באזור, המשתרע ממיאמי ועד לפורט לודרדייל, ישנן גם משפחות יהודיות צעירות רבות, אורתודוקסים שעברו לאזור, ומהגרים יהודים מאמריקה הלטינית.

ביום שישי שעבר נערך בבית הכנסת טקס אזכרה לציון שנתיים להתקפת הירי. "אתה חי את חייך כרגיל ואז פתאום, ללא כל אזהרה, אתה נזרק חזרה לאותו יום נוראי וזה מכריח אותך להתמודד עם זה שוב", אמר בוקסמן. "אני חושב שיש רבים בקהילה שנמצאים במקום הזה עכשיו. הם אולי יכולים לעבור הלאה, אבל יש להם מעין עוגן קשור לקרסוליים, שמזכיר להם שאי אפשר להתרחק מזה יותר מדי".

"ישנה דאגה הרבה, הרבה יותר גדולה לגבי ביטחון". עצרת לזכר קורבנות הטבח, 2018(צילום: רויטרס, רויטרס)

בקהילה היהודית של פארקלנד, הלך הרוחות השתנה מן הקצה אל הקצה בעקבות התקפת הירי. האירוע הרצחני בבית הספר, ובנוסף לכך הפיגוע באוקטובר 2018 בבית הכנסת עץ החיים בפיטסבורג, גרמו ליהודי האזור לחשוב אחרת על ביטחונם האישי.

"ישנה דאגה הרבה, הרבה יותר גדולה לגבי ביטחון", אמר הרב מיכאל גולד מבית הכנסת "בית תורה שערי צדק", בית כנסת קונסרבטיבי בעיר הסמוכה, טאמארק. "כיום אתה לא יכול להיכנס לבניין שלנו מבלי לפגוש מאבטח בכניסה", אמר גולד, שעבד כרב בבית חולים סמוך לאחר הירי וניחם את משפחות הקורבנות.

אולם למרות השיפורים באבטחה, בוקסמן אמר כי עדיין אין תחושת ביטחון. "יש תחושה מתמדת של ערנות. אנחנו מנסים להבין מה הדרך הכי טובה להרגיש קצת יותר מוגנים, לצד הידיעה שאין פתרון מושלם", הוא סיפר. "אני חושב שזה מורגש יותר אצלנו, לא בגלל שאנחנו מרגישים יותר על הכוונת, אלא מכיוון שאנחנו עברנו את זה והפכנו מודעים יותר לכך שדברים אקראיים כאלו עלולים להתרחש".

מבצע הטבח ניקולס קרוז בבית המשפט, 15 בפברואר 2018(צילום: רויטרס, רויטרס)

הירי בתיכון הפנה את הזרקור הלאומי לעבר פארקלנד ותושביה. תלמידים והורים של הקורבנות הפכו לפעילים בולטים במערכה הציבורית להגבלת מכירת נשק. הם הובילו את המאמץ לשכנע מחוקקים לאשר רפורמה שתגביל את הזמינות של נשק קטלני, וארגנו צעדות מחאה והפגנות ברחבי המדינה.

בין הפעילים הבולטים נמנים פרד גוטנברג ואנדרו פולאק, שני אבות יהודים אשר שכלו כל אחד את בתו בהתקפת הירי. שניהם הפכו להיות דמויות מפתח בוויכוח הציבורי על זמינות הנשק בחברה האמריקנית, וכל אחד מהם מייצג קצה אחר של הקשת הפוליטית. גוטנברג קורא לחקיקה שתגביל מכירות חופשיות של נשק ותומך בפוליטיקאים מהמפלגה הדמוקרטית. לאחרונה הוא הוצא מנאום מצב האומה לאחר שמחה בקול כאשר הנשיא דונלד טראמפ דיבר בזכות התיקון השני לחוקה שמבטיח זכות לשאת נשק.

פולאק, מנגד, תומך בגישתו של טראמפ וטוען כי אין צורך לשנות את החוק ולהגביל את מכירות הרובים כדי לשפר את הביטחון בבתי הספר. בשיחה עם JTA ב-2018, אמרו שניהם כי הפעילות הציבורית והפוליטית שלהם אינה מסייעת בריפוי הכאב על אובדן בנותיהם.

שרדו את הטבח. פוקס-שניידר ורומסקי(צילום: אתר רשמי, ג'וזפין דולסטן, JTA)

גם אלה ששרדו את הטרגדיה, עדיין חיים את הטראומה. הרבנית מליסה זלקין סטולמן, אשר שימשה עד לא מכבר כמנהלת החינוכית בבית הכנסת "קול תקווה", סיפרה כי מקצת מבני הנוער שעבדה עמם פשוט לא היו מסוגלים לחזור לבית הספר והעדיפו שיעורים מקוונים. "תלמידים רבים עדיין לא מצליחים לעבור יום שלם בבית הספר ההוא", היא אמרה. "החלק הזה בסיפור ממש עצוב. בסופו של דבר, אין תחושת ביטחון בבתי הספר שלך".

פוקס-שניידר היא אחת מאותם תלמידים. לאחר שיחה עם היועץ ועם הוריה, היא בחרה להעביר את שנתה האחרונה במכללה קהילתית באזור, כדי שלא תיאלץ להיות מוקפת בתזכורות תמידיות של הירי. הנערה סיפרה כי השינוי עזר לה להתמודד עם החרדה ממנה סבלה וכעת היא מתכוונת ללכת לאוניברסיטה "רחוק ככל הניתן" ברגע שתסיים את בית הספר באביב הקרוב. "אני צריכה לשנות אווירה. אני צריכה להיות איפשהו שלא מזכיר לי את כל מה שקרה כל הזמן", אמרה.

חברתה לכיתה, טליה רומסקי, סיפרה כי גם היא חשבה להתרחק ללימודי התואר ולהתחיל מחדש, אבל היא חוששת שבמקום זר לא תהיה מוקפת באנשים שיכולים להבין את מה שעברה. "יש ימים טובים יותר ויש ימים שבהם קשה להתמודד עם מה שקרה", אומרת רומסקי. "חשוב לי שיהיו לצדי אנשים שעברו חוויה דומה לדבר איתם".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully