עסקת המאה

החפיפה החלה בבית הלבן: עסקת המאה לא הצליחה להאפיל על הונאת החסינות

בעוד הציבור האמריקני עסוק בעדותו של בולטון ובהתרסקותו של בריאנט, תכלית הזמנת המנהיגים הישראלים היא הפקה והשקה בלבד של תוכנית שלום ללא תועלת סבירה. את עסקת המאה האמיתית נתניהו כבר החמיץ

עריכה:אסף דרורי

המדינאות - אמיתית או מדומה - שהייתה אמורה להאפיל על החסינאות נכנעה ליחסי הכוחות הפוליטיים. החשוד שהיה לנאשם-בכוח הופך לנאשם שעדיין יכול להיות ח"כ וראש אופוזיציה ויו"ר ועדת החוץ והביטחון ולמנוע מהליכוד לבחור מנהיג חדש בשנתיים הבאות, אך לא ראש הממשלה. המאמץ כולו להוציא את הספקניים בתומכיו - המצביעים בעד גדעון סער והמסכימים עם בני בגין - מהכורסאות אל הקלפיות, לטובת הסיפוח, התפורר כלא היה.

אבל עוד לפני ההודאה בתבוסה, הגלומה במשיכת בקשת החסינות, הייתה בעטיפה הכמו-מדינית הונאה, כי שני השמות המעסיקים את אמריקה השבוע אמנם מתחילים בב', אבל אלה אינם ביבי ובני. בריאנט ובולטון, הכדורסלן שהתרסק והיועץ שהטביע על ראשו של דונלד טראמפ. יציאתו של הנשיא האמריקני ידי חובתו לפרסם תוכנית לשלום בין מסוכסכי המזרח התיכון אינה מעניינת איש, למעט מושאיה הישירים.

"החדר שבו זה קרה", משרדו דמוי הביצה של הנשיא, הכתיר ג'ון בולטון את זכרונותיו. עדותו, בעניין שיעבוד מדיניות החוץ והביטחון האמריקנית למאמצי טראמפ להפליל את יריבו ג'ו ביידן, סותרת את הכחשות טראמפ, ששכח שגם לזולת יש אגו, ושאם מכאיבים למי שעלול להפוך לעד מדינה - בוא תבוא נקמה. אם יינתן לעדות בולטון לזנק מטיוטת ספרו, האמור להתפרסם בעוד כחודש וחצי, אל משפט ההדחה של טראמפ ולמסכי הטלוויזיה, הרוב הרפובליקני בסנאט עשוי להיסדק. זה מה שחשוב היום לטראמפ. זה, רק זה, והאבל הכללי על מותו של קובי בריאנט. נתניהו וגנץ היו מיותרים שם, בחדר שבו זה קרה, ושאם מה שנאמר בו גם מוקלט, ולא רק בשיחות רשמיות עם אורחים זרים - טראמפ מסובך קשות, בתככים ובשקרים.

אך מאחר שגנץ ונתניהו הוזמנו והגיעו, הכרח לעבור את האירוע בשלום, בנזק מועט ככל האפשר למארח. תועלת אינה סבירה, בוודאי לא מידית. התכלית היא הפקה והשקה בלבד. אם היתה ציפייה למיקוד קשב בטראמפ, אשף המדינאות, היא נבלעה מאז שלשום בפיתולי שפמו של בולטון - אילו טראמפ שמע על עמיר פרץ, היה מצטער על שבולטון לא נדר לגלח את השפם כהוכחת רצינותו בהתחייבות שלא להיכנס לממשל - ובעשן מסוקו של בריאנט.

שומר על פער בראשות הטבלה. גנץ עם טראמפ, אתמול (צילום: אלעד מלכה)

לרוב, האורחים הולכים הביתה ומשאירים למארח את הניקוי שלאחר האירוע. אצל טראמפ, עושה שלום במרמה, גם זה הפוך. הוא נשאר בבית והאורחים לוקחים איתם את התקרובת האכולה למחצה, את הכלים השבורים ולעתים, תלוי במצב-רוחה של האורחת, גם את הכבסים שהוטסו מהמעון.

טראמפ, שלא היה מופיע לאירוע כבן-זוגו של ברק אובמה, התשליל שלו, ששוב הקדים אותו בניסוח ההספד על בריאנט, כך שציוצו של טראמפ, שביטא במלים דומות רעיון זהה ומתבקש בנסיבות אלה, נקרא כמועתק מקודמו השנוא, הזמין את המקבילים הישראלים של הצמד - נתניהו וגנץ. ביחסו הדומה אם כי לא זהה אליהם שידר לישראלים שהחפיפה בראשות הממשלה כבר החלה.

אמנם מי כמו גנץ זוכר שאין בכך ערובה להמשך. הרי כשטייל באגמון החולה בחורף 2010-11, עם קודמיו בפיקוד "שלדג" מוקי בצר ודורון אלמוג, בקבוצה בניהול מלך הציפורים יוסי לשם, לא העלה בדעתו האלוף הפורש מצה"ל שבתוך שבועיים ייקרא לשימוע חפוז בפני חברם לטיול, השופט בדימוס יעקב טירקל, לקראת מינויו לרמטכ"ל, כי החפיפה בין גבי אשכנזי ליואב גלנט הופסקה ולא תחודש.

עוד בוואלה! NEWS

בלוז לבית הלבן: כך חמק גנץ מחיבוק הדוב של נתניהו

לכתבה המלאה
יתאמץ להבליט את יתרונות התוכנית ולהצניע את פגמיה. נתניהו עם טראמפ, אתמול (צילום: רויטרס)

אך גנץ חזר מוושינגטון כשהוא שומר על פער בראשות הטבלה, כי מניעת החסינות מנתניהו חשובה מתוכנית השלום של טראמפ. כשנתניהו יגיע בעוד חודש לבחירות, כנאשם מלא ללא כוכבית, לא תהיה שום אפשרות שיועץ משפטי לממשלה, נשיא ובג"ץ יעניקו לו את שרביט הרכבת הממשלה, יהיה מספר ממליציו אשר יהיה.

ואשר לתוכנית, שנתניהו יתאמץ להבליט את יתרונותיה ולהצניע את פגמיה, משל הייתה אשתו השלישית, לא יהיה לה תוקף ממשי, בוודאי עד לבחירות וככל הנראה גם במוצאיהן. היא טובה מדי למתנחלים מכדי להתקבל בידי הפלסטינים וערבים אחרים, מצד אחד, ורעה מדי לקנאי שלמות הכיבוש מכדי לשמור על שלמות הימין, מצד שני.

בלי הסכמה רחבה - התכנית תמות בלידתה

התוכנית שתיחשף הערב היא לערך הגרסה השלישית של הטיוטות שחיברו שליחי טראמפ. ג'ייסון גרינבלאט, שהתפטר, חתר למיתווה מאוזן יותר. הוא הבין שניצחון גדול מדי למתנחלים יטמון את זרע תבוסתה של כל תוכנית. אבל במאבק הפנימי ניצח שגריר המתנחלים דייוויד פרידמן, כי ברוח הפרסומת העתיקה, פרידמן הוא פרידמן, מה יש לדבר, פרידמן לטראמפ קרוב יותר.

כך בהתבוננות מתוך המשוואה, אבל במבט חיצוני, על סיכויי המימוש, טראמפ אינו מעוניין ששמו ייקשר בכישלון. לכן, מבחינתו, מה שחשוב עוד יותר מהרכיבים המסוימים בתוכנית הוא עיתוי המבחן להצלחתה - לא כרגע, לא לפני בחירות נובמבר.

תוכניות מדיניות מנוסחות בידי מקצוענים אך נרקחות בין פוליטיקאים, המבינים זה את צרכי זה. מכאן ההרגל להציג תוכניות החולפות על פני בחירות, בין כדי לסייע לממשלה הקיימת לצלוח התנגדות עכשווית ובין כדי לוודא יישום חוצה ממשלות. הסכם הביניים השני בסיני, בספטמבר 1975, נקבע לשלוש שנים כדי לאפשר ליצחק רבין להגיע בשלום לבחירות סוף 1977 (שלבסוף הוקדמו למאי ונערכו לאחר התפטרותו). כך גם שלוש השנים שהוסכמו בשלום עם מצרים ב-1979, כדי שמנחם בגין יעבור את בחירות 1981 בלי מאבק עם מתנגדי פינוי סיני. לחמש השנים של אוסלו - שהוארכו לשש באדיבות יאסר ערפאת ערב בחירות 1999 - הייתה תכלית דומה.

בוא תבוא נקמה. בולטון (צילום: AP)

אין לממשלות ישראל זיכרון ארגוני. היחיד שהיה שם בארבעת העשורים האחרונים, מאז הגיע לבירה האמריקנית כציר בן 32 בשגרירות של משה ארנס, הוא נתניהו. כה רבות התוכניות שהגיעו והלכו מאז: זאת של רונלד רייגן, ושל ג'ורג' בוש האב בוועידת מדריד, ושל ביל קלינטון בקמפ דייוויד, ושל בוש הבן - הראשון שדיבר על מדינה פלסטינית לצד ישראל - אחרי "חומת מגן" ב-2002 (נתניהו הצטרף במהרה לממשלת אריאל שרון, שקיבלה את התוכנית ואת מפת הדרכים ליישומה), ושל ברק אובמה עם הקפאת ההתנחלויות. תוכנית טראמפ היא עוד חוליה בשרשרת, ועדיין לא ברור מה - בנוסף לכסף - תהיה בה התשומה האמריקנית. ממשלים קודמים היו מוכנים להציב, בסיני ובגולן ובבקעת הירדן, כוחות צבא, כדי להרגיע את הציבור הישראלי. המגמה של טראמפ הפוכה.

ההתרגשות בישראל מתוכנית טראמפ, עוד לפני הצגתה הרשמית, משקפת גישה אמרי-צנטרית מיושנת. אמריקה חשובה, כמובן, אין חשובה ממנה, אבל מרכזיותה נחלשה. היא, לבדה, אינה יכולה לשאת על כתפיה מאמץ מדיני לפתרון סיכסוך ישראל-ערב. טראמפ הורס בשיטתיות כל ברית. מי יעזור לו עכשיו? אירופה של הברקזיט? רוסיה? הרביעייה הערבית (מצרים, ירדן, סעודיה, האמירויות) שאינה יכולה להשלים עם סיפוח חד-צדדי של שטחים בגדה המערבית?

טראמפ רוצה להצליח, ולו רק משיקוליו האנוכיים הידועים. הוא לא ויתר על חלום פרס נובל לשלום. אלא שהמניעים אינם גורעים מהסיכון שתוכנית השלום תחולל מלחמה. בשני המקרים, בשלום שסיכוייו אפסיים ובמלחמה העלולה לפרוץ, כהערכת אמ"ן, "לא ביוזמת אויבינו" - כלומר כתוצאת תוכנית טראמפ בעידוד נתניהו - מרכז הכובד אינו בהנהגות, אלא בציבורים, הישראלי והפלסטיני. בלי הסכמה לאומית רחבה, משני עברי הקו הירוק, התוכנית תמות בלידתה.

מותו של בריאנט מעסיק את אמריקה הרבה יותר (צילום: AP)

ומכאן, בהקשר הישראלי, שאפילו היה בכוחו של טראמפ לסייע לנתניהו לדלג מעל משוכת ה-61 בבחירות, לא הייתה בכך תועלת לתוכניתו, כי רק ממשלה משותפת של כחול לבן והליכוד, שתראה בתוכנית טראמפ תשתית להידברות עם הפלסטינים - וצמד נוח יותר (לישראל, לא זה לזה) מאבו מאזן ברמאללה ויחיא סינוואר בעזה הרי לא יימצא לה - תוכל לתת לטראמפ תקווה להישג. ממשלה כזאת אפשרית רק בראשות גנץ, כי נתניהו נפסל.

והשורה התחתונה של המאזן: עסקת המאה האמיתית היא זו שנתניהו החמיץ, בגאוותנותו ובטעויות ההערכה שלו או בכניעתו ללחצים משפחתיים, לפני שנתיים ושנה: העסקה שהייתה יכולה להשאיר אותו מחוץ לכלא. היום כבר מאוחר מדי.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully