בני גנץ - "רב אלוף גנץ", כפי שהקפיד לאפיין אותו שר החוץ של ארצות הברית, מייק פומפאו, רקח במרוצת השבת מהלך מתוחכם. הוא הצליח לחמוק מחיבוק הדוב של בנימין נתניהו, מבלי להכעיס את דונלד טראמפ ומבלי לקלקל את המופע המרכזי של השבוע - ההצבעה במליאת הכנסת על הקמת הוועדה שתסרב להעניק לנתניהו חסינות. גנץ פרס דק דק את הנקניק שהכין לו נתניהו: הוא אמר "כן" לטראמפ מבלי להופיע כשחקן משנה בסרט בכיכובו של יריבו הפוליטי. זה מהלך של ראש, לא של הד.
המופע של הצגת תכנית טראמפ הוא משחק סכום אפס, אם משתתפים בו רק נתניהו וגנץ. כל מה שמועיל לנתניהו מזיק לגנץ. השאלה המעשית הייתה איך לחמוק מפסגת הנאשמים והשואפים להסחת הדעת מצרותיהם, נתניהו וטראמפ, וזאת מבלי להעליב את הנשיא. לא שעלבון כזה היה בלתי הפיך: טראמפ הוא איש-עסקים קר ותכליתי, המסוגל לזלזל פומבית במנהיג זר, כגון קים מצפון קוריאה, וברגע הבא לחבק אותו כגדול ידידיו, הכל לפי הצורך.
עוד בוואלה!
אם גנץ יהיה בעוד חודשיים לראש הממשלה, טראמפ - הזקוק לקראת הבחירות לנשיאות לקולות האוונגליסטים, ואינו מעוניין במתיחות עם מנהיגה הנבחר של ישראל - ישמוט את נתניהו כסחורה משומשת מאתמול, ויפליג בשבחיו של הגנרל שהיה למדינאי.
גנץ נקלע לקראת סוף השבוע למצב מאתגר והצליח לצאת ממנו היטב. היו בפניו שתי חלופות בעייתיות - להיענות להזמנה המשותפת עם נתניהו או להגיב בסירוב בוטה, אם גם מנומק. תגובתו המיידית הייתה בליעת הפיתיון, ולאחר ההתייעצות של שישי בבוקר - יריקתו מפיו. במרוצת השבת לוטשה החלופה השלישית, היצירתית. פתרון דיפלומטי נכון: "כן, אם...", במקום "לא, אלא אם..." - אף שהמשמעות זהה.
נתניהו רצה שגנץ יגיע לוושינגטון כשפוט שלו, מוסתר בצלו ומספק לו חיפוי מפני הסתערות הימין. לא שסיפוח הבקעה, שאינו מעשי מסיבות ידועות, היה משנה משהו: מנחם בגין סיפח את הגולן וכל יורשיו חוץ מיצחק שמיר, ובדגש על נתניהו בשני מופעיו, דיברו עם משפחת אסד על נסיגה מהשטח המסופח.
גנץ ניתק מגע מנתניהו ויופיע, באדיבות טראמפ הבונה אותו ומוכרח כרגיל לדבר בשבח אורחו, כראש ממשלה מיועד. אם עד כה הכירו האמריקנים בעיקר את נתניהו, טראמפ יכיר להם גם את גנץ. מתוק מעז, מהזמנה. לא שלאמריקנים אכפת כרגע משני הישראלים, או שזיהוי עם טראמפ חיובי בעיני הרוב המתנגד לו בעקביות, אבל אם כבר חשיפה, שתהיה שוויונית.
קורץ ליריבי טראמפ
גנץ, יוצא וושינגטון כחניך באוניברסיטת הביטחון הלאומי בעיר לפני כשני עשורים, וכנספח צה"ל לפני עשור, מבין שעליו לשמור גם על אגפי הקונגרס והמפלגה הדמוקרטית. אם יהיה לו פנאי, בטרם שובו לכנסת כמנהיג הרוב המתנגד לממשלת נתניהו, עליו לפגוש גם את יריבי טראמפ.
ג'ו ביידן, שטראמפ מנסה לכרסם בסיכוייו לזכות במועמדות הדמוקרטים נגדו (וכך הסתבך בשערוריית אוקראינה הנמצאת שבמוקד משפט ההדחה), פרסם בסוף השבוע בכתב העת "פוריין אפיירס" את השקפת עולמו, תרתי משמע. ביידן התעלם לחלוטין מהפלסטינים וממהלכי טראמפ בירושלים ובגולן; הוא רק מיחזר את המחויבות הקבועה לביטחון ישראל. אבל בסוגיית איראן היה נחרץ: בעד שיבה להסכם הגרעין מ-2015. גם גנץ, כרמטכ"ל עד סמוך להסכם, תמך בו. עכשיו ישתטה להתייצב מאחורי טראמפ בהסלמה הנובעת מהפרישה מההסכם.
כל זה אינו שייך לעסקת המאה של טראמפ, שאינה עסקה - שני הצדדים לה אינם שותפים - ואינה שלום. זאת רק מסגרת חסרת תכלית, המכוונת לסמן פירעון חוב בן שלוש שנים של טראמפ, מהבחירות הקודמות ולהדהים את העולם בפתרון סכסוך ישראל-ערב. לא היה לו מושג, אז, על מה הוא מדבר, וגם היום אינו יודע איך לקיים את הבטחתו, בדיוק כפי שאינו מצליח לצקת חומר בהתרברבותו לבנות חומה דרומית (ועוד על חשבון מקסיקו). אבל המהות הרי אינה חשובה - העיקר הרושם.
למחול המזרח תיכוני נחוצים לפחות שלושה: צד ישראלי, צד ערבי וצד אמריקני. בלי סיוע מדיני וכלכלי מוושינגטון, אין טעם בהסכם דו-צדדי. זאת הבינו בגין וסאדאת, רבין וערפאת, חוסיין ורבין. אבל בכל שלושת המקרים קדמו מגעים חשאיים של הצדדים המקומיים למעורבות האמריקנית. זה לא קרה בשנים האחרונות, של נתניהו מול אבו מאזן (להבדיל מהתיווך המצרי בין נתניהו ליחיא סינוואר), ולכן מראש לא היה סיכוי לתוכנית טראמפ. אילו הנשיא ונתניהו באמת חפצו בהתקדמות לפתרון, לא היו מתחילים במהלכים מתריסים בירושלים, המונעים מיו"ר הרשות תמיכה עממית בהסדר.
אילו טרח טראמפ, בין ציוץ לציוץ, להתעמק בתולדות הסכסוך, היה מגלה בין השאר מה קרה לתוכנית רייגן - הליכוד שהזדעזע ממנה היה קונה אותה היום בשקיקה - בספטמבר 1982 ולשלום עם לבנון, בלי הסורים והרוסים, במאי 1983. אבל טראמפ אינו מתעניין בזולת; תכניתו, המועדת לגוויעה, היא סגירת קובץ ולא פתיחתו.
לגופה של תכנית, יוכל גנץ להישען על המציאות הפוליטית והמשפטית: מותר לו לעיין בהצעה, אסור לו לאמץ אותה. ערב בחירות, הורו היועצים המשפטיים לממשלה, מאליקים רובינשטיין ועד אביחי מנדלבליט, שעל הממשלות להימנע מלבצע מהלכים בלתי-הפיכים המחייבים אמון של הכנסת והציבור. ב-2001 ביטא השקפה זו מטעם הליכוד, אז נטול נתניהו, ח"כ יובל שטייניץ, שהתמרמר על ויתורים שאהוד ברק עלול להעניק לערפאת. אסכולת רובינשטייניץ ראתה במחטף טרום בחירות "שוד בנק", כדברי אחד המשתתפים בדיוני הוועדה בכנסת. והרי גם טראמפ ונתניהו טענו בדצמבר 2016 שעמדת ברק אובמה באו"ם נגד ההתנחלויות הייתה במסגרת סמכותו, אך לא הוגנת, חודש לפני השבעת נשיא חדש.
תכנית טראמפ, במעמד צד אחד, אינה המילה האחרונה במיקוח האזורי. היא עוד תשומה לתהליך. גנץ ייטיב לשקלל אותה, יחד עם מצע כחול לבן - בלוז לבית הלבן - והיוזמה הסעודית; ולרקוח לאחר הבחירות יוזמה ישראלית שתתכתב עם עמדות אחרות אך לא תקבל אותן כתכתיב - גם לא את תכנית טראמפ.
במהלכי היומיים האחרונים בלטו סביב גנץ שתי השפעות סותרות. הוא כעת מנהיג - לא שליט - יחיד של מפלגתו, מבלי לחלוק את הראשות עם עוד אחד או שלושה; אבל לולא שותפיו להנהגה, שבלמו אותו, היה עלול להתפתות להזמנת טראמפ, כפי שנוסחה בידי נתניהו, סגן הנשיא פנס ושגריר המתנחלים דייוויד פרידמן.
בפתח השבוע האחרון של ינואר, שבסופו יישאר רק חודש עד לבחירות ויובלט מצבו הפלילי הקשה של הנאשם נתניהו, הלקח הוא שגנץ צריך להפגין - ואולי גם לחוש - ביטחון עצמי רב יותר במעמדו ככמעט רה"מ. צעד ראשון יכול להיות כינון צוות המעבר לממשלה הבאה - מתבקש לכנותו בראשי תיבותיו, צהלה - כדי להתכונן ולהמחיש גם יחד שסוף שלטונו של נתניהו קרוב מתמיד, גם אם הדרך לשם עוברת, ללא צורך אמיתי, בוושינגטון.