נעול לשולחן היו"ר: מחאת בנו של ניצול שואה נגד הממסד שהפכה למחזמר

אביו של האמן אריאל ברונז ביקש מהקרן לרווחת ניצולי שואה סיוע בהתקנת מקלחון, אך במשך חצי שנה נתקל בבירוקרטיה ובסוף שילם עבורו מכספו. כפתרון אחרון הבן נעל עצמו למשרד היו"ר ותיעד את האירוע. כעת, החוויה תורגמה להצגה שממחישה את התלאות שעוברים אזרחים מול הרשויות

צילום סטילס: ראובן קסטרו, יותם מיכאל ונוח בנינגה צילום וידאו: אריאל ברונז, ניסן נתיב עריכה: שאול אדם

חצי שנה משכה הקרן לרווחת ניצולי השואה בהליכים בירוקרטיים את אביו ניצול השואה של האמן אריאל ברונז. בדרך לקבל את בקשתו במסגרת פרויקט "חיים בכבוד" של הקרן להתקין לו בבית מקלחון נתקל בטלפונים ללא מענה, תשובות לקוניות ומריחות אינסופיות. תשובה סופית לא ניתנה, והאב המיואש ומחוסר המענה החליט לרכוש בעצמו את המקלחון. אולם אז נכנס ברונז לתמונה.

האמן החל להקליט את השיחות הארוכות עם נציגי השירות בו הבטיחו לו בכל פעם כי עוד שבוע הדבר ייפתר. הוא אפילו הגיע עד למשרדים כדי לגלות שאין שם שום דבר, עד שברגע של מיאוס החליט לבצע אקט מחאתי וקשר את צווארו עם מנעול אופניים לשולחנה של יו"ר הקרן, לימור לבנת, ותיעד את האירוע שהמחיש כמו בקומדיית מצבים סוריאליסטית את גלגלי הבירוקרטיה הישראלית שמתישים את האוכלוסיות הקשות במדינה בדרך לקבלת הסיוע שמגיע להם.

רכשו מכספם את המקלחון לאחר שלא נתקלו במענה. ברונז והוריו קטיה ובוריס (צילום: באדיבות המצולמים)

שנתיים וחצי עברו מאז קשר עצמו ברונז במשרדה של יו"ר הקרן, במהלכן הספיק לייצר כמה פרובוקציות נגד הממסד כמו תקיעת דגל בישבנו במהלך נאומה של שרת התרבות מירי רגב וקשירת צווארו בכל שנה לאנדרטה אחרת שמציינת את יום השואה. זאת, במחאה על מה שהוא מכנה "זילות השואה" ובזבוז כספי ציבור שהיו יכולים להגיע אל אותם הניצולים.

מעבר לפרובוקציות, החליט ברונז לכתוב מחזה על בסיס אותו אירוע מתועד במשרדי הקרן, שזיקק לשעה וחצי את התלאות שעובר כל אזרח ישראלי בכלל וניצולי השואה בפרט מול פקידי הבירוקרטיה שמדקלמים מסרים חוזרים ונשנים מול האזרח הקטן ומתישים אותו בדרך לסיוע הנכסף. המחזמר, "הנעול" בבימויו וכתיבתו, עלה בסוף השבוע האחרון בסטודיו למשחק ניסן נתיב, ימים ספורים לפני יום השואה הבינלאומי שחל היום (שני).

עוד בוואלה!

הולנד התנצלה לראשונה על חלקה בשואה

לכתבה המלאה

"מעגל קורבנות של חלשים על חלשים"

"אני נועל את צווארי בדיוק כפי שהם נעלו את צווארו של אבי לקרן הזאת, ומנעו ממנו במשך חצי שנה את הסיוע שהגיע לו. זה נראה לי די מזעזע, חתיכת מערכת שהיכולת להתמודד איתה היא מעבר לכל יכולת אנושית של כל פרט או בן אדם בודד. בוא נגיד מסע בלהות קפקאי לחלוטין, אי אפשר לעבור במערכת הזאת מבלי ליפול חלל", סיפר ברונז בראיון לוואלה! NEWS. האמן הסביר כי המחזמר לא מתמקד רק בטיפול בניצולי השואה, אלא באופן כללי בכשלי הסיוע של הממסד לאוכלוסיות מוחלשות ולשם כך צנזר לאורך המחזמר את המילה "שואה" בשעה שנאמרה.

"המטרה שלי לא הייתה להציג את הקרן הספציפית הזאת באופן רע, פשוט רציתי להציג את שני הצדדים - מחד את הצד של הפקידים, האנשים האלה שעובדים בתוך המערכות המטורפות האלו, על אזלת היד, על זה שאין להם שום יכולת לסייע לאנשים אחרים, גם לא לעצמם. ומצד שני להציג גם את אותם האנשים שזקוקים לסיוע, שהם בעיקר לא יכולים לקבל סיוע מאנשים שאין להם שום יכולת לסייע, זה מעין מעגל של קורבנות של חלשים על חלשים, בעצם אובדי עצות", אמר ברונז. לדבריו, "הבירוקרטיה הזאת היא לא רק נחלתם של ניצולי השואה, אלא של כל מישהו שעומד מול שירותי הרווחה בישראל, כל מערכת בירוקרטית שאנחנו צריכים לעבור דרכה בשביל לקבל סיוע או את הזכויות שלנו".

"כמו בקומדיית מצבים סוריאליסטית". ברונז נעול לשולחנה של לבנת (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

מי מאיתנו לא שמע את המשפטים הבאים כאשר פנה אל משרד ממשלתי, גוף ממסדי או שירות לקוחות בדרך לקבלת סיוע: "בעוד שבוע תהיה לנו תשובה", "יש לנו מגבלות תקציב", "לא יודעת למה לא חזרו אלייך", "קיבלנו את הצעת המחיר, נבחן אותה וניתן לך תשובה", "אנחנו עושים את הכי טוב שאנחנו יכולים", "צריכים להגיע אליו כל יום, לא יודעים מתי".

כך גם במחזמר, בזמן שהשחקן שמגלם את ברונז, נעול לשולחן ומבקש פשוט שיתקינו לאביו מקלחון ויפתרו את הבעיה, נכנסים ויוצאים פקידים בלבוש אפור עם קפוצ'ון, כאילו היו "זומבים" חסרי מעש וזורקים לאוויר את אותם משפטים שנשמעים כמו תקליט שבור, ללא שום פתרון. בין סצנה לסצנה משמיע ברונז את ההקלטות שניהל מול נציגי השירות שממחישות עד כמה מציאותית הסצנה שעד לפני כמה דקות הוצגה ונראתה הזויה. בסוף המחזמר מקרין האמן כמה קטעי וידיאו מהאירוע האמיתי והקהל שלא מפסיק לצחוק מבין עד כמה המחזמר המוקצן שצפה בו זה הרגע, היה פשוט חלק מהמציאות.

"אני נורא מפחד להגיד עליהם, 'מושחתים', כי מצד אחד אני לא רוצה לקבל תביעת השתקה של מיליוני שקלים שאין לי איך להתמודד איתה, כי יש להם עו"ד לעשות את זה, מצד שני ממה שחוויתי שם, זה הרגיש כאילו אין שם אף אחד שנמצא שם בשביל לעזור, לא לאבא שלי ולא ל-200 אלף הניצולים האחרונים שעדיין נותרו בחיים ובעוד עשר שנים לא יישאר מהם זכר, שזה הכי כואב", אמר ברונז. "זה משהו שכבר אי אפשר יהיה לפתור בעוד כמה שנים, זאת מצוקה שהיא בעיני הכי עכשווית כי הזמן שלהם נגמר ובעיקר הזמן שלנו נגמר, זה מראה כחברה את אמות המוסר וסדר העדיפויות שלנו".

המחזמר המוקצן מתברר כחלק מהמציאות. מתוך "הנעול" (צילום: אתר רשמי, אורי רובינשטיין)

על התהליך שהביא את ברונז לבצע את האקט המחאתי הוא סיפר כי "אבא שלי שלח להם את כל האישורים בדיוק לפי ההגדרות של הפרויקט 'חיים בכבוד', שרואים באתר האינטרנט. משכו אותו במשך חמישה חודשים ובסוף ההורים שלי החליטו לקנות את הרצפות מכספם ואז אני נכנסתי לתמונה. החלטתי ללכת לקרן עצמה כדי לברר מה קורה שם. כשהגעתי הבנתי שאנשים לא מגיעים לשם, זה נראה כמו איזה חברת קש, אין איזה מקום לקבלת קהל, הכול על ארגזים, הם הופתעו לקבל אותי ושמו אותי באיזה חדר צדדי שפינו שם".

"כבר בביקור הראשון כשהייתי שם פגשתי חלק מהנפשות שפועלות שם ולמעשה פוגשים אותם אחר כך במחזה", המשיך ברונז. "הם הבטיחו לי שזה יטופל בשבוע הבא ואין מה לדאוג, ושהם על זה. נתתי להם שבוע, ואז ראיתי שאף אחד לא חוזר אליי. התקשרתי שוב, ואמרו לי 'כן שבוע הבא זה קורה'. התקשרתי שוב לקרן ושוב פעם וסיפרו לי את אותו סיפור. הלכתי למשרד האוצר, אמרתי להם שאין לי עם מי לדבר בקרן ובמשרד בכלל הופתעו שהפרויקט הזה עדיין פעיל, הם היו בטוחים שהוא נסגר ממזמן. בסופו של דבר הבנתי שהדבר הזה הולך להימרח וההורים שלי הולכים לקנות מכספם מקלחון, אז החלטתי לעשות אקט אחרון. לא ידעתי אם זה יסייע, אבל זה בער בי לעשות את זה".

"ההורים שלי החליטו לקנות את המקלחון מכספם ואז אני נכנסתי לתמונה". ברונז (צילום: ראובן קסטרו)

ברונז הגיע אל משרדי הקרן, נכנס אל משרדה של היו"ר וקשר את עצמו לרגל השולחן שמקובעת לרצפה עם מנעול אופניים. במשך שעות נכנסו ויצאו עובדי הקרן, ניסו לשכנע אותו להשתחרר ולתת להם את המנעול. הם ביקשו לשבת איתו ולנהל שיחה הגיונית ואמרו כי כל רצונם הוא רק לסייע לניצולים, כי הם מתקיימים מתרומות הבטיחו שיחזרו אל אבא שלו, וטענו כי קיבלו את הצעת המחיר ושהאקט המתועד שלו רק יפגע בניצולי השואה. שוב ושוב נשמעו משפטים ללא תכלית לפתור את הסאגה. ברגע מסוים אף נשלחה למקום עובדת סוציאלית לסיוע וגם אב הבית ניסה לחשוב על פתרון יצירתי לשחרר את השולחן, ללא הועיל. בסוף הגיעה המשטרה ואדם שניסר את המנעול כדי לשחרר את ברונז.

"אווירה שבין קומדיה לטרגדיה"

"האירוע היה מאתגר, מעניין, הייתי נעול הרבה יותר שעות ממה שחשבתי שאהיה", שחזר האמן את הרגעים בהם היה קשור לשולחן. "הייתי קהל של כל הסיטואציה וגם השחקן הראשי באותו רגע. זה נורא עניין אותי ברמה האומנותית והתיאטרלית. מצד אחד ראיתי את הכול מהצד ומשני שני הייתי בסיטואציה. זאת הייתה אבן שאי אפשר היה להפוך אותה באותו הרגע אז יכולתי פשוט לשבת ולראות מה שקורה מסביבי, וכל מה שהיה הוא תיאטרון אבסורד. טקסטים שחוזרים על עצמם במשך שלוש שעות, פקידים יוצאים ונכנסים וחוזרים על אותם מסרים כאילו הם קיבלו אותם כתובים מראש, מה שיצר אווירה של בין קומדיה לטרגדיה".

ברונז התאהב במוטיב הנעילה ולאורך השנים נעל עצמו לכמה אייקונים ממסדיים: ב-2017 למנורה מול כנסת ישראל, ב-2018 מהאנדרטה לשואה ותקומה של יגאל תומרקין בכיכר רבין וב-2019 לפסל ההתרוממות של מנשה קדישמן בכיכר הבימה. "באיזה מקום תרבות ההנצחה גוזלת מאותם ניצולים את אותם כספים שהיו יכולים להגיע אליהם ולסייע להם לעבור את השנים האחרונות של החיים שלהם. תרבות ההנצחה לוקחת את הכספים האלה בשביל לקיים לעצמה טקסים ריקים מתוכן והם לא מחממים אף בית של ניצול שואה", הסביר ברונז את מחאתו.

שוטרים משחררים את ברונז מהאנדרטה בכיכר רבין, 2018 (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

במשך שנה התבשל בראשו של האמן הרעיון להמחיז את אקט הנעילה מהקרן. הוא אף הציע אותו למשרד התרבות כדי לקבל מימון אך בקשתו נדחתה, ואז הגיעה הצעה מתיאטרון בבוסטון לבצע את המחזה כקריאה מבוימת. ברונז תמלל ותרגם את המחזה אולם הדבר לא יצא לפועל, עד שלפני חודשיים וחצי פנו אליו מניסן נתיב והציעו לו לביים הצגה עם תלמידי שנה ג' והוא הסכים. "זה פשוט חיכה לי במקרה", אמר. "זה בער בי לעשות את זה בייחוד אחרי שקיבלתי סירוב ממשרד התרבות לקבל תקציב ולעשות את זה. התגובות מדהימות, ממש כיף, אנשים עפים באוויר ,אנשים יוצאים מרוגשים, מרוממים, מנשקים אותי, צוחקים, בוכים, אנשים מבינים שזאת לא עוד הצגה על ניצולי שואה, אלא הצגה שמציפה את מערך הכוחות הבירוקרטי אל מול האדם הקטן. כל אחד יכול להזדהות עם זה מעולמו האישי מתוך עולמו הבירוקרטי".

"מצרים על הבחירה לפעול בדרך של פרובוקציה"

מהקרן לרווחת נפגעי השואה נמסר בתגובה כי "הקרן לרווחת נפגעי השואה מעניקה סיוע לעשרות אלפי ניצולי שואה בשנה. נבהיר ונדגיש, כי יש היבטים מגוונים בהם הקרן מסייעת לניצולי שואה דוגמת פרויקט 'חיים בכבוד' באמצעות כספי תרומות ולא באמצעות תקציב המדינה, ולכן יכולת הענקת הסיוע לניצולים תלויה בהיקף התרומות שאנו מצליחים לגייס. אנו פועלים ללא לאות להגדלת כספי התרומות במטרה לשפר את איכות חייהם של ניצולי שואה רבים ככל הניתן".

"אנו מצרים על בחירתו של אריאל ברונז לפעול בדרך של פרובוקציה למען הפרובוקציה, ולא בפעם הראשונה חשוב להזכיר, ללא כל סיבה מהותית", הוסיפו. "לגופו של עניין נציין כי אביו של אריאל ברונז, מר בוריס ברונז, קיבל סיוע מהקרן עוד לפני הפרובוקציות של ה'אמן', כגון החזרים כספיים ולחצן מצוקה, וגם אחרי הפרובוקציה של בנו קיבל סיוע במימון טיפולי שיניים. הקרן לרווחת נפגעי השואה מסייעת למר בוריס ברונז באופן שוטף ככל שניתן, וכל טענה אחרת משוללת יסוד".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully