במערכת הביטחון בישראל, בתיקים השמורים בכספות ובקבצים הנשלפים מהמחשבים, נתנו לו שם צופן תמים, לא מסגיר. גם עכשיו, לאחר מותו, לא להוטים לגלות אותו. מסתפקים באמירה שלא היה שם משחק מילים. סביב קסם וקוסם וקיסם המושלך למדורה. הייתה שם הכנה מתמדת לאתר אותו ולהתנקש בחייו, אם תינתן הוראה לעשות זאת מהדרג המדיני.
משיקולי עלות מול תועלת, שום הוראה כזו לא הונחתה על צה"ל או על המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, משום שהמשמעות הייתה ברורה: חשבון דמים עם איראן. אחריות ישראלית להריגת קסאם סולימאני הייתה מבטיחה נקמה יקרה נגד יעדים אזרחיים כביטחוניים. הזיהוי האישי חשוב, בהקשר זה. ישראל מופיעה במקום גבוה ברשימת האויבות של משטר המהפכה האסלאמית לא רק מפני היותה מדינת היהודים, אלא משום קשריה ההדוקים עם השאה רזה פהלאווי ושלטונו. גם האיבה הפעילה כלפי האמריקנים, שהביטוי המוקדם הבולט לה היה כיבוש השגרירות בטהראן בנובמבר 1979, הועצמה בגלל נכונותו של ממשל קרטר להעניק לשאה הגוסס אשרת כניסה לטיפול רפואי.
וזה ההבדל המכריע בין "השטן הגדול" לבין "השטן הקטן". לא בשטניות, כי אם בגודל. לא הרי מעצמת-על, שלאיראנים שיקולים נרחבים להבליג על יחסה תמורת הסדר מספק, כהרי ישראל. על פגיעה אמריקנית בסולימאני יכול המנהיג העליון עלי חמינאי להגיב בתסכול מבוקר, אם לדעתו כך כדאי לו. פגיעה ישראלית, מלווה בהודעה רשמית, הייתה מחוללת שרשרת קטלנית של תגובות. לכן טוב שסולימאני אינו עוד - ושלא ישראל אחראית לכך.
אל תפספס
אם לשפוט לפי המתכונת האמריקנית בהזדמנויות דומות, הצמרת המדינית והביטחונית בישראל עודכנה רק בתום הפעולה. כמעט בו ברגע, אך רק לאחר מעשה. למרות הקשרים ההדוקים בין דרגי העבודה הצבאיים והמודיעיניים, כולל הזרמת חומר באיכות ובכמות מרשימות מתל אביב לוושינגטון, ערוץ העדכון המקדים פועל חד-סטרית: הישראלים טורחים לספר לאמריקנים לקראת פעולה העלולה לסכן אותם, אך בכיוון ההפוך - מתוך חשש לסיכון המשימה והכוחות - נצרת הפיות נפתחת רק עם סיום הפעולה. "יש להם", כדברי ישראלי המצוי בסוד העניינים, "3.8 מיליארד סיבות לשנה להרגיש שלא מוכרח להיות שוויון בינינו".
מבצע כמו נגד סולימאני מותנה בשלושה רכיבים: מודיעין מדויק, כושר ביצוע והחלטת דרג מדיני. הדיוק המודיעיני חייב להיות מתמיד, בלי לאבד לרגע קשר עין עם המטרה - לוודא, למשל, שסולימאני עלה למטוסו בביירות, נמצא בדרכו לבגדאד ואכן נחת שם ונכנס למכונית מסוימת בשיירה. רשלנות במעקב עלולה להמיט תקלות ומבוכות, כמו זו שפקדה את ישראל כשיירטה בקיץ 1973 מטוס שממנו נעדר ברגע האחרון ג'ורג' חבש. החלטה, משמעה שיקלול התוצאות השונות אם המבצע יצליח, ייכשל או לא יוצא לפועל. לכל חלופה יש מחיר. לכן נפסלים רעיונות כמו הפלת מטוס נוסעים באוויר, כי ברור שהשיטה וההרוגים החפים מפשע ידחקו את המדינה האחראית למגננה עולמית ויסכנו את התעופה האזרחית שלה.
החלטת טראמפ לאשר את הפגיעה בסולימאני אינה נובעת בהכרח מהתנגשות חזיתית עם המדיניות האיראנית ואינה מובילה בהכרח להסלמה מעימות למלחמה. טראמפ וחמינאי מאוחדים ברצון להחזיר את החיילים האמריקנים הביתה. המחלוקת ביניהם היא על המסגרת. טראמפ שואף לצייר כניצחון את מימוש הבטחתו לשים קץ למעורבות מלחמתית. חמינאי מעוניין לוודא שפינוי האמריקנים יתקבל כגירוש וכתבוסה.
התנקשות במפקד צבאי כסולימאני, לצד איפוקו של טראמפ בעקבות פעולות איראניות שלא קטלו אמריקנים, עשויה לפיכך להיראות לשני המחליטים, בוושינגטון ובטהראן, כתחליף למלחמה ולא כמבוא לה - תלוי במגעים המדיניים. עד כה טראמפ חיזר ללא הצלחה אחר חמינאי, כדי להשיג ממנו הסדר שאותו יתאר כמשובח, טוב בהרבה מהסכם הגרעין מתקופת קודמו המשוקץ ברק אובמה. טראמפ זקוק להישג כזה, במיוחד לאחר קריסת התפארותו בהפשרת היחסים עם קוריאה הצפונית.
באשר לכושר הביצוע, הוא תלוי הן בטכנולוגיה והן בנכונות לגרום לנזק אגבי, אם לא ניתן להפריד בין יעד התקיפה לבין סביבתו. דיוק הפגיעה מהאוויר, במטוסי קרב או בכלי טיס מוטסים מרחוק, בפצצות או בטילים, מאפשר למזער את החימוש המופעל כך שתמימים בקרבת היעד לא ייפגעו. ערבות זו אינה חלה על המגן האנושי הצמוד ליעד - וסולימאני הקפיד להימצא בקרבת מגן כזה, בהופעותיו הציבוריות שהלכו ותכפו לאחרונה, לצד תנועותיו החשאיות, הממודרות בקנאות.
כדי לשער כיצד מבצע כזה מתנהל, אפשר לחזור להתנקשות האווירית במפקד הג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני בצפון עזה, בהאא אבו אל-עטא, לפני כחודשיים; משימת "כסף שחור" של חיל האוויר, בתוך מבצע "חגורה שחורה" של צה"ל. אבו אל-עטא נמצא במוצהר - ובמוזהר - על הכוונת. בנובמבר התברר שנוצרו תנאים טובים לפגוע בו. תצפית חוזרת על ביתו, שם התגורר בדירה באחת הקומות הסמוכות לגג, גילתה חידוש: המתכננים התבקשו לומר אם הביצוע, במסגרת שהוכתבה לו, עדיין אפשרי.
בשעות הערב התכנסו אצל מפקד בכיר בחיל האוויר שלושה מעוזריו: קצין מודיעין, ראש מחלקה בלהק מבצעי אוויר וסא"ל ע', ראש ענף חקר ביצועים. נכון יותר, ראשת הענף, כי ע' מייצגת במקרה זה קצינה ולא קצין. לרוב מובלטות נשות צוות אוויר או מקבילותיהן בפיקוד על טייסות ויחידות, אך ע' חשובה מהן - ומהטייסים - בדיונים המכריעים אם וכיצד לבצע את המשימות.
אילו עמדה היכולת הישראלית העכשווית לרשות אובמה, בתחילת העשור, לא היה צורך במבצע קומנדו מוסק ומסוכן להריגת אוסאמה בן לאדן: מטוס יחיד היה מחדיר ראש-קרב לחדר המיטות שלו.
כסף שחור/חגורה שחורה (הצבע מתייחס לג'יהאד האיסאלמי, להבדיל מהירוק של חמאס) מדגים היטב את מורכבות השיקולים. היצרן הראשי של המודיעין היה אמ"ן. לעתים נוטים להתאהב בסיפורי המסתורין של המוסד ושב"כ, שאחריותם מוגבלת לתחומים מוגדרים. אמ"ן, הגדול בהרבה מהשירותים נטולי המדים אך מתוקצב פחות מהמוסד, גם מפני שחיילי חובה זולים יותר, עודנו חללית-האם של המודיעין הישראלי; ויותר ויותר הוא נמדד ביכולתו לספק נתונים מדוייקים ומעודכנים לשימוש יחידות הביצוע. עמידתו באתגרים המסורתיים של התרעה והערכה לא תושיע אותו אם יטעה בהפללת יעד או יחמיץ סכנה לכוח הנמצא במגע קרבי.
אבל אמ"ן אינו מחליט, רק ממליץ, איך לתרגם את דעתו על המצב לפעולה לשינוי המצב. ב"חגורה שחורה" העריך תמיר אחד, ראש אמ"ן אלוף תמיר הימן, שתל אביב לא תותקף בטילי הג'יהאד. אך האחריות לתוצאות ההחלטה אם להסתכן ביום עסקים ולימודים כרגיל הוטלה על התמיר השני, אלוף פיקוד העורף תמיר ידעי. מחירה הצפוי של השאננות ובעקבותיה נפגעים בעיר שאינה מורגלת בנקיטת אמצעי זהירות והתגוננות היה מבצע ארוך ויקר בעזה, כולל מעורבות של חמאס. ידעי העדיף קו שמרני, למרות תעוזת החיזוי של אמ"ן.
וושינגטון חיה את התקדים
אם לחזור מהמשל של בהאא לנמשל של סולימאני, אין מתאם ישיר בין ההצלחה המודיעינית והמבצעית לבין מה שיתרחש בעקבותיה. האמריקנים למדו בעיראק, בכמעט 17 שנות מעורבות צבאית, שלא משתלם להרוג אויב אחד באופן שמייצר עשרה אחרים, שואפי נקם. כך טקטית. אסטרטגית, יפסידו במערכה לאחר שניצחו בקרב אם ממשלת עיראק תורה להם להתפנות. מובטח שה-CIA הבהיר לטראמפ שזהו סיכון מוחשי, לפני החלטת הנשיא להרוג את סולימאני. בוושינגטון זוכרים היטב את תקדים לבנון: התכתשות כוחות הצי השישי עם סורים ושיעים, פיצוץ מטה גדוד המארינס בנמל התעופה בביירות, 241 הרוגים והחלטה של רונלד רייגן, נשיא רפובליקני בתחילת שנת בחירות לקפל את הכוחות הביתה. הפנטגון התנגד אז להגברת המעורבות הצבאית מחשש לחייליו, וצדק. גם הפעם בוודאי יתברר במהרה מה אמרו הגנרלים והשר שמעליהם לטראמפ, בטרם החלטה.
הסתלקותו של מפקד כוח קודס, שהיה קוץ בבשרם של אמריקנים וישראלים, היא מהלומה כבדה במיוחד לחסן נסראללה. לפני תריסר שנים איבד את עימאד מורנייה, שותפו ובן-שיחו לדיונים מבצעיים רציניים. כעת נעלם הקודקוד השלישי במשולש, חברו הרעיוני לתוכנית כיבוש הגליל, ולו גם ליממות ספורות אך באופן שיזעזע את ישראל, באמצעות מנהרות חיזבאללה - שאותן איבד לפני שנה. זאת שנה קשה מאוד לנסראללה, עם מצוקה תקציבית והתנגדות פוליטית גוברות.
סולימאני הורגל להתארח אצל נסראללה בדירות מבטחים בביירות, לשעות ארוכות של סקירות מצב, תכנונים והחלטות. באחת מאותן פגישות סיכמו להרוג את רמטכ"ל חיזבאללה, באדר א-דין. האיראנים, כזכור, לא חשוב תחת איזה משטר, מעולם לא בחלו בהתנקשויות, במיוחד נגד איראנים אחרים, דוגמת שני הבחטיארים - ראש הסאווא"ק לשעבר טיימור בחטיאר, ששליחי השאה הרגו (בעיראק), וראש הממשלה לשעבר שאיפור בחטיאר, שגלותו בצרפת לא הצילה אותו משליחי חומייני.
ייחודו של סולימאני במערכת האיראנית קשור לאירועי החומש האחרון באזור. עליית דאעש, בעקבות פינוי הכוחות האמריקנים מעיראק בתקופת אובמה, לאחר שמשימתם כביכול הושלמה והמדינה ומערכותיה התייצבו, פתחה לאיראן פרצה גדולה בסוריה. כוח קודס תפח מזרוע פיגועים לחיל משלוח השולט במיליציות ובצבאות-למחצה כמו חיזבאללה. לא עוד עקיצות כואבות אך טורדניות במהותן - מימוש חזון גדול של התפשטות מחוף אל חוף, מהמפרץ הפרסי לים התיכון, דרך עיראק וסוריה ולבנון, על אפן וחמתן של סעודיה, ירדן וישראל.
החידה הגדולה היא עד כמה סילוקו של אדם אחד יקעקע את הרעיון וישפיע על מאבק הירושה בטהראן. סולימאני נחשב בישראל לדמות הצבאית המשפיעה ביותר ב-20 השנים האחרונות. הוא, שבהגיעו לסוריה יצר את התשתית שאיימה לפתוח חזית חדשה ומסוכנת, ועוד המשיך משם לעיראק ולתימן ולגזרות נוספות. אולם, עם כל כישוריו, לא היה יותר מזרועו הארוכה מדי של חמינאי. לא סטאלין איראני, לא היטלר, לא צ'רצ'יל; לא יחיד שהיעדרו מסוגל לשנות את העולם.
על ישראל נגזר כרגע להתקפד בכוננות ספיגה ולהשקיף על המשחק האמריקני-איראני, בידיעה שהשפעתה על מסלולו מוגבלת. גם כשהיא יודעת ומודיעה, ההמשך אינו בשליטתה. למרות סימנים מובהקים, הסעודים ופטרוניהם האמריקנים לא הצליחו להיערך כהלכה נגד הסכנה, והחולשה שהפגינו עודדה את איראן להגביר את תעוזתה במהלכיה נגד מדיניותו ההתקפית של טראמפ, המכוונת נגד אובמה לא פחות מאשר נגד חמינאי. תוצאת הביניים של מערבולת זו נראית בשגרירות האמריקנית בבגדד ובכלי הרכב המפוחמים בנמל התעופה של העיר.
אך אסור להסיק מההצלחה האמריקנית בגיחת-פתע נגד יחיד (יותר מ-75 שנה לאחר יירוט מטוסו של אדמירל ימאמוטו, מצביא ההתקפה על פרל הרבור), עד כמה טראמפ וצבאו מוכנים באמת למלחמה שאינם רוצים בה עם איראן. אין מתאם הכרחי בין מבצע למלחמה. אלוף בני פלד, שהיה מהמדרבנים למבצע אנטבה ושלולא טייסי ה"קרנף" שלו - ארבעה בכל קוקפיט - היה המבצע נכשל, הזהיר למחרת ההצלחה שלא להפריז בהתפעלות ממנה. "פעולה כזו," אמר, "דומה לשוד בנק מאשר למלחמה".