נסיגתה של עו"ד אורלי בן-ארי גינזברג מתפקיד ממלאת מקום פרקליט המדינה הייתה צפויה. ראשת התביעה, שנייה רק לתובע הכללי שהוא היועץ המשפטי לממשלה, אינה יכולה לשרוד באווירה של עויינות פנימית, ולנוכח מסר ברור מבית המשפט העליון - בדמות צו הביניים של השופט מני מזוז - אף שלא היה הכרח שהצו יהפוך להחלטי. אילו התעקשה להישאר, ואפילו שרדה את בג"ץ, הייתה בן-ארי נעשית לבשר תותחים בדו-קרב הארטילרי בין אמיר אוחנה לאביחי מנדלבליט.
כשטיפלה בהתאבדותו של איש המוסד בן זיגייר בכלא איילון וביקשה משופטת, שהייתה במקרה בתו של פרקליט מדינה לשעבר, חסיון מטעמי צנעת הפרט, הסתמכה בן-ארי על שתי דמויות ידועות שפרטים מחייהן הושארו מחוץ לעין הציבור: עפרה חזה וחנה סנש. עכשיו חשה על בשרה מה קורה כשפרגוד האלמוניות מוסר וזכוכית מגדלת מתמקדת במי שלא הורגלה במעקב מתמיד; ולולא ויתרה, כל תזוזה שלה בפרקליטות, כל אמירה במשרד או במסדרון, הייתה מהדהדת ומנותחת.
אל תפספס
זאת דוגמה נוספת לכך שלרוב, אם כי לא תמיד, מינויים שלא כדרך הטבע אינם צולחים את הנהר; הם טובעים באמצעו או שוחים בחזרה אל גדת המוצא, אם עודם קרובים אליה. כך היה מינויו של האלוף יואב גלנט לרמטכ"ל. כך קרה למינוי המחודש של יעקב פרנקל לנגיד בנק ישראל ומהר עוד יותר למינוי ליאו ליידרמן לאותו תפקיד כשמינוי פרנקל סוכל. כך גם מינויו של גל הירש ובהמשך של משה צ'יקו אדרי למפכ"ל המשטרה.
המכנה המשותף לכל אלה הוא ממנה העל שלהם, בנימין נתניהו. אם לקבל את טענת שר המשפטים אוחנה כי צו הביניים ניתן בשגגה למחרת כניסת המינוי לתוקף עם ההכרזה עליו, כי אז כיהנה בן-ארי להלכה בתפקידה שלוש-ארבע יממות, כפליים מאורך כהונתו של רוני בר-און, דגם המקור למינוי נתניהו, כיועץ משפטי.
חסידיו של נתניהו מייחסים לו אחריות למתרחש בישראל רק כשלדעתם המצב חיובי. איכשהו, הם - בעקבותיו - מתנערים מאחריותו העליונה לכל הכישלונות והמחדלים, כפי שתיאר עוד מבקר מדינה, מיכה לינדנשטראוס, בדוח על אסון השריפה בכרמל לפני תשע שנים. עכשיו, כשהוא קרבן רדוף, בוודאי לא יחלוק עם אוחנה באחריות לפיאסקו של מינוי בן-ארי.
בפרשת מ"מ פרקליט המדינה, נתניהו נכשל אבל לא הפסיד, כי מנדלבליט בלע את הפיתיון. היועץ חשף שוב שיקול דעת תמוה וסדר קדימות פגום. כמוהו כמתאגרף המהסס להיכנס לזירה ומעדיף לכלות את כוחותיו בקטטה על מקום חנייה בפתח האולם.
אין ספק שמדינת ישראל חשובה למנדלבליט, אך ספק אם היא חשובה לו יותר מהחצר הפרטית שלו, מהגילדה המשפטית, מהברנז'ה של הפרקליטות. נגד מינוי בן-ארי השתמש בנשק יום הדין עם הקביעה "מניעה משפטית". אוי ואבוי אם היא תכהן כממלאת מקום בתפקיד שמנדלבליט יכול לאייד מסמכויותיו אם יודיע, כמזוז בשעתו, שהוא-הוא הפרקליט עד שיבוא פרקליט קבוע, שכל הדיונים בראשות ממלאת המקום ייערכו אצלו ובניהולו, או שהמשנים לפרקליט (או ליועץ) ישמשו ממלאי המקום, בתורנות חודשית או איש-איש בתחומו.
כמו בכל מהלכיו בשנתיים האחרונות, טעה מנדלבליט בחשבונו השאנן. היה ביכולתו לפעול לפני שלושה חודשים למינוי ועדת האיתור לפרקליט המדינה, לקראת המועד הידוע של פרישת שי ניצן בשבוע שעבר. יו"ר הוועדה הוא היועץ עצמו וחברים בה נציב שירות המדינה, מנכ"ל משרד המשפטים, עורך דין (ברגיל, נציג הלשכה) ומרצה למשפטים. הוא סירב לעשות זאת, כי הניח שלפני פרישת ניצן יהיו ממשלה ושר - לא בהכרח אוחנה - ואתו גם מנכ"ל קבוע.
מנדלבליט לא נימק את התנגדותו למינוי ועדת האיתור בתקופת ממשלת המעבר. ניצן, אחרון יוצאי הוועדה כשבראשה עמד יהודה וינשטיין, יצא ממנה מומלץ כמעט פה אחד. ה"כמעט" היה יהושע (שוקי) למברגר, אחיו של שלמה (מומי) למברגר, שנתמך בידי פרופ' אריאל בנדור.
כאשר תיכון ועדת האיתור, יגששו המועמדים-בכוח אחר סיכוייהם להשיג בה תמיכה, לפני שיחליטו אם להתחרות פירושו להתבזות. מנדלבליט ינסה לכרות ברית עם לפחות שלושה מארבעת החברים הנוספים, בעד מועמדו - אולי למברגר, אולי ליאת בן-ארי שוויקי, "בן-ארי הטובה" במחזה המוסר מול "בן-ארי הרעה".
יועץ משפטי נחוש יצליח לסדר רוב בעד המועמד שלו. בעייתו היא שאינו שולט בהמשך. הממשלה יכולה להחליט שברצונה לקבל שלושה שמות של מועמדים, שזכו לפחות בשני קולות - חברי הוועדה יצביעו בעד יותר ממועמד אחד - ולבחור ביניהם. במקרה כזה, עשוי להיבחר בממשלה המועדף על שר המשפטים, שאינו מקובל על היועץ. למשל, אורלי בן-ארי, או מועמד חיצוני.
גורל המדינה לא מעסיק את מנדלבליט
זה כמעט קרה למנדלבליט עצמו, בוועדת איתור בכירה יותר, בראשות נשיא העליון בדימוס אשר גרוניס, שהתלבטה לפני ארבע שנים אם למנות אותו ליועמ"ש. נתניהו, שתחילה רצה בו (מזכיר הממשלה מנדלבליט אטם את אוזניו כששרה נתניהו התערבה בענייני הממלכה ושימש מעין יועמ"ש ב' כשחוות הדעת של וינשטיין לא היו די מתירניות או יצירתיות לטעמו של ראש הממשלה), חזר בו והעביר את תמיכתו לגיא רוטקופף, מנכ"ל משרד המשפטים בתקופת יעקב נאמן, ומי שבוועדת וינשטיין תמך בניצן לפרקליט המדינה. זו הייתה התקופה המביכה של הגנת ניצן על שרה ובנימין נתניהו. למרות ההתעוררות המאוחרת של התמיכה ברוטקופף, ניצח מנדלבליט לבסוף, כי רק הוא השיג את הקריטריון האולימפי.
אלה ענייני היועמ"ש והפרקליטות שעליהם ייהרג מנדלבליט ולא יעבור. גורל המדינה מעסיק אותו פחות. בעוד הוא נלחם נגד אוחנה ובן-ארי, דבק היועץ באדישות מופגנת, נייטרליות בנוסח ישראל במלחמת איראן-עיראק, בסוגיית כשירותו של נתניהו להרכיב ממשלה כנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים. לתירוץ הקבוע שלו, "העניין תיאורטי", נוספה שלשום טענה הפוכה, "רגישות מיוחדת בעת בחירות". ברור שההכרעה נדרשת בגלל הבחירות. אם לא עכשיו, אימתי?
מנדלבליט משווע לעזרת בג"ץ. הוא רוצה שהשופטים יצילו אותו מהכורח לקבוע שנתניהו פסול אישית להרכבת ממשלה ולחילופין מהקביעה הנגדית, ש"אין מניעה משפטית" שנאשם בשוחד יעמוד בראש ממשלה חדשה. שתי החלופות קשות לו.
שמעון פרס סיפר פעם על אזרח שפחד במידה שווה מהשודד שתקף אותו ומהמשטרה שהגיעה לחפש את הפושע. כשהיסס לנוכח תמונת חשוד ונלחץ לשמע דרישת החוקר לומר במילה אחת אם זהו השודד, כן או לא, השיב הקרבן, "או". מנדלבליט רוצה להישאר במרחב העמימות של או.
רק כדי לשמוע שיש פנים לכאן ולכאן ומצד אחד ומצד שני ובעד ונגד, אין צורך ביועץ משפטי לממשלה. זאת קריקטורה של עורך דין. לכל מטבע יש שני צדדים, אבל בכל רגע נתון למעלה רק עץ או פלי. מה גם, שהתשובה חייבת להיות ברורה למנדלבליט לא פחות משהייתה לשופט אהרן ברק כשברא את הלכת דרעי ודחף שרים להתפטרות עם העמדתם לדין, מבלי להמתין להרשעה.
הרי כל קביעה של מנדלבליט תגיע לבג"ץ. אם יפסול נאשמים, יעתור נגדו הנאשם נתניהו; אם יכשיר אותם - יעתרו הנאבקים בשחיתות. כך או כך, הפסיקה הסופית תהיה של השופטים. אבל מנדלבליט בורח מחובתו. הוא מתפלל לישועה חיצונית; אולי הוא מקווה שגדעון סער ינצח ויוריד ממנו את הנטל.
זאת חרפה לישראל ועדות נוספת להתפרקות המערכת המשפטית, שיוקרתה הגנה על המדינה בזירה הבינלאומית. אם היועץ המשפטי לממשלה אינו מסוגל לקבוע שנאשם בשוחד פסול להרכבת ממשלה, משמע שחוליית הקישור בין הזרוע המבצעת והשופטת מתרפסת בפני הפוליטיקאים; ולפיכך אין מנגנון הדין הבינלאומי, שהתייחס בסלחנות לישראל, יכול לסמוך עליה שתעשה סדר בביתה. מנדלבליט, שכפרקליט צבאי ראשי התגאה כל כך במאמץ הבלימה בחזיתות "עופרת יצוקה" ודו"ח גולדסטון ומשט המרמרה, מפרק את החומה במו ידיו המהססות.
פעם, כשעסק באלופים שסרחו, כתב הפצ"ר מנדלבליט על אחד מהם, "רום מעמדו ודרגתו מהווה נסיבה לחומרה. רף ההתנהגות המצופה עולה עם ההתקדמות בסולם - כרום הדרגה, כך גובה הציפיות וכך גם עומק הנפילה". משמע, מראש ממשלה ראוי לצפות להתנהגות ללא רבב, עוד יותר מאשר מאחד השרים; וכפי שלא היה מתיר למרכיב הממשלה הבאה להחזיר אליה ח"כ הנאשם בפלילים, למשל חיים כץ, אף שלא נאמר במפורש שאסור למנות אותו לשר (כי הלכת דרעי, שאינה מעוגנת בחוק מאוחר ממנה, מחייבת התפטרות אך שותקת בעניין אי-מינוי), מובן מאליו שנאשם פסול להקים ממשלה. אבל מנדלבליט שותק. הפקדת ראשות הממשלה בידי נאשם, כן או לא? שאלה רגישה. אין זה הזמן לעסוק בה, זה מוקדם מדי ומאוחר מדי גם יחד. נא לא להפריע, כאן מטפלים בדיני נפשות: מי יהיה ממלא מקום פרקליט המדינה.