משטרת ישראל נמצאת במצוקה. אין לה מפקח כללי קבוע זה שנה. ממלא-מקום המפכ"ל, ניצב מוטי כהן, עושה כמיטב יכולתו כדי לשמור על הבית מהתפוררות, אך אין בסמכותו לבנות בו קומות חדשות. הניידת אינה נוסעת לאחור, אך גם לא קדימה. המנוע שלה עובד על N - ניוטרל, וגם אין. אין תכנון, אין תקצוב, אין מינויים, אין תזוזות. מפקדי תחנות בשנתם הרביעית, שציפו לשיבוץ נינוח יותר ואף לקידום, כורעים תחת העומס.
בהחלט נחוץ למשטרה מפכ"ל במשרה מלאה, בדרגת רב-ניצב, עם אופק כהונה של שלוש-ארבע שנים ויכולת לבצע סבב ניצבים ולשחרר את הפקק בבקבוק הקצונה. אבל פנייתו של השר לביטחון הפנים גלעד ארדן ליועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, לבירור עמדתו באשר "לאפשרות להביא לאישור הממשלה מועמד(ים) לתפקיד(י) המפכ"ל ונציב שירות בתי הסוהר", מלמדת שלדעת ארדן הזכרון הציבורי קצר יותר מהסיגרים שבנימין נתניהו דרש מידידיו העשירים לספק לו.
יש שלושה גורמים שליליים בפניית ארדן: התקופה, הממשלה והשר.
אל תפספס
כל שר הוא פוליטיקאי בכיר, מי פחות (חברי ממשלה שהצבעתם מובטחת מראש בכל נושא והם למעשה רק חברי-כנסת משודרגים) או יותר (חברים בקבינט בתוקף ראשות סיעות או תפקיד, ביניהם השר לביטחון הפנים); הוא שותף לאחריות קבוצתית להחלטות, בין שהצביע בעדן ובין שהתנגד להן; והוא מופקד על תחום מסוים. ארדן, בנמקו את הצורך במינויים, מאשים את בחירות ספטמבר בהתמשכות התקופה ללא מפכ"ל קבוע ומזהיר כי גם לאחר בחירות מרץ אין ודאות שתוקם ממשלה.
אם כך, מדוע הצביע בחודש מאי על פיזור הכנסת, במקום לאפשר מיצוי של הליך הרכבת הממשלה, ומדוע שב ונמנע גם הפעם מהוספת חתימתו למועמד שאינו נתניהו ושהיה בכוחו להרכיב ממשלה? ארדן הוא אחד האחראים למצב שעליו הוא מקונן.
הממשלה שתידרש לאשר את המועמד למפכ"ל, בהנחה שיעבור בהצלחה את המסננת של ועדת המינויים הבכירים בראשות השופט בדימוס אליעזר גולדברג, אינה סתם ממשלת מעבר. כבר היו ממשלות כאלה, ערב בחירות, שלקראת פרישת בכירים באירגוני ביטחון או חוק מתפקידיהם מינו להם יורשים ובכך הותירו עיזבון או מוקש, לממשלה הבאה. זה לא רצוי, כי מוטב שהממשלה הבאה והשר הבא יבחרו - אם התפקיד פנוי - אדם כלבבם; אבל בנסיבות רגילות זה נסבל.
הפעם הנסיבות מיוחדות. בראש ממשלת המעבר עומד נאשם בפלילים, שאסור לארדן להתייעץ אתו - כדי שלא להתבזות בהתנגדותו - לפני הבאת המועמד שלו לאישור. זהו ראש ממשלה שהתנפל על המשטרה וקבע את סיסמת הקרב "לחקור את החוקרים". ארדן לא העז להתגרות בנתניהו בהתייצבות פומבית לצד החוקרים, אנשי להב 433 ואגף החקירות והמודיעין, שהכינו את תיקי הראיות והעדויות - וגייסו את עדי המדינה - ששכנעו את הפרקליטות ואת היועץ להעמיד את נתניהו לדין.
למעשה, נתניהו מנחה בהתבטאויותיו המופקרות את ארדן שלא להביא בחשבון את הניצבים המועמדים-בכוח למפכ"ל, את קציני החקירות מני יצחקי וגדי סיסו, ששבחיהם נישאו פומבית בפי מנדלבליט. ממשלת נתניהו תדון ותצביע, בהשתתפות נתניהו או בלעדיו, על מינוי מפקד למשטרה שנגדה מסית ראש הממשלה? מהלך מושחת כזה נשמע תקין למנדלבליט כמו לארדן?
ושיא השלילה בהצעה: המציע. ארדן נכשל בכל פעולותיו במשרד לביטחון הפנים ויותר מכל במינוי מפכ"ל. הוא שלף, ללא בדיקה מקדימה, את שמו של גל הירש והתקפל במהרה. אחר כך הביא מהשב"כ את רוני אלשיך, שאכזב אותו ואת נתניהו בגיבוי ללוחמים בשחיתות. ארדן העניש את אלשיך ומנע ממנו שנה רביעית, בתירוצים מפוקפקים, ביניהם כישלון ביעור האלימות בחברה הערבית (מאז פרישת אלשיך עוד החמירה תופעה זו, אך אין חשש שארדן יודיע שהוא הנושא באחריות לה).
אילו נערך ארדן מבעוד מועד לסיום כהונת אלשיך והוביל הליך סדור למינוי מפכ"ל, כולל חפיפה בין היוצא והנכנס, היה למשטרה זה שנה מפכ"ל מן המניין. כך אמור לנהוג שר סביר. ארדן המתין עד לרגע שלאחר האחרון, הודיע על עריכת גמר בין שלושה ניצבים (אף לא אחד מהם הסמפכ"ל זהר דביר, משמע שארדן נכשל גם במינוי סגנו של אלשיך), בחר משלושתם במשה צ'יקו אדרי שהתנהגותו הביאה לפסילתו, התעלם משני המועמדים הנוספים שסימן, ומינה לממלא-המקום ניצב שלא נחשב בעיניו עד אז למועמד ראוי.
קלות הדעת, הרשלנות והנטייה למעוד בכל פסיעה צריכות לפסול ציבורית את ארדן מכל מעורבות במינוי המפכ"ל; אך הוא, באטימותו, דורש לאפשר לו זריקה נוספת של הקובייה.
השנה המיותרת ללא מפכ"ל, באשמת ארדן, כבר בוזבזה. את הנעשה אין להשיב. השאלה המידית היא אם להמתין עוד רבעון. החשש שמביע ארדן, פן גם בתום הבחירות השלישיות לא תקום ממשלה, הוא נימוק נגד מינוי מפכ"ל ולא בעדו, כי בלי ממשלה לא יהיו תקציב ותוכנית עבודה ושר קבוע - בוודאי לא ארדן - והמפכ"ל, כמו מקביליו הקבועים, יתקשה לתפקד.
ייתכן אמנם שארדן מכיר בסתר בשגיאותיו, רוצה לצאת מהמשטרה עם דימוי חיובי ומתכוון, אם מנדלבליט יתיר לו, להציע הפעם מועמד טוב; אבל זהו הימור מסוכן מדי, אם לשפוט לפי ביצועיו עד כה.
המשטרה זקוקה למפכ"ל נמרץ, התקפי וחותר למגע, שיפיח בשורותיה רוח חדשה ויסוכך עליה מפני הסתות נתניהו, שריו ותומכיו; אם יש ניצב המוכשר לכך בשירות פעיל, הוא שותק. לא שר מאסכולת "לחקור את החוקרים", כלומר לסטור לשוטרים, מסוגל להציע את המועמד הנכון בזמן הנכון לממשלה הנכונה. ארדן אינו רוצה להבין זאת. אם מנדלבליט לא יסתייג ממנו, יישאר רק בג"ץ.
וכדי שארדן לא יישאר שוב בידיים ריקות, אפשר להתיר לו למנות את נציב שב"ס. שם אין סוגיות שנויות במחלוקת, רבים מהאסירים טוענים עוד לפני נתניהו שהם חפים מכל פשע ושהעברייניות האמיתיות הן המשטרה והפרקליטות. עד שנתניהו יצטרף אליהם, אם יורשע בשוחד, יגיע מועד מינויו של המפכ"ל שלאחר הבא.