תת-ניצב קובי זריהן, ראש חטיבת המודיעין במשטרת ישראל, ישב בתחילת השבוע על במת הכנס השנתי של הרשות לאיסור הלבנת הון. הכנס נערך במרתף המטה של רשות אחרת, לניירות ערך, בסמוך לנקודת הפתיחה של תל אביב. לא הרחק משם שוגרה לחלל בתחילת המאה הקודמת אנחת הרווחה על כך שסוף סוף התגלו פורץ עברי ופרוצה עברית ראשונים.
זריהן, שוטר מנוסה, לעתים נוקשה, שעליו אומרים שוטרים אחרים "יש לו ראש על הכתפיים", שוחח לתועלת הקהל עם ד"ר שלומית וגמן-רטנר, מנהלת הרשות לאיסור הלבנת הון - גוף אכיפה, מודיעיני ביסודו, העושה בכלים ונגד יעדים עכשוויים מה שעשה שב"כ נגד השוק השחור לפני שבעה עשורים.
וגמן-רטנר היא, ולא המשטרה, שהביאה לידיעת היועץ המשפטי הקודם, יהודה וינשטיין, מידע שהחשיד בעיניה את תת-אלוף במילואים גל הירש, כשהתפרסמה כוונת השר גלעד ארדן למנותו למפכ"ל. וגמן-רטנר ביקשה מזריהן, קמ"ן המשטרה, לצייר קווים לדמותו של ארכי-פושע מתוחכם. מול יעד כזה פועל לרוב כוח משימה של הפרקליטות, המשטרה, רשויות המסים ואיסור ההלבנה ועוד ועוד. "אין לו כרטיס אשראי", אמר זריהן. "הוא אינו משתמש בטלפון סלולרי. הוא מתגורר בבית שאינו בבעלותו ושהשיפוץ שלו אינו על חשבונו. הוא אינו משלם במסעדות. תמיד יש גם מי שמסיע אותו".
אל תפספס
אם זריהן חשב על שם מסוים, הוא לא חשף אותו. כשבהמשך הבוקר נזכר השם "ביבי", הוא השתייך לשופטת המחוזית לימור ביבי, הדנה בתיקי הלבנת הון. אביה, אריה ביבי, לשעבר ניצב במשטרה ונציב שירות בתי הסוהר וח"כ בליכוד, הוא ראש הרשות לשיקום האסיר. מסקרן לדעת מיהו האסיר החשוב ביותר שביבי יתבקש לשקם בעשור הבא.
וזאת, רק זאת ואין אחרת, הסיבה למשבר הקשה הפוקד את מדינת ישראל - המקביל הפוליטי לשני המשברים החמורים ביותר בתולדותיה, מלחמת יום הכיפורים ורצח יצחק רבין. זהו משבר השיטה כולה. הדמוקרטיה הישראלית נכשלה. מבנה המשטר והממשל מתערער. אבל הכול אישי. הכול עניין פרטי. הכול קם ונופל על מי שמסרב ליפול.
להישאר שפן
דן (דינדוש) הורוביץ, שלחם בגוש עציון ונפל בשבי הלגיון הירדני, כתב על החודשים הארוכים ההם של תש"ח-תש"ט ספר, "שנה בסוגריים". 2019, השנה המבוזבזת של ישראל, הייתה שנה בסוגריים, רק כדי שבנימין נתניהו יסכל, ישהה או יקצר את השנים שלו בסוגריים.
אם הוא מגעגע כמו ברווז, אם הוא מקרטע כמו ברווז, אות הוא שעומדת לו חזקת החפות מברווזיות, שתופרים לו תיק מעור ברווז ושלפי חוק יסוד הברווז הוא זכאי - עד לדחיית ערעורו על הרשעתו בקלון - להישאר שפן.
וכך, בדז'ה וו אחרי דז'ה וו עד כדי דז'הווקרטיה, דחס נתניהו את ישראל לתוף מכונת הכביסה של הבחירות, בהימור נואש, אולי ייצא ממנה מולבן. אותו אין להאשים בכך. הוא נלחם על חייו ואין בוררין בשעת הסכנה. האחראים לאסון הם משתפי הפעולה איתו, גדולים כקטנים.
היו ראשי ממשלה מועילים וחשובים מנתניהו, בעלי עוצמה פוליטית. איש מהם לא נהנה כמותו מסביבה מפלגתית הכורעת לרגליו כהדום. בן גוריון, גם שר ביטחון, בעיצומה של מלחמת קיום, נאלץ להשלים עם כפיפות לוועדת חמישה שרים. שמעון פרס מלך 15 שנה רצופות במפלגת העבודה, עד שהכירה בכך שאם היא חפצה שלטון וחיים עליה להזיזו לטובת רבין.
הליכוד, אחרי 26 שנותיו בראשותו, עם הפוגה של עשור, השתעבד לנתניהו. שחיתותו אינה מפריעה שם לאיש, גם לא למי שסיימו באכזבה רבתי את מסלולם, כמו משה כחלון, שהיה שוכר את עולמו - לא קונה אותו - אילו התפטר מהאוצר והצביע נגדו. אבי דיכטר היה מסלק אותו מהשב"כ, עם רקע בעייתי כזה, חקירות וחשדות והאשמות מאז שנות ה-90, אילו נתניהו היה כפוף לו ולא להיפך. אנשים שלא היו מסכימים לראש ועד בית עם שלושה תיקים מתחפרים איתו בשוחה כשהוא ראש ממשלה ומסוגל להעיף אותם מהכנסת.
משחקים בעם
בהיעדר קשר ישיר בין הבוחר לנבחר, חברי הכנסת אינם חוששים לשלם מחיר כלשהו על דבקותם בקודקוד מסואב. שלטון החוק? הם הרי המחוקקים; אם צריך, ישנו את החוק כדי להגן על עצמם, ולעזאזל ניגוד העניינים הגלום במהלך של נאשם בשוחד, במרמה ובהפרת אמונים המנצל לרעה את כוחו לתמרון המערכת הפוליטית. רוצים לכלוא אותו? הוא יכלא אותם. יחקור את החוקרים, ואם רק ישיג לרגע רוב, גם יבחר את הבוחרים. זה אפשרי: די בהענקת זכות הצבעה לישראלים המתגוררים בחו"ל ומוכנים ממרחקים לסכן אותה במלחמות תמיד.
יש נתק חריף בין עסקני המפלגות, סוחרי האצבעות, בין האזרחים שמאסו בהם והמרגישים כנוסעים במעלית שנתקעה בין קומות ושוכחים אם הם עולים או יורדים. תערובת של תסכול ואדישות אופפת מיליונים המבינים שנתניהו משחק בגורלם ושהם חסרי אונים להשפיע על כך.
מי שהחמיצו את שעתם, בין שיודו בכך ובין שלא, הם נשיא המדינה ראובן ריבלין והיועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, שני חניכי ההדר של בית"ר שבהגיע המבחן השתמטו מאחריותם. מתווה הנשיא היה פגום לא משום שהעניק עדיפות לנתניהו, אלא מפני שלא הייתה בו התנערות ערכית מהחשד - עכשיו כבר האישום - בשוחד. היועץ המשפטי בחר להניח למכבש הבחירות השלישיות להתגלגל הלאה; אילו הפנים באביב 2018, עם הגשת דוח החקירה של המשטרה - אז רק בתיקי 1000 ו-2000 - שתפקוד המדינה בידיו, אולי היה מתנער להניח לכל השאר ולפעול. התמלוגים מבחירות מרץ 2020 יתחלקו לפיכך בין נתניהו לבין הצמד רובי ואבי.
עד לרגע האחרון, אמש, ריחפה אשליה תמימה שהנה הנה, המושל יודיע על המתקת גזר הדין והמתג לא יעביר את הכיסא החשמלי למצב צלייה. ההודעה לא הגיעה; הנידון למוות לא ניצל.
עם נתניהו, נוהגת הרפובליקה הישראלית כנחושה להתאבד. כללי המשחק מבוססים על הציפייה לציות גם ללא הפעלת כוח. שחקן המסרב להישמע לתקנון, לוקח את הכדור ומפוצץ את המשחק, יכול להצליח בתעלוליו רק אם לא בא על כך עונש. בשלב הבא, התקנון נגרס, כי אם לו מותר, מי יאסור על האזרחים, חפים כפושעים, כולל לקוחותיו הקבועים של תת-ניצב זריהן בכנופיות האלימות.
בכל מערכת יש מנגנון למקרים נדירים של כשלים. הם אינם מיועדים לשימוש תכוף. בשיטה הישראלית, פיזור הכנסת ללא הרכבת ממשלה הוא אמצעי שהוטמן בחוק אך 70 שנה נותר רדום, עד שבשנה אחת של מצוקת נתניהו הופעל פעמיים, כמו בלם-חירום של רכבת שתכליתו מניעת התנגשות ממשמשת ובאה, לא לעצירה קבועה של הקרון מול בלפור. עכשיו ישראל היא ממלאת-מקום של מדינה, עם ממשלת מעבר וממלא-מקום מפכ"ל וממלא-מקום פרקליט מדינה. קבועה בה, ברציפות במקום אחת לארבע שנים כמתוכנן, רק ועדת הבחירות המרכזית.
הדגל הלבן שהניפה הדמוקרטיה הישראלית לנוכח תרגילי נתניהו מסמל יום שחור לה, אבל גלומה בו נחמה זעירה אחת: מי שמתאבלים זה שנים על פינוי המנדט הבריטי מארץ ישראל ומייחלים לשובו מוכרחים להודות שבוריס ג'ונסון וג'רמי קורבין אמנם אינם חשודים בפלילים, אך אינם מעודדים יותר. המחסור במנהיגות, עיין גם בלי-ערך דונלד טראמפ, אינו ייחודי לישראל.