אלה ארבעת הימים האחרונים לפני ש-119 חברי כנסת נכנעים לרצונו של החבר ה-120 והולכים כצאן לטבח. באליפות המכללות האמריקניות בכדורסל, מרץ המשוגע הוא חודש השיא, טורניר שבסופו שורדות ארבע האחרונות. בישראל, מרץ המשוגע של הבחירות השלישיות בתוך שנה מאיים להגיע מתוך הפיינל פור - הימים והאישים.
בנימין נתניהו. חיזיון כזה לא היה בדברי ימי הפוליטיקה הישראלית, ואין לשער שיכול לחזור בדור הקרוב. נתניהו הוא בעת ובעונה אחת החזק והמצליח בפוליטיקאים הישראלים והקרוב מכולם לאות קין של שוחד ושחיתות. הוא גם שולט יותר מ-10 שנים רצופות וגם כמטחווי הרשעה מאגף 10 בכלא מעשיהו. נתניהו לא קידם את מדינת ישראל ולו מילימטר אל הנחלה והמנוחה. מקובל עליו סכסוך מתמיד ומדמם. הוא אינו מנצח, אלא מנציח. בין שזאת השקפת עולמו ובין שהוא מתחנף לבסיס כוחו, המצע המעשי שלו גוזר על ישראל מלחמת תמיד.
כשמנחם בגין חזר מקמפ דייוויד, אתר הנופש הנשיאותי שאותו תיאר כ"מחנה ריכוז, עם גדר חשמלית", הוא התייצב בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת והסביר מדוע ויתר לאנואר סאדאת וחתם על "הפעולה הברברית" של פירוק ההתנחלויות בסיני. בפנייה ישירה אל חיים דרוקמן - המשפיע גם לאחר ארבעה עשורים על נתניהו, נפתלי בנט ואחרים במפלגות הימין והדת - גינה בגין את "תסביך המשיחיות" של גוש אמונים. אנשי שדולת המתנחלים, אמר, הגיעו לביתו וגידפו אותו כ"בגין בוגד", אבל הוא שלם עם שכלו, ליבו ומצפונו, כי גם למתנחלים "יש בנים העלולים ליהרג במלחמה", וחובתו של ראש ממשלת ישראל לעשות הכל למיצוי סיכוי לשלום ולסיכול מלחמה מיותרת. לכן גם הסכים עקרונית להקפאה ארעית של ההתנחלויות, לתקופת המשא ומתן על האוטונומיה לפלסטינים (לפי הגרסה האמריקנית) או לשלושה חודשים (לטענתו) - התקדים להקפאה שברק אובמה כפה לפני עשור על נתניהו.
אל תפספס
לימים אמנם חזר בגין לסורו, סיפח את הגולן ויצא למלחמת שווא בלבנון, אבל סדר העדיפויות שהציג באותו שבוע מרומם רוח נותר נכון. נתניהו לא עשה דבר לקדם אותו. הוא חזק ומצליח רק בהישרדותו, כאילו זאת - והישארותה בבלפור של העבריינית המורשעת הנשואה לו והמעופפת איתו בתבל - תכלית הקיום של ישראל.
גדול הישגיו של נתניהו הוא נירמול הבלתי-נורמלי. רעיון עמידתו של נאשם בשוחד בראשות הממשלה היה עד נתניהו בלתי-נתפס עד מטורף. הנבחרים האחרים, שליחי הציבור, אמורים להיות ראשוני הנזעקים ולסלק אותו מהנהגתם, אך הוא מטיל עליהם אימה משתקת. גם יריבו היחיד במפלגתו, גדעון סער, מתחסד ומאתגר אותו לא כאדם נפסד, אלא כמפסיד. במקום להיות מובנת מאליה ולביצוע מידי, נהפכה הרחקתו מהראשות לחלופה אחת, אפשרית אך לא הכרחית, וגם אם כן - נתונה למיקוח על מספר החודשים שיחלוף בטרם מימושה.
התכסיס האחרון, לפי שעה, הוא הדו-קרב שמציע נתניהו לבני גנץ, על החיים ועל המוות, כהחייאה של הבחירה הישירה לראשות הממשלה. בחוק הבחירה האישית, שמכוחו נבחרו הוא, אהוד ברק ואריאל שרון בין 1996 ל-2001, נקבעו תנאי סף שנתניהו בהחלט עמד ועודנו עומד בשניים מהם: אזרח ישראל ובן למעלה מ-30. לא כך באשר לשני תנאים נוספים - הגבלת הכהונה לשבע שנים רצופות ומניעתה ממי שנכשל פעמיים בהרכבת הממשלה לאחר הבחירות. רעיון ההתמודדות בגמר בין ראשי שתי הסיעות הגדולות בעייתי כשלעצמו, אך גם אם יתקבל ראוי להחיל אותו רק על אחרים. נתניהו אינו כשיר לו, פלילית ופוליטית.
בני גנץ. הסיסמה הנבובה "ישראל לפני הכל" אינה עונה על שאלת היסוד שלינדון ג'ונסון הציג ללוי אשכול לאחר מלחמת ששת הימים - כשאתה אומר "ישראל", למה בדיוק אתה מתכוון. זאת של קווי שביתת הנשק 1949-67, עם תיקונים קלים? זאת של 10 ביוני 67', עם השטחים? כל התייחסות עולמית, ובמרכזה אך לא לבדה אמריקנית, נגזרת מהקשר זה. לאיזו ישראל מתכוון גנץ, זאת עם ההתנחלויות והמלחמות? מה מבדיל אותו אם כך מהליכוד, שאיתו הוא שש לכונן ממשלה בלי להתווכח על קווי יסוד, כי ישראל אולי לפני הכל, אבל הקול לפני ישראל?
גנץ עבר תהליך מואץ של הסתגלות למקצועו החדש והיה לחבר מהמניין במועדון הפוליטיקאים. הוא מתכחש לסיבה לתמיכת רוב בוחריו, אולי כולם, בכחול לבן - הם רואים במפלגה הטרייה ובו כעומד בראשה מכשיר לסילוק נתניהו. לא מייחסים לו, לגנץ, סגולות מיוחדות. נותנים לו אשראי, עד שיוכיח שאינו ראוי לו, והוא התקרב לכך עד כדי סכנה, ואין ערובה שנגמל לחלוטין, בהידברות שלו עם נתניהו.
כשיריבו העיקרי של החשוד בשוחד, מרמה והפרת אמונים הולך אליו, בעיניו מתוך אדיבות ובכל עין אחרת כהפגנת חולשה, הוא משדר שעסקה כלשהי איתו באה בחשבון. היא תקום או תיפול על המחיר. זה היה שגוי מלכתחילה - לא הרי מפגשים בין צוותי המיקוח של המפלגות כהרי הכשר אישי לנתניהו - והידרדר לביזיון כשהיועץ המשפטי לממשלה בישר על הגשת כתב האישום. בו ברגע היה על גנץ להודיע שלא יהיו עוד מגעים עם הנאשם ושלא תיכרת איתו ברית. הפסילה מוכרחה להיות מוחלטת, לא לחצאין ולא בשטרות דחויים.
מגוחך מכל, בשלב "עוד חצי שנה ודי/בחודש יוני אני מתחיל דיאטה" של נתניהו, היה הדיון במנגנון הערבויות למימוש התחייבותו לקיים את נדרו שיעמוד בהבטחתו שלא להפר את דיברתו. אדם המואשם במרמה נשבע שלא ירמה. יש לו גם ערב: עבריין בדימוס וחשוד בהווה, אריה דרעי. בתפקיד קורבן הפיתוי, פוחד אבל רוצה: גנץ.
השנה המבוזבזת 2019 סיפקה למובטלים בכנסת תשתית לפרישת חזון, מצע, השקפה מגובשת. הרמטכ"לים של כחול לבן לא ניצלו את ההזדמנות. הם התמכרו לטכנאות של הפירוק וההרכבה, ההיתוך וההלחמה, בהתעקשות משונה להוכיח שאנשי צבא הקבע יודעים לבצע הנחיות של דרג עליון אך נבוכים כשעליהם לנסח את ההנחיות. הם ברגים, קטנים כרבי-סרנים וגדולים כרבי-אלופים, אבל גם הבורג הטוב ביותר אינו בהכרח יעיל כמברג. אשמה בכך, בנוסף לאישיותם של המתאימים עצמם לדרישות המערכת, ראיית המשימה כהעברת המקל בלי לשמוט אותו. קצין מתמנה לתפקיד לשנתיים-שלוש, יודע מאין בא ולאן הוא הולך, ודאגתו העיקרית היא לסטטוס קוו - שימור הקיים, לכל היותר שיפורו בשוליים, ובלבד שבתום המשמרת יחזיר לאפסנאות גדוד, פיקוד או צבא במצב תקין. זאת לא גישה הבונה מנהיגי מדינה.
אביגדור ליברמן. בשבוע שעבר ניסה ליברמן תכסיס שהתפוגג בתוך שעות. ליברמן רוצה במפלת נתניהו. כל השאר משני. הוא מעוניין גם שלא להיתפס בימין כאחראי לאותה מפלה. אם יצטייר כמי שבין נתניהו לגנץ העדיף את נתניהו, מה טוב. מכאן תרגיל "להפיל" בעור "להציל": תסיסה בישראל ביתנו, לחץ להוסיף את שמונה החתימות של הסיעה לנתניהו ולהמליץ עליו לנשיא כמועמד להרכבת ממשלה. אילו זה קרה, הייתה שאלת פסילתו של נתניהו להרכבת ממשלה חוסמת את דרכי המילוט של הנשיא ראובן ריבלין והיועץ אביחי מנדלבליט.
התרגיל לא הועיל וליברמן נשאר תקוע. הוא עדיין מסוגל לחתום לנתניהו, אבל אז לא יימנעו פיזור הכנסת והבחירות השלישיות, אם ולאחר פסילת נתניהו - בחירות "העתק-הדבק" תיערכנה, רק בלי נתניהו בראשות הליכוד, וליברמן אינו צפוי להתחזק בהן; או לגנץ, לשבועיים נוספים של מאמצי הרכבה. במתח שיצטבר לקראת רביעי בערב, ליברמן יידרש להחליט סוף סוף אם הוא דוחק את הקץ או דוחה אותו.
מנדלבליט. כשגורלו האישי הוטל בכף, בעת שביקש לקבוע כי סגירת תיקו בפרשת הרפז תנומק בחוסר אשמה, או כשהתחום המוגדר של אחריותו ממתין למינוי בכיר, פרקליט המדינה ולפי שעה לממלא מקום, מנדלבליט יודע להיאבק. רק כשהמדינה בסכנה, הוא נצמד אל הקיר כנזירה בנשף בסדום.
גרג פיית, מהנדס אווירונאוטי ותיק וגם טייס מנוסה, היה החוקר הראשי של אסונות תעופתיים ברשות הבטיחות התחבורתית בממשל האמריקני. אילו התארח פיית כזה בתא הטייס של בואינג 777 וראה את הקברניט מזדקר לקראת התנגשות או התרסקות, לא היה יוצא ידי חובתו בהמתנה סבילה לתאונה כדי לכתוב, הוא או שאריו ברשות, את דוח האסון. ואם טרם ההמראה ראה את הקברניט מתנדנד לאחר שהערה לקרבו שלושה בקבוקי שמפניה, היה מקרקע אותו. לא כך מנדלבליט: הוא יושב במחלקה הראשונה של "כנף ציון", מטוס הזוג נתניהו, בוהה ואינו זז. נאשם בשוחד - הנאשם שלו - מזקיר את החרטום לעבר מגדלי עזריאלי, ומנדלבליט טוען שהתקנון כופה עליו תאונה תחילה. עד כדי כך חשוב לו להיראות אחראי למזמוז ולא למזימה. מישהו במגדל הפיקוח מוכרח להעיר אותו ולהזכיר לו שעם כל הדאגה למוניטין שלו, יש במטוס עוד תשעה מיליון נוסעים שחייהם מאוימים בידי הקברניט הבורח ממשפטו.