לא מזמן "חגגנו" שנה לחקיקתו של חוק הפיקוח על מעונות היום לגיל הרך, חוק שעד לרגע זה לא הותקנו לו התקנות המתאימות, ולכן איננו אפקטיבי כלל. אלא שאחד הדברים שקיווינו, אנחנו ההורים, הוא ליצור שינוי בתפיסה, הבנה בחשיבות של הפיקוח על ילדינו, לא בהכרח פיקוח חיצוני, אלא פשוט איש צוות שיהיה כל הזמן עם הילדים, אם לא בשביל לחנך, לפחות בשביל לפקח.
אני לא רוצה להתייחס למקרה ספציפי של פגיעה או תאונה מצערת בה נפגע פעוט, אבל שינוי התודעה לכך שאנשי הצוות בגן יהיו מודעים לתוצאה הסופית, מוות של תינוק - רק בגלל שאף אחד לא השגיח עליו, וכאשר נלכד, לא היה אף אחד שיחלץ אותו - היה יכול למנוע את המקרה המיותר הזה.
פיקוח קבוע על קבוצת הילדים, והרחקה של הגורם המסכן, הייתה מונעת מקרי מוות מיותרים. אלא שבמציאות של היום, אנחנו חיים מכאן לעכשיו ואיננו רואים את תוצאות מעשינו. אין ספק כי אם מישהו היה מעלה בדעתו כי תינוק יאבד את חייו בגלל אותו חוט ארור של וילון, אף אחד לא היה משאיר את החוט כך, אפילו לא לשנייה. אולם כאן בדיוק מגיע חוסר התודעה שלנו, כחברה, לתוצאות הסופיות. כל מי שבוחר היום לטפל בילדים חייב לשים לנגד עיניו את אריה ולחשוב: אם אני משאיר אפילו לרגע קט מפגע בטיחותי או שאיננו משגיח באופן קבוע על הילדים, אחד הילדים עלול לסיים את חייו.
אל תפספס
מותו של אריה מחיפה שוב מחזק את הצורך במצלמות אונליין. לא בטוח שהמקרה הזה היה נמנע, אבל אולי, הורה שהיה מסתכל על המצלמות, היה רואה את המקרה הנוראי ומזעיק איש צוות. אמנם, המצלמות אינן פתרון קבע לטיפול מהיסוד שנדרש לתחום הגיל הרך במדינה, אולם באין ברירה וכאשר לא נראה שינוי של ממש באופק הקרוב, חייבים לפעול בכל דרך הקיימת על מנת למנוע את המשך הפגיעה בילדים ועל מנת שנוכל לשלוח את הילדים בבוקר בלב שקט, שנקבל אותם חזרה.
לא ייתכן שאחרי שנתיים שבהן הנושא של הגיל הרך עולה למודעות מדי שבוע, עדיין קיימים מקומות שבהם אף אחד לא משגיח על הילדים, מספיק זמן כדי שתינוק ייחנק וימצא את מותו.
היום הזה עצוב, לא רק למשפחתו של הפעוט, אלא לכולנו. ובידינו הפתרון: שינוי המצב וקביעת תקנות בחוק הפיקוח.
אחז אגם הוא יו"ר ועד הורי הגנים הארצי וחבר בוועדת ההיגוי של הקואליציה לחינוך מלידה מבית "אנו"