הממשלה נכנעה למפגינים, אך עיראק תתקשה להשתחרר מהלפיתה של איראן

חודשיים של עימותי דמים ומראות שלא נצפו במדינה מאז הפלישה האמריקנית ב-2003 נדרשו לראש ממשלת עיראק על מנת להתפטר כפי שדרשו המפגינים. לפחות 450 איש נהרגו, רובם מפגינים לא חמושים, שנתקלו בירי חי וברימוני גז מדמיע קטלניים של כוחות הביטחון, אם כי קשה להבחין מי מהם נאמן לבגדאד ומי לטהראן.

הסכמתו של ראש הממשלה עאדיל עבד אל-מהדי, שמונה לתפקיד רק לפני קצת יותר משנה כמועמד פשרה בין גוש פתח הפרו-איראני לבין הגוש הלאומני של המטיף השיעי מוקדתא א-סדר, להניח את המפתחות הגיעה בעקבות דרשתו, שהייה סוג של דרישה, של איש הדת הבכיר ביותר בעיראק, אייתוללה עלי סיסתאני.

איש הדת הקשיש, המתבטא פוליטית רק בעתות משבר, כבר הביע את תמיכתו במפגינים בשבועות האחרונים, והסתייג ממעורבות זרה, אך ביום שישי הוא למעשה הראה לממשלה הנוכחית את הדרך החוצה. סיסתאני אמר כי היא לא הצליחה לענות על דרישות המפגינים לרפורמות עמוקות ולמאבק אמיתי בשחיתות שגוזלת מהם את עתידם.

שעות ספורות אחרי דרשת יום השישי של סיסתאני יצאה הודעת ההתפטרות מלשכתו של אל-מהדי. עם זאת, ברור שבכך לא תם המשבר בעיראק והמפגינים נותרו ברחובות והבטיחו לא לסגת עד לשינוי כולל בשלטון. עשרות מהם נורו למוות גם ביום זה, וגם בהנחה שהפרלמנט אכן יצביע אי-אמון בממשלה הנוכחית, היא תישאר עד שתוקם אחת חדשה, וזה אומר כמה חודשים טובים. תנועת המחאה דורשת מצידה בחירות חדשות, בשיטה שונה ותחת פיקוח עצמאי.

על פניו, התפטרות הממשלה היא מכה לאיראן, שהשקיעה מאמצים רבים כדי להותיר את אל-מהדי במקומו. מפקד כוח קודס קאסם סולימאני שכנע פוליטיקאים להמשיך ולתמוך בו, והמיליציות השיעיות ריססו מפגינים בתקווה למחוץ את ההתקוממות. אף על פי כן, מה שעובד באיראן עצמה, לא בהכרח נכון לעיראק שעדיין נאבקת על דמותה בעידן פוסט-סדאם ואינה נשלטת בידי משטר סדור ואידיאולוגיה כמו זה של הרפובליקה האסלאמית. בעוד שאנשי הדת השיעים באיראן הם יסוד השלטון, וחלק מהאליטה שלו, ההנהגה השיעית בעיראק מרחיקה את עצמה מהפוליטיקה היומיומית ויצאה נגד הממסד הנוכחי.

טהראן שומרת על שתיקה מאז ההתפתחויות האחרונות בבגדאד, ולבטח היא מחשבת את צעדיה הבאים. למרות נפילת הממשלה הפרו-איראנית, השפעתה הרבה של איראן על עיראק לא הולכת להיעלם ביום אחד. מלבד המיליציות השיעיות העיראקיות, פוליטיקאים מקומיים רבים מקורבים לטהראן, ו"מסמכי איראן" שהודלפו לאחרונה הראו עד כמה עמוק חדרה איראן אל מנגנוני הכוח בעיראק מאז פלישת ארצות הברית ב-2003, בין אם בזכות האידיאולוגיה, הכסף או הכוח.

בכל הנוגע לארצות הברית, אותם מסמכים הבהירו עוד יותר את הכישלון הקולוסאלי שנחלה בעיראק. הפלת משטרים סוררים היא תמיד החלק הקל עבור המעצמה הצבאית החזקה ביותר בעולם, אך היא מתקשה בכל פעם מחדש בגיבוש אסטרטגיה ביום שאחרי ובהבנת משחקי הכוחות הפנימיים. לא בכדי בספר שחיבר צבא ארצות הברית עצמו על המלחמה ההיא הוא הבליט את העובדה שהמנצחת היחידה ממנה הייתה איראן.

ארצות הברית טיפחה את הרוב השיעי ונתנה לו את אמצעי השליטה אחרי עשרות שנים של דיכוי תחת משטר המיעוט הסוני, אך טיהור כל אנשי הבעת' פירק את מוסדות המדינה ופיזר את הזרעים שהצמיחו את ההתקוממות הסונית בחסות אל-קאעדה ובהמשך "המדינה האסלאמית" (דאעש). וכשהצבא הרשמי של עיראק קרס מול דאעש בקיץ 2014, נוצר הוואקום למיליציות השיעיות שהציגו את עצמן כמי שיגנו על השיעים מפני השמדה. הניצחון על דאעש לפני שנתיים היה אמור לבשר על עידן חדש ויציב לעיראק, אך לאזרחים, הפעם לאלו השיעים דווקא, נמאס.

הסונים, וגם הכורדים, נותרו בינתיים בצד, והם צופים בקשב רב כיצד מי שלכאורה אמור היה ליהנות מפירות השלטון שובר את הכלים ומורד במי שהתיימרו להיות מנהיגיו. חלק מהסונים הצטרפו להפגנות סולידריות עם קורבנות הטבח בבגדאד ובערי הדרום השיעיות, והאופטימים רואים בכך את היוולדותה של אומה עיראקית חדשה המתעלה מעל הפילוג הדתי והעדתי. אחרים חוששים כי הכאוס הנוכחי ישביח את הקרקע לצמיחתו מחדש של דאעש, שקיבל תנופה מחודשת גם בסוריה השכנה מאז הפלישה הטורקית לאחר עצימת העין של דונלד טראמפ.

למרות ההישג הראשון של המחאה, במזרח התיכון בפרט ובסדר עולמי משתנה בכלל עסקינן: לא רק גורלם של אירועי "האביב הערבי" מתחילת העשור מהבהבים כעת כתזכורת מול סוג של "אביב שיעי" נגד המשטר באיראן וממשלות החסות שלה בעיראק ובלבנון, אלא גם הפסיביות של המערב, במיוחד של ארצות הברית.

ברק אובמה הסתלק מעיראק ב-2011 כחלק מהבטחתו לסיים את המלחמה - שככל שנוקפות השנים, מסתמנת כמיותרת והגרועה ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית - עוד לפני שהמדינה הייתה מוכנה לעמוד על רגליה. הדלת נפתחה להשפעה איראנית גדולה יותר, ועיראק קרסה לתוך מלחמת אזרחים אכזרית ורצחנית. הוא נאלץ לחזור לשם כעבור כשלוש שנים בעקבות דאעש, אך יורשו ושונאו הגדול טראמפ רוצה לעשות, ולמעשה כבר עושה - את אותו הדבר: לסיים את המלחמות מעבר לים כמה שיותר מהר, גם אם זה פוגע באינטרסים האמריקניים.

מול כל זאת, איראן הופכת לתוקפנית ולאמיצה יותר ויותר. החנק הכלכלי האמריקני מאז הפרישה מהסכם הגרעין לפני שנה וחצי מחד, והיעדר התגובה הממשית של אותו ממשל להתגרויות הצבאיות שלה מאידך, גורמים למשטר להגדיל את סכום ההימור.

כפי שהוא מוכן היה להסתכן במתקפת מתקני הנפט בערב הסעודית, ובפרוץ מחאה כשקיצץ בסובסידיות הדלק רק כדי שיצליח לשרוד את החודשים הקרובים, כך המנהיג העליון עלי חמינאי לא יוותר בקלות על עיראק, החשובה לאיראן גם מבחינה כלכלית. גם להיפך, עיראק נסמכת על איראן באספקת אנרגיה ומים, כך שכל ממשלה שלא תקום, מתי שלא תקום, לא תוכל להפסיק לחלוטין את התלות בשכנה ממזרח ותצטרך להמשיך לנווט בין האינטרסים של הכוחות הגדולים המנצלים פעם נוספת את שטחה של עיראק לסגירת החשבונות ביניהם.