התמיכה של המנהיג העליון עלי חמינאי בתכנית קיצוב הדלק הממשלתית, לצד ניסיון בידול המפגינים בתור אויבי האומה ואנטי-מהפכנים כבר בתחילת המחאה, מעידים על כך שהמשטר לקח סיכון מחושב כשהחליט לייקר את מחירי הדלק.
נוסף על כך, הם מצביעים על המצב הכלכלי העגום של המשטר תחת הסנקציות האמריקניות, שהובילו אותו לקבל החלטה לא פשוטה: להכביד עוד יותר על האזרחים כדי להזרים כספים החיוניים לקופת המדינה.
התפרצויות הזעם, שהחלו בפריפריה הערבית - מחוז חוזסתן, שממילא חש קיפוח מול השלטון הפרסי, גלשו במהירות צפויה לערים אחרות, כולל לבירה טהראן. את היקפן האמתי קשה מאוד לאמוד, לאור השבתה כמעט מלאה של האינטרנט במדינה והסתמכות בלעדית על הרשתות החברתיות, שלא תמיד מצליחות לשקף את התמונה המלאה.
לקריאה נוספת בנושא
המשטר מיומן בטיפול ובדיכוי בהפגנות, האחרונה המשמעותית שבהן הייתה בסוף 2017 ותחילת 2018. גם אז היו אלו התייקרויות של מוצרים שהוציאו את האזרחים לרחובות, והסיסמאות הכלכליות התחלפו חיש מהר בסיסמאות פוליטיות נגד השלטון, מנהיגיו וסמליו.
לפחות 22 בני אדם נהרגו אז, אלפים נעצרו ומשמרות המהפכה הצליחו להשיב בתוך זמן די קצר את הסדר. אין מחאה אחת דומה לשנייה, כפי שהמחאה הירוקה ב-2009, אחרי הניצחון השנוי במחלוקת של מחמוד אחמדינז'אד על כהונה שנייה, הייתה שונה באופייה ובדרישותיה. שתיהן לא הובילו לשינוי הממסד או בממסד, אך אין זה אומר שלעולם חוסן. מצד שני, זהו שלב מאוד בתולי של המחאה, ואין תחושת איום של ממש על המשטר. הוא לא יהסס להפעיל הרבה כוח אם יידרש בתרחיש קיצון.
סביר להניח שמקבלי ההחלטות בטהראן חזו את הזעם הציבורי. לא רק כי אין אזרח שאוהב לשלם יותר על מוצר שאותו היה רגיל לקבל בזול או בחינם, בטח לא בתקופה כלכלית כה קשה, אלא כי שכנותיה של איראן מצויות אף הן בטלטלות פוליטיות וחברתיות מסיבות דומות. בעיראק כבר סופרים יותר מ-300 הרוגים, חלק לא מבוטל מהם מאש מיליציות שיעיות הנתמכות על ידי איראן. לבנון משותקת כבר חודש שלם, ללא פתרון הנראה באופק. בשתי המדינות, חלקים מרכזיים באליטות המותקפות על ידי המפגינים מקורבים לטהראן, ולה יש הרבה מה להפסיד משינוי הסדר הפוליטי בהן.
היא השקיעה מאמצים רבים בחיזוק השפעתה בבגדאד ובביירות בעשורים האחרונים, והחזקת נכסים צבאיים בהן - חיזבאללה בלבנון והמיליציות השיעיות בעיראק - היא נדבך חשוב באסטרטגיה הצבאית שלה מול יריבותיה ואויבותיה, ארצות הברית, ישראל וערב הסעודית. אלו הוזכרו מיד כמי שמלבות את ההפגנות, וההתגייסות הפומבית מדי של ממשל טראמפ לצד המפגינים במחאה הקודמת התגלתה כחרב פיפיות. בשלב זה, נשיא ארצות הברית השקוע עד צוואר בחקירת ההדחה בקונגרס הותיר את הזירה לשר החוץ שלו מייק פומפאו, שהצהיר בצורה לקונית כי ארצות הברית עומדת לצד העם באיראן.
לא ברור אם וושינגטון תסייע להפעיל מחדש את האינטרנט ברפובליקה האסלאמית על מנת להקל על המפגינים, כפי שגורמים מסוימים קראו לה לעשות. התסיסה עכשיו היא לכאורה תוצאה ישירה של מדיניות הלחץ המקסימלית של ארצות הברית על איראן, אך זו הייתה אמורה לשכנע אותה להתיישב שוב מאחורי שולחן המשא ומתן. זה לא קרה עד עכשיו, וושינגטון וטהראן נראות מבוצרות בעמדותיהן עד יאוש, בהמתנה שמי מהצדדים יישבר ראשון.
כמה חברי מג'לס רצו לקדם חוק שיבטל את תכנית הקיצוב, אולם אחרי שחמינאי נתן ירוק לה אין לה ממש היתכנות. הוא כן הותיר פתח אחד קטן לנסיגה, אם וכאשר המצב יחמיר, כשאמר שיש למנוע עליית מחירי סחורות אחרות בעקבות האמרת מחירי הדלק. עם זאת, כפי שקרה בלבנון, או במקרים דומים אחרים, ביטול המהלך שהבעיר את השטח אינו מספיק לעתים כדי להחזיר את הגלגל לאחור.
בנוסף לכך, נראה שהרשויות שייפו את יכולות הדיכוי שלהן מהפעם הקודמת, כשהאינטרנט הושבת כבר מהשעות הראשונות של המחאה והאפליקציות ששימשו את המפגינים חסומות. מספר ההרוגים האמתי עשוי להתגלות רק בעוד ימים, אבל אם אכן יצליח המשטר להשיב את השקט תוך העברת הרפורמה, הוא עוד יכול לצאת מחוזק ולהקל בצורה מסוימת על העול הכלכלי הכבד שמוטל על כתפיו.