ניצנים של שיתוף פעולה: ברית עם חמאס מעולם לא נראתה כה קרובה

ההסלמה האחרונה בין ישראל לרצועת עזה, הייתה לכאורה עוד אחת מיני רבות, אולי אפילו שולית ביחס לסבבי לחימה אחרים שידענו בעבר: מצומצמת בהיקפה, ללא אבדות בצד הישראלי, שנמשכה זמן קצר למדי - 48 שעות בלבד, נוסף על הפרות בודדות של הפסקת האש שנמשכו כמה שעות. אולם דווקא ההתכתשות הזו בין ישראל לג'יהאד האסלאמי עשויה להפוך לבשורה של ממש בכל הקשור ליחסי ישראל וחמאס סביב רצועת עזה.

אם ביום שלישי בבוקר, מיד לאחר חיסולו של אבו בהאא אל-עטא, אפשר היה לשער שאנו בדרך להסלמה רבתי והידרדרות כוללת למערכה בין ישראל וחמאס, לנוכח הירי של הג'יהאד לעבר גוש דן, הרי שביום חמישי בבוקר כבר ניתן לראות ניצנים של שיתוף פעולה בין ישראל וחמאס. למעשה "ברית", או "חברות" שכזו, לא נראו עד כה בין ישראל וחמאס ונדמה שהדרך נסללה לשיתופי פעולה שקטים וחשאיים נרחבים יותר.

האירועים של 48 השעות האחרונות ייחודיים וכמעט היסטוריים בשני מאפיינים בולטים: ראשית, לראשונה מדינת ישראל ומערכת הביטחון שלה עושים הפרדה כל כך ברורה בין חמאס לבין הג'יהאד האסלאמי. עד עתה לפחות בכל פעם שהג'יהאד ירה, ביוזמתו של אל-עטא, או שלא, ישראל הגיבה ותקפה יעדים של חמאס. ממשלת נתניהו ראתה באסמעיל הנייה ויחיא סינוואר כמי שאחראים לכל הסלמה וכל התפתחות ביטחונית משטח הרצועה.

ביומיים החולפים, לראשונה מאז שחמאס תפס את השלטון בעזה ב-2007, ישראל נקטה בקו הפוך - הבדלה מוחלטת בין חמאס וג'יהאד. כלומר, תקיפה של יעדי ג'יהאד ופגיעה באנשי ג'יהאד בלבד. שר הביטחון נפתלי בנט, ראש הממשלה בנימין נתניהו, כל מומחי הטרור של הליכוד, הימין החדש וכו', לפתע פתאום רואים בסינוואר והנייה שותפים של ממש בשמירה על המצב הביטחוני ברצועה, "חברים לנשק" כמעט בהתמודדות עם האיום מצד הג'יהאד האסלאמי.

המאפיין השני הייחודי כל כך, הוא ההימנעות של חמאס מהצטרפות ללחימה. מדובר באירוע לא פחות מדרמטי והיסטורי ביחסים בין ישראל לחמאס ובמערכת היחסים הבין ארגונית ברצועה. אם יש משהו שמעורר בחמאס סלידה, היא ההשוואה לרשות הפלסטינית בגדה המערבית. אולם קשה שלא לייצר את ההשוואה הזו. נזכיר, בתחילת האינתיפאדה השנייה, כאשר חמאס היה תוקף מטרות ישראליות, ישראל הייתה תוקפת את הרשות הפלסטינית כמי ש"אחראית" למצב ברצועה. הרשות הייתה מתקשה לפעול נגד חמאס והמעגל ההרסני רק נמשך ביתר שאת.

בחודשים האחרונים ראינו את המודל הזה מיושם הלכה למעשה ברצועה: הג'יהאד תוקף כדי לסבך את חמאס וישראל תוקפת את חמאס ואז (לעיתים) חמאס היה מגיב. הפעם, נדמה ששליטי הרצועה שמחו על הפעולה הישראלית והחיסול של עושה הצרות הסדרתי אל-עטא. הם נמנעו מכל תגובה ואפילו ההצהרות שלהם נגד ישראל נשמעו מרוככות מתמיד. לרגעים נדמה היה שהם רואים באירוע של אל-עטא כחלק מקרב חמולות שאין להם חלק בו - כלומר, אל-עטא חוסל וכעת על "משפחתו", הג'יהאד האסלאמי, לנקום את מותו, לא חמאס.

יש לכך לא מעט סיבות. חמאס מבין שניצבת בפניו הזדמנות של ממש לא רק לייצב את המצב ברצועה (בעיקר כעת, ללא האיום הקבוע של אל-עטא), אלא גם ללכת לבחירות כלליות מול הרשות הפלסטינית ולנצח בהן. ייתכן שחלק מהמתחרים של חמאס ובכלל זה הגי'האד והפתח, ילגלגו על הארגון ויאשימו אותו כי הפך לסוג של רשות פלסטינית וכזה שחושש מעימות עם ישראל.

אך הרווח מבחינת חמאס, גדול בהרבה יותר בעצם ההחלטה שלא להצטרף ללחימה, מאשר ההפסד. אל-עטא היה עצם בגרון של חמאס, של מצרים ואפילו של הנהגת הג'יהאד בדמשק (שבסופו של דבר הסכימה להפסקת אש ללא כל הישג), ולכן לחמאס היה נוח לאפשר לג'יהאד להתמודד לבד מול צה"ל.

וכך, ארגון הטרור הקיצוני והמסוכן, חמאס, שהצהיר יותר מפעם אחת על רצונו בהשמדת מדינת ישראל, מגלה פרגמטיזם יוצא דופן אפילו במונחים של המזרח התיכון ומוכן להתעלם גם מיותר מ-30 הרוגים בעזה, בתנאי שרובם המוחלט הם אנשי ג'יהאד אסלאמי.

אין משמעות הדבר שחמאס וישראל ישתפו פעולה מעתה ועד אחרית הימים ועדיין נמר לא הפך את חברבורותיו. הניסיונות של חמאס להוציא לפועל פיגועים בגדה המערבית יימשכו כתמיד. אך ההסלמה האחרונה ברצועה והפסקת האש שבעקבותיה, מביאה עמה בשורה שונה מתמיד ואולי תפתח את הדלת לתקופה ארוכה יותר של שקט ברצועה.