במערכון האגדי של שייקה אופיר על קולונל שרמוטייה ומשקיפי האו"ם בגבול ישראל-סוריה, לפני מלחמת ששת הימים, שורת המחץ של המספרת היא "כשיורים" - או "ירים", במבטא של ותיקי הישוב ממזרח אירופה - "אני נשכבת". והעוקץ: "וככה פגשתי את אברם".
כשהורגים את מפקד הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני בעזה, וארגונו, שנותר ללא ראש ברור לשרשרת פיקוד וכל גזרה בו פועלת כרצונה, מגיב כצפוי, בני גנץ נשכב, וככה הוא פגש את אברם.
למבצע המוצדק כשלעצמו להתנקשות בבהאא אבו אל-עטא לא היה מניע פוליטי. התנזרות מהריגתו לא הייתה חוסכת מאזרחי ישראל מה שעובר עליהם ביממה האחרונה - היא רק הייתה משאירה למפקד הג'יהאד האסלאמי את היוזמה, מתי שוב לטרטר את ישראל ולחרוץ לשון עצמאית לחמאס ואף להנהגת ארגונו. אל-עטא יזם סבבי לחימה לאורך השנה החולפת ונערך לחולל סבבים נוספים. סילוקו מהזירה לא היה יכול למנוע את הסבב העכשווי שהוא במרכזו, הפעם כנקמה על ההתנקשות, אבל נועד ועשוי להיפטר מהנזק המהותי שהיה גלום בו, בסיכון מתמיד לחיים לפי גחמותיו ובהפרעה להסדר בין ישראל לחמאס. בלעדיו, ייתכן שהסבב הנוכחי יהיה האחרון לתקופה ארוכה, יחסית, אם יהיה לו המשך מדיני-ביטחוני-כלכלי מול עזה.
לקריאה נוספת בנושא
בשעות הראשונות שלאחר ההתנקשות שידרו הדוברים הרשמיים מסר עובדתי פשוט: המבצע בעבע מלמטה, מהדרג המקצועי, לאישורו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהיה אז גם שר הביטחון. משמע, נתניהו נקי מחשד שיקול פוליטי. ואכן, כאשר הרמטכ"ל וראש השב"כ ממליצים לבצע, ומזהירים שללא מבצע עלול אל-עטא ללחוץ על הדק פיגועים קטלניים, הם כמעט מאלצים את הדרג שמעליהם לקבל את המלצתם, פן יתרחש אסון והאחריות תוטל על המחליט העליון.
אבל הבוקר, בחלוף יממה, התברר שתיאור זה היה פשטני ונטה חסד מופרז לנתניהו. הטיל שנכנס לחלון חדרו של אל-עטא (או אולי לקיר; שומר נפשו המבוקשת ירחק מחדרים עם חלונות) היה יכול להבקיע ליעדו עוד בחלונות זמן קודמים. כבר אז, מחודש יוני ואילך, הגישו הרמטכ"ל אביב כוכבי וראש השב"כ נדב ארגמן את המלצתם. היא הייתה מוצדקת לפני ארבעה-חמישה חודשים לא פחות מאשר לפני שבועיים או יומיים. אלא שאז, למרות הסיכון, שלל אותה נתניהו.
כדי לנמק את סירוביו עד כה, תמיד אפשר להיתלות במסמר מדיני, פעם מסע של נתניהו לחו"ל שאין להעיב עליו ופעם ביקור בירושלים של נשיא או שליח זר שאין להפלילו במעורבות - מתוך ידיעה או בורות - בהתנקשות. זה הפתרון הקל. השאלה האמיתית היא מדוע פתח נתניהו את הנצרה עכשיו, בתחילת נובמבר.
והתשובה, מתבקשת ככל שתישמע, היא שלא היה לו מה להפסיד. היה סיכוי שירוויח, והובטח לו שמצבו בעקבות ההתנקשות לא יהיה רע יותר מאשר בלעדיה. הכול תלוי בטיב העיתוי: מהשליש האחרון של אוקטובר השליטה באירועים הפוליטיים ניטלה מידי נתניהו. הרכבת הממשלה הועברה לגנץ. יריבים כאביגדור ליברמן ונפתלי בנט זכו בתוספת לכושר המיקוח שלהם. נתניהו היה חסר אונים למנוע מהם, אם יתעקשו, חבירה לגנץ והכתרתו. השליטה היחידה שנותרה בידיו הייתה באירועים הביטחוניים, והתחשיב השתנה: עכשיו או לעולם לא, אם לא יועיל לפחות לא יזיק. בזכות המבצע האחרון של אל-עטא, אולי לא יהיה זה המבצע האחרון של נתניהו.
שתי מילות המפתח במעטפת הפוליטית של המבצע הן "אחדות" ו"ערבים". במקור, בסוף מאי 1967, הוקמה ממשלת הליכוד - שש שנים לפני שהמונח נלקח מאשכול וגולדה למפלגה של בגין - הלאומי כדי לשבור את התיקו הפנימי בשלטון שבלם את ישראל על מפתן ההחלטה לצאת למלחמה. גולדה התנגדה, כי "איננו זקוקים לשותפים לניצחון", אך אשכול היה חלש מכדי להכריע ונכנע ללחץ לצרף את יריביו דיין ובגין. הממשלה ניהלה שתי מלחמות, כולל ההתשה, והתפרקה כי בגין התנגד לפשרה מדינית.
איזו אחדות אמורים לקיים נתניהו וגנץ? מה עושה הליכוד בלי כחול לבן שלא יוכל לעשות בממשלת שתי המפלגות, ומה נמנע עד כה מלעשות ויאזור עוז לעשות יחד עם המפלגה שקיבלה בבחירות קולות רבים יותר?
שם הצופן לכניעת גנץ
נתניהו חזר לראשות הממשלה, אף שקיבל פחות קולות מציפי לבני, בזנבו של מבצע "עופרת יצוקה" ועל רקע התחייבותו למגר את חמאס. 11 שנה ועמוד ענן וצוק איתן אחר כך, כוחו היחסי של חמאס אמנם נחלש - אבל רק מול הג'יהאד, שרכש זכות וטו על לימודים ועבודה בערי ישראל. בתווך הייתה גם כניעת נתניהו לטרור בעסקת גלעד שליט.
המחלוקת בין ראש הממשלה של "צוק איתן" לבין רמטכ"ל המבצע שהיה לקשה במתחריו מתמקדת לא באירועים הצבאיים של קיץ 2014 - שם הם שותפים מלאים - אלא במעשים ובמחדלים בשלוש השנים וחצי שלאחר מכן, עד שלחמאס נמאס מהתחמקות נתניהו ממיצוי ההבנות שמסגרו את הפסקת האש וששכפלו את הבנות סוף "עמוד ענן". גנץ צודק בטענתו שאם היו ל"צוק איתן" הישגים, נתניהו בזבז אותם וגרם לחמאס לחדש את האש באביב 2018, בצעדות אל הגדר, עפיפוני תבערה וסבבי לחימה. כל כך צודק, שהמסקנה שעליו לחבור לאשם במצב נוגדת את ההגיון.
ממשלת האחדות בראשות נתניהו, שם צופן לכניעת גנץ למי שנכשל וגרם למצב הביטחוני שבגללו טוענים לצורך באחדות, היא חלופה מטורפת במצב מטורף. זה פרס לכשלון. ממשלה אמורה, בנוסף לטקס החגיגי אצל הנשיא, גם למשול. מה מחבר את נתניהו וגנץ במדיניותם הסותרת מול עזה. היא תהיה קצת ביבי וקצת בני? ייתנו לפלסטינים אי, אבל גדול יותר מזה של ישראל כץ, או רק חצי-אי כדי שנתניהו לא יובך כמפסיד?
העניין כולו הוא להפסיק לדשדש, לבעוט בהרגל של ספיגת רקטות והטלת פצצות וחוזר חלילה ללא תכלית, דור ועוד דור. הליכוד אינו רוצה לשלם את מחיר השלום. השטחים וההתנחלויות חשובים לו יותר. רוב בציבור חושב אחרת; כדאי לנסות. אם גנץ יזרוק לפח אשראי זה, מה יישאר ממנו, ואיך תתיישב המציאות של מילוי מקום נתניהו עם המליצות בכיכר רבין.
וזה רק הצד המעשי של אחדות הניגודים, המניחה שהציבור מאס כל כך בלימבו הפוליטי, שהוא מוכן לסבול הכול, גם את ביבי ושרה ויאיר, ובלבד שכבר יוכרז על חזרה לשגרה. גישה זו מוכנה להציל את נתניהו בגלל עייפות החומר.
אלא שחשוב הרבה יותר הצד המוסרי. כאן אין מקום לפשרות, נוסחאות ומתווים: לא יושבים עם מי שעומד לשבת. על הספסל, ואולי אף בתא. לא מסכימים לזוועה הערכית של ראשות ממשלה בידי חשוד בואכה נאשם. גנץ שיתפתה להפקיר את ראשות הממשלה בידי נתניהו, לחצי שנה או לחצי דקה, יהיה בו ברגע למשת"פ. שום תירוץ לא ינקה אותו מהכתם, גם לא עזבונו של אל-עטא, שבמותו ציווה לגנץ להיות מספר 2 של נתניהו. אל-עטא בחרתנו. "גנץ" יהיה לגנאי. עשה לו גנץ.
המבצע בעזה קטע, כצפוי וכמתוכנן, מגעים שקטים בין אישים בכחול לבן לבין נציגי הרשימה המשותפת. המגעים, שנועדו לבירור מרחבי הסכמה בנושאי חקיקה ותקצוב ולתיאום תפקידים בוועדות הכנסת, לא תיקים בממשלה, מסייעים אך אינם חיוניים. איימן עודה, אחמד טיבי ושות' יכולים לקבל החלטות עצמאיות, בלי חתימה של גנץ. הוא תלוי ברצונם הטוב והם אינם חייבים להיחפז ולהוון תלות זאת כרגע.
מספר הקסם של גנץ הוא 56. עם ליברמן, שטינתו לנתניהו הועצמה בהתנקשות באל-עטא ובמינוי בנט לשר הביטחון, יש לגנץ 52 ח"כים, שלושה פחות מאשר לגוש נתניהו. לא הרשימה המשותפת כולה נחוצה לו - רק רביעייה מתוכה, למשל ארבעה מתוך החמישה (כולל עופר כסיף שאינו חשוד בערביות) של חד"ש בראשות עודה. האחרים יכולים להימנע או להיעדר. וזאת נחיצות רגעית, להצבעה על הודעת גנץ לכנסת שהקים ממשלה. אחרי החיבוקים והטפיחות, ללא תקופת חסד, יתחילו המבחנים. אם גנץ לא יספק את הסחורה לצרכנים התובעניים משני הקצוות, ליברמן מכאן ועודה (או קיצוניים ממנו ברשימתו) מכאן, לא יוכל לתפקד. אלא שבינתיים נתניהו יחדל לכהן בראשות הממשלה ויהיה כאחד הנאשמים.
גנץ וליברמן, עודה וטיבי אמורים להבין מציאות פשוטה: יש עכשיו רק שתי נקודות - הפלת ממשלת נתניהו ומניעת בחירות שלישיות - ודרכן עובר רק קו אחד, ממשלת גנץ, לא חשוב באיזה הרכב פותח. בלי נתניהו ובלי בחירות, מה גם ששבתון חלקי של המשק ביום שלישי כבר היה השבוע, באדיבות נתניהו ואל-עטא.