בין נאום ניצחון לנאום בחירות: גנץ שידר תקווה למחנה רבין - אבל לא פתרון לפלונטר

כמדי שנה, האירועים השנתיים לציון רצח רבין מלווים באווירה מורכבת וטעונה בטראומה ופוליטיקה. ד"ר מוטי קידר סיפק בשבוע שעבר את האמירה האומללה המגונה השנתית שהציתה את הרגשות הלוחמים בין שמאל לימין, וכך גם השגרה השנתית של הוויכוח על הנואמים בעצרת לא פסחה על חיינו. ספוילר: גם באזכרה הממלכתית בהר הרצל בהמשך החודש, המפגש השנתי בין ראש הממשלה בנימין נתניהו ובני משפחת רבין יהיה טעון ומורכב. באידיאל, אלה היו אמורים להיות שבועות שמוקדשים לחשבון נפש, שיח ודיאלוג פנימי, ובפועל - הם עמוסים בריב ומדון, בין המחנות ובתוכם. השנה, ברקע הכאוס הפוליטי, המגעים התקועים להקמת ממשלת אחדות והחשש מבחירות נוספות, נדמה שהלהבות גבוהות במיוחד ובעיקר רחוקות מאוד מצו פיוס.

ההחלטה של מפיקי העצרת השנתית בכיכר רבין שלא להזמין את יו"ר מפלגת העבודה, עמיר פרץ, לנאום אמש היתה בעיקר מיותרת ולא הוסיפה כבוד לתמהיל, אבל היא פינתה את הבמה לדובר פוליטי יחיד: מנהיג המחנה, המיועד לראשות הממשלה, יו"ר כחול לבן בני גנץ, האיש שהביא את גוש המרכז שמאל הכי קרוב לשלטון מזה עשר שנים. "יצחק, המדינה חזרה! ניצחנו בבחירות!", הכריז מנכ"ל משרד רה"מ לשעבר, שמעון שבס, והודה לגנץ, שהעניק למחנה רבין וצאצאיו, בפעם הראשונה מזה עשור, סיבה ממשית לתקווה. וזה מה שהוא נתן להם גם בכיכר.

הוא הכריז מלחמה בשנאה ובהסתה ותקף את המנהיגות "החלשה והמסוכנת" של נתניהו (מבלי להזכיר אותו בשמו), הגן על כבודם של עיתונאים, שופטים ומורים, הושיט יד לערביי ישראל ולמדינות ערב, וסיים בתפילת עושה שלום במרומיו. מהדורות החדשות חתכו מהנאום אחרי דקות ספורות בלבד, תזכורת לכך שהוא עדיין לא ראש הממשלה, ועדיין, זה היה הכי קרוב שאפשר לנאום ניצחון. רק שבמצב הפוליטי הנוכחי, כשהשעון של המנדט מתקתק והוא רחוק מאוד מהרכבת הממשלה, זה עשוי להירשם בסוף כעוד נאום בחירות והתקווה שהבטיח למחנה רבין בכיכר תהפוך לסרטון קמפיין.

גנץ לא הזכיר את נתניהו בנאומו אבל כשהוא דיבר על "פוליטיקאים חסרי גבולות" היה ברור למי הוא מכוון. הרחק מהכיכר, המשא ומתן עם הליכוד עוד נמשך, אבל אירועי השבוע האחרון בגזרה המשפטית של נתניהו צימצמו עוד יותר את ההערכות הקלושות גם כך להצלחתן; נתניהו לא יוותר על הבכורה ברוטציה, גנץ מתקשה לשבת תחתיו, וככל שהעלילות המשפטיות והפליליות של נתניהו ומקורביו מסתבכות - הסיכוי שזה יקרה הולך וקטן. בליכוד משוכנעים שכחול לבן הולכים בכלל לכיוון השני, ומגלגלים את כל התרחישים האפשריים של הקמת ממשלת מיעוט. הוא עצמו מצד אחד ממשיך להצהיר על רצון בממשלת אחדות ומצד שני - לא מוריד את האפשרות של ממשלת המיעוט מסדר היום.

עם הפלאפלים על הכתפיים, גנץ נכנס די בטבעיות לעולם ההשוואות וההקבלות לרבין, וכשהקריא בכיכר את המספרים האישיים של שניהם זו היתה מעין הצהרת כוונות שהוא נכנס לנעליו. ככל שהאופציה של ממשלת מיעוט ושיתוף פעולה עם הערבים עולה על השולחן, האנלוגיות מתחזקות, ונשלפים תקדימי המהפך של 1992 והתקדים של רבין שהחזיק ממשלה בתמיכה חיצונית של חברי הכנסת הערבים. לא בטוח שיש לו את האומץ הרביני בהקשר הזה; בכחול לבן יש מי שמזדעדע מהרעיון של ממשלה שמוקמת על בסיס קולות הרשימה המשותפת, וגם ליברמן לא ממש בפנים. אבל מבלי שתהיה פריצת דרך במגעים מול הליכוד או שבלוק הימין יתחיל להיסדק, זו עשויה להיות האפשרות היחידה שתמנע בחירות. בכל מקרה, באף אחד מהנתיבים אין כרגע דרך מוצא, ובשעון המנדט נותרו רק 17 יום.

לא רק את נתניהו לא הזכיר גנץ בכיכר - גם לא את הפלסטינים. הוא דיבר הרבה על שלום, נזכר בהסכם ההיסטורי של רבין עם ירדן והושיט יד לשלום לכל "המנהיגים הערביים", אבל לא התייחס במילה אחת לסיבה שבגללה רבין נרצח - המשא ומתן שניהל עם שכנינו הקרובים ביותר. במהלך השנה האחרונה גנץ ובכירי כחול לבן התרחקו מאוד מהנושא המדיני וכמעט ולא עסקו בנושא הפלסטיני, כדי לא להבריח בוחרים מימין, אבל אפשר לטעון שזו סוגיה לא פחות חשובה מהשאלה כן או לא ביבי. בשבוע שעבר גנץ נפגש בפעם הראשונה עם השליח המיוחד של הנשיא טראמפ, ג'ארד קושנר, שמנסה לפענח את המפה הפוליטית לקראת פרסום תוכנית המאה. בממשל מתכוונים כנראה לחכות עד אחרי הרכבת הממשלה עם פרסום התוכנית, אבל איתה או בלעדיה, הסוגיה הפלסטינית לא עומדת להיעלם.

יש במערכת הפוליטית מי שסבור שדווקא זו יכולה להיות הדרך לצאת מהלופ האינסופי שבו המדינה מסתובבת כבר קרוב לשנה. בניגוד לכל הציפיות ולמרות שלושת התיקים, העוצמה של נתניהו לא נסדקת, והוא התבצר היטב בתוך גוש ה-55 לקראת השלב המכריע של החלטת היועץ המשפטי לממשלה על כתב אישום. במצב העניינים הנוכחי, בו הדיון הוא רק כן או לא ביבי, אין איך לרבע את המעגל, ולכן שלל שחקנים מחפשים פתרון יצירתי כדי לפרוץ אותו. אם הנושא המדיני יעלה על השולחן, וברצינות, טען אחד מהם, זה יכול לספק דרך מוצא מהפלונטר הביביסטי ולשנות לגמרי את השיח. תמורת הבטחה למשא ומתן מדיני אמיתי, עם תקווה אמיתית לשלום, רבים במחנה המרכז-שמאל עשויים לספוג עוד כמה חודשים תחת נתניהו, במיוחד אם זה גם מונע בחירות.

לו גנץ היה קורא בכיכר לפתוח במשא ומתן או מכריז על הצורך להקפיא בנייה בהתנחלויות המבודדות כצעד בונה אמון לקראת פרסום תוכנית המאה, המפה הפוליטית היתה חוטפת מכה מטלטלת שהיתה עוצרת את העיסוק האינסופי באישומים של נתניהו ומייצרת דיון אחר. רבין אגב, רץ על מצע כזה ב-1992, ואחת ההחלטות הראשונות שהממשלה שלו קיבלה הייתה הקפאת בנייה בהתנחלויות. אפילו נתניהו כבר עשה את זה בעבר, בראשית ימי ממשל אובמה - ודרישה כזו היתה מחייבת אותו להתפרק מבלוק הימין. הבעיה עם התרחיש הדמיוני הזה היא שגנץ הוא לא רבין, וכחול לבן היא לא מפלגת העבודה, אלא מפלגת "רק לא ביבי" שמורכבת מהרבה דעתנים נוקשים משמאל ועד ימין. ככל שבחירות נוספות הופכות ממשיות, אין להם שום סיבה להסתכן באיבוד תמיכה מימין.

גנץ הצהיר אמש בכיכר שבשנה הבאה הוא ישים קץ לריבים השנתיים סביב עצרת רבין, שהוא יהפוך את העצרת לממלכתית ורשמית, ויתייצב בה כראש הממשלה יחד עם ראש האופוזיציה. עוד חזון למועד. הוא גם הכריז שהוא יוצא למאבק על "שלום בית", אבל אם לא יקרה משהו דרמטי, הריבים בתוכנו עשויים להימשך עוד חודשים ארוכים.