אלה ימים גורליים עבור בנימין נתניהו. עם העברת המנדט לידיו של בני גנץ וההיערכות לקראת החלטת היועץ המשפטי לממשלה על כתב אישום, הוא נכנס לשלב דרמטי בקורות חייו הפוליטיים. בשלב זה - נתניהו מבוצר פוליטית היטב, הן בליכוד והן בתוך גוש הימין, ולא עושה שום סימן שהוא מתכוון ללכת לשום מקום. אבל אחרי עשור בשלטון ויותר מ-13 שנה בראשות הליכוד, יש כבר מי שמתחיל להריח את הסוף.
נתניהו זכה בשנים האחרונות לכינוי "מלך" על שלל הטיותיו ותרגומיו, וכיאה למלך או טייקון שעומד בראש אימפריית הון, מתחתיו יש הרבה נסיכים שטוענים לכתר ביום שאחריו. בזמן שהוא נאבק לשמור על כס השלטון, קרב הירושה עדיין לא הושק רשמית, אבל הם כבר מתכננים קדימה ומנצלים את תקופת ההמתנה כדי להתמקם בעמדות הפתיחה. המושכות עדיין בידיו, אך כולם כבר מתבוננים קדימה, ודבר אחד בטוח - זו הולכת להיות חגיגה רבת משתתפים. זו המפה המסתמנת של השחקנים הפוטנציאליים על המגרש, ואיך אומרים? בהצלחה עם זה.
עוד בוואלה!
מי שמסומן כמועמד המוביל לרשת את נתניהו בראשות הליכוד, לפחות בדעת הקהל הציבורית הכללית, הוא ח"כ גדעון סער, שגם מתויג כאויב הכי גדול שלו, ויש כנראה קשר בין הדברים. מאז שסער עשה קאמבק למערכת הפוליטית לפני כשנתיים, נתניהו ומקורביו מנהלים נגדו מסע חורמה ליכודי בעוצמות משתנות, ומזהירים כי הוא מנסה להדיח את מנהיג התנועה, בניגוד לאתוס הליכודי. אבל אזהרות הפוטש של הביביסטים והניסיונות למחוק אותו אצל המתפקדים לא ממש נחלו הצלחה: בפריימריז האחרונים סער התמקם בחמישייה הראשונה וגם הצליח להכניס את מקורבתו, מיכל שיר, במשבצת של מחוז תל אביב.
סער הוא היחיד מבכירי הליכוד שהודיע כי הוא מתכוון להתמודד בפריימריז הבאים על ראשות המפלגה - גם אם נתניהו ירוץ שוב בעצמו. כנראה שזה סיכון מחושב, גם אם יתמודד ויפסיד; עד כה, העימותים החזותיים עם נתניהו רק סייעו לו לבנות את מעמדו הציבורי ולמצב אותו בעמדת זינוק נוחה לקרב הירושה. אבל, וזה אבל גדול, את מנהיג הליכוד בוחרים המתפקדים ולא הסקרים, שלא בהכרח נושבים עם הרוח הציבורית הכללית ולא בהכרח אוהבים את הריבים האינסופיים עם נתניהו.
ההכרזה של סער על כוונתו להתמודד מול נתניהו בפריימריז עוררה את הזירה, וזמן קצר לאחר מכן עוד שני יורשים פוטנציאליים הכריזו על הצטרפותם לחגיגה, עם סייג אחד חשוב - רק ביום שאחרי תום עידן נתניהו. זו אסטרטגיה הפוכה לזו של סער, שמכוונת לבטן הליכודית, של מתן הזדהות וגיבוי מלאים למנהיג המכהן, בשאיפה לרשת את מחנה הפעילים והמתפקדים שלו ביום שאחרי. פרידה ממנהיג היא תהליך כואב וההיסטוריה מלמדת שנכון לחבק את המנהיג לקראת סוף דרכו וכך לזכות בירושה של רוב המחנה - כך עשה אריק שרון בסוף כהונת נתניהו הראשונה, וכך עושים כעת ישראל כץ וניר ברקת - שמגבים את נתניהו ב-150% מעל כל במה אבל באותה נשימה מזכירים שהם רואים את עצמם המתאימים ביותר להחליף אותו, אם וכאשר הרגע הזה יגיע.
כץ, מוותיקי הליכודניקים כיום, התעמת בעבר עם נתניהו עד כדי איום בפיטורים מתיק התחבורה במשבר הרכבת, אבל מאז זרמו הרבה מים, ובמיוחד בחודשים האחרונים מאז שמונה לשר חוץ, הוא הפך לאחד התומכים הבולטים ביו"ר התנועה. מתוקף תפקידו כיו"ר המזכירות, כץ גם סייע לנתניהו מאוד באישור המיזוג עם כולנו אחרי בחירות אפריל, מה שסלל את הדרך של נתניהו לפיזור הכנסת.
יחסית לכץ, ברקת הוא טירון צעיר בליכוד, ותמיד יזכרו לו שהוא בכלל בוגר "קדימה", אבל עם שאיפות גדולות. ברקת, שהשיק באחרונה בגרדניוזיות את ספרו "רץ למרחקים ארוכים", מקפיד להצהיר על נאמנות לנתניהו עד הסוף המר ולפזר חיוכים על רעייתו שרה. אבל במסגרת קידום הספר הוא גם הכריז רשמית שהוא מתכוון להתמודד על ההנהגה בעתיד, ונראה שזה מיקם אותו היטב עוד לפני שהתחיל המשחק. בסקר חדשות 13 האחרון ששאל מי צריך להחליף את נתניהו בראשות הליכוד ברקת עקף ליכודניקים ותיקים ובכירים ממנו בהרבה והגיע למקום השני אחרי סער בקרב כלל הנשאלים - ולמקום הראשון בקרב מצביעי ליכוד.
בחמישייה הראשונה יש עוד שני שחקנים שהכריזו בעבר על כוונתם להתמודד על ראשות הליכוד אבל בשבועות האחרונים, מאז שנתניהו הודיע שהוא שוקל לעשות פריימריז בזק, שומרים על דום שתיקה. סער צייץ "אני מוכן" וכץ צייץ שהוא עם ביבי, אבל יולי אדלשטיין וגלעד ארדן ירדו מתחת לרדאר והתחמקו מהקלחת עד שהספין נגנז. לשניהם יש מערכת יחסים מורכבת עם נתניהו, שידעה בשנים האחרונות בעיקר מורדות, שניהם לא ממהרים להיכנס לעוד עמדת עימות איתו ומעדיפים שסער יעשה עבורם את העבודה המלוכלכת, אבל שניהם יהיו חלק מהמרוץ ביום שאחרי.
אדלשטיין הגיע למקום הראשון בפריימריז לרשימה בתחילת השנה, למרות הריב המתוקשר עם נתניהו על הנאום בטקס הדלקת המשוואות של היום העצמאות ה-70. ככלל, הוא נחשב כמי שמעוניין בעתיד להתמודד על תפקיד הנשיא הבא, ולהגיע לשם כמו ריבלין, מעמדת יו"ר הכנסת, אבל הוא גם מככב בתרחישים פוליטיים מסוימים שהעלו יריביו של נתניהו במערכת הפוליטית להקמת ממשלת אחדות בלעדיו. ארדן, שספג מנתניהו יחס צונן עד קפוא במרוצת כל הקדנציה שלו במשרד לביטחון פנים, העדיף לוותר על כרטיס היציאה היוקרתי שנתניהו רצה לתת לו בתפקיד השגריר באו"ם. בין היתר, כי הריח בזהירות שמתקרב היום שבו יחל קרב הירושה, שבו הוא מעונין להשתתף.
בפעם האחרונה שמישהו העז להתמודד מול נתניהו על ראשות הליכוד, בשלהי 2014, זה היה דני דנון, שקיבל אז 25% בלבד מקולות המתפקדים והפסיד לו. דנון, שהיה גם יו"ר מרכז הליכוד באותה תקופה והיה מהקולות האחרונים שהעזו להיות לעומתיים לנתניהו, הוגלה על ידיו אחר כך לשליחות באו"ם, שמתארכת כעת כל פעם בחצי שנה לאור הבחירות הבלתי נגמרות.
דנון בילה את ארבע השנים האחרונות במסדרונות בית הגידול של נתניהו וצבר את הניסיון המדיני שאין לרוב חבריו, אבל הקפיד לשמור על קשר חם עם הפעילים וראשי הרשויות של הליכוד ולשמור על בסיס כוח ליום פקודה. בזכות המינוי באו"ם, הוא הצליח לשמור על מרחק מהביצה הפוליטית של חקירות נתניהו ומהצהרות הנאמנות הליכודיות, אך ביום שאחרי הוא עשוי לעלות שוב מעל הרדאר ולדרוש את מקומו בצמרת.
בשולי הקרב המרכזי של החמישייה הראשונה בליכוד, יש עוד כמה שחקני משנה ותיקים שעשויים להצטרף לתחרות ביום שאחרי נתניהו, או לפחות בשלבים הראשונים שלה. צחי הנגבי ואבי דיכטר, פליטי קדימה, עבדו בשנים האחרונות בחריש עמוק בשטח בניסיון לבנות לעצמם מחנה תומכים. דיכטר אפילו הצהיר בעבר שהוא מתכוון להתמודד מול נתניהו, ואפילו מתח ביקורת ערכית פומבית על ראש ממשלה תחת חקירות, אבל הוא חטף על הראש ובינתיים נסוג מאמירות כאלה והבהיר שרק אחרי עידן ביבי, בלחץ המתפקדים. גם צחי הנגבי, שחזר לליכוד לפני שבע שנים, מתחמם על הקווים ומכריז בראיונות לתקשורת שהוא רואה עצמו מועמד להנהגה.
מירי רגב, מהנאמנות הקולניות ביותר לנתניהו ולבלפור, אמרה יותר מפעם אחת שהיא חושבת שאחרי עידן נתניהו צריכה לכהן אישה בתפקיד ראשת הממשלה, ולא, היא לא התכוונה לאיילת שקד. באחרונה רגב גם אמרה שמי שמחליט מי יהיה ראש הממשלה הם לא בני האנוש, אלא הקדוש ברוך הוא, והיא כנראה תשים בו את מבטחה וצפויה להתמודד ביום שאחרי נתניהו.
בתור המפלגה הגדולה ביותר בגוש הימין, הנהגת הליכוד היא דרך המלך העיקרית לראשות הממשלה, כך שכרטיס כניסה למפלגה הוא מצרך אטרקטיבי והכרחי לכל מי שיש לו שאיפות לאומיות. נפתלי בנט, איילת שקד ואביגדור ליברמן, שהחלו כולם את דרכם תחת כנפיו של נתניהו אך פרשו או הופרשו מסביבתו ומפלגתו במרוצת השנים, יושבים כעת במפלגות לוויין מימין ולוטשים עיניהם למפלגת השלטון. שקד ניסתה במשך חודשים למצוא דרך להיכנס לליכוד, נתקלה בסירוב מוחלט מבלפור ונאלצה לחזור לשתף פעולה עם בנט, שבימים אלה ממש מכחיש דיווחים נמרצים על משא ומתן על איחוד סיעות של הליכוד והימין החדש. מדובר בצעד טכני בעיקרו, אבל הוא יכול להפוך לצעד ראשון לקראת השתלבות מלאה בליכוד. אבל מה שנתניהו עשה בקלות עם כחלון וכולנו רק לפני חצי שנה צפוי להיות מסובך יותר במצבו הנוכחי. בכירי הליכוד, שמחכים כל כך הרבה זמן ליום שאחרי נתניהו כדי לתפוס את מקומו, לא יפתחו את התחרות בברכה לבנט ושקד שמצהירים שניהם שהם מכוונים הכי גבוה שאפשר.
לעומת המהלכים המתחנפים של בנט ושקד לנתניהו והליכוד, ליברמן מנהל נגדם בחודשים האחרונים מלחמת חורמה, אבל בליכוד לוחשים בשקט תרחיש לפיו בסופו של דבר דווקא הוא זה שיחזור הביתה. אם המלכוד הפוליטי יימשך וכחול לבן והליכוד לא יצליחו להגיע להסכמות על אחדות, ליברמן יחזור להיות איש השעה שיכול להכריע מי יהיה ראש הממשלה - והוא עשוי לבקש מחירים גבוהים עבור ההכרעה הזו. בשלב הזה, יהיו בפניו שלוש אפשרויות - לתמוך בממשלת מיעוט של גנץ, להצטרף לממשלת ימין, או להישאר לשון מאזניים וללכת לבחירות נוספות. יש בליכוד מי שסבור שמלכתחילה, אחרי בחירות אפריל, ליברמן רצה לחזור הביתה ולהשתלב בליכוד כמו כחלון, ושכל המסע הפוליטי שלו נגד גוש הימין-חרדים של נתניהו התחיל אחרי שהבין מנתניהו שהוא לא יצליח לעשות את זה. לכן, גורמים בליכוד מעריכים שאם הוא יקבל מנתניהו הצעה מפתה - שתכלול כניסה לליכוד ומינוי לתפקיד מ"מ ראש הממשלה - הוא יעדיף לקבל אותה מאשר להפנות עורף מוחלט לימין ולאפשר הקמת ממשלת מרכז-שמאל-ערבים. "אפשר להוציא את ליברמן מהליכוד אבל אי אפשר להוציא את הליכוד מליברמן", אמר אחד ממכריו הותיקים שהעריך שכך, בסופו של דבר, הפלונטר הפוליטי ייפתר. בינתיים, מלחמות המילים בין ליברמן לליכוד רק מסלימות כך שייתכן שזו אופציה שהולכת ומתרחקת.
לסיכום: עדיין לא ברור אם ומתי קרב הירושה יפרוץ. האתוס הליכודי של התמיכה הבלתי מתפשרת במנהיג המכהן והאהדה המתעצמת בבייס הימני הבטיחו עד כה את המשך שלטון נתניהו וייתכן שהם ישאירו אותו בבלפור עוד תקופה ארוכה. ועד היום, החמישייה הראשונה לא הצליחה לשתף פעולה כדי לא להמליך אף אחד מהנסיכים כיורש. כל עוד נתניהו מחזיק במושכות, רוב מכריע של הליכודניקים בולע את חלומותיו על בלפור וממתין בסבלנות ליום שאחרי. לא ברור מתי זה יגיע, אבל בטוח שכשזה יקרה, תהיה מהומה גדולה.