הדאגה של איראן מההפגנות בלבנון ובעיראק עלולה להיגמר בדם

ההפגנות בלבנון ובעיראק מדאיגות מאוד את איראן, ולראיה נדרש לכך המנהיג העליון עלי חמינאי בכבודו ובעצמו כשהאשים את אויבותיה של הרפובליקה האסלאמית בתסיסה האזרחית. המחאות העממיות לא פרצו בגלל המעורבות וההשפעה הגדולה של טהראן על הממשלות בבגדאד ובביירות, כפי שמנסים לצייר זאת בכלי התקשורת המזוהים עם הציר הסעודי-סוני, אלא הזעם נגד השחיתות והמצב הכלכלי מופנה לכל מי שנתפס אחראי לכך. פוליטיקאים מקומיים וגורמים זרים, כמו האיראניים וגם האמריקניים, שלהם יש נוכחות צבאית לא מבוטלת בעיראק.

בלבנון חלה דעיכה מסוימת בהפגנות אחרי שראש הממשלה סעד אל-חרירי התפטר, שוב, למרות מאמצי השכנוע של חיזבאללה. לארגון השיעי הנתמך על ידי איראן הייתה השפעה רבה על הנעשה בממשלה היוצאת, ולכן חסן נסראללה הפציר בראש הממשלה הסוני לדבוק בכיסאו. לפי דיווח ברויטרס, הוא אף שלח את יועצו הפוליטי כדי לשכנע את חרירי שלא להיכנע לדרישות הרחוב, אך האחרון דבק בעמדתו.

עדיין לא ברור מה יקרה הלאה. הבנקים נפתחו מחדש ביום שישי, אחרי כשבועיים שבהם היו סגורים, והנשיא הנוצרי מישל עאון, שהוא בעל ברית של חיזבאללה, קרא להקמת ממשלה במהירות שתורכב מטכנוקרטים, ולא על בסיס עדתי כפי שקובעת השיטה הפוליטית המורכבת והסבוכה בארץ הארזים. אלו היו חלק מדרישותיהם המרכזיות של המפגינים, אך הם מתקשים להאמין שהרפורמות החיוניות לשיקום המצב הכלכלי אכן יבוצעו על ידי אותם פוליטיקאים שנואים שאותם הם רוצים להחליף, גם אם אלו יפנו את הממשלה ויישארו בפרלמנט.

חיזבאללה הוא אחד המטרות של המפגינים, כולל אלו השיעים. הוא מנסה להציג את עצמו מצד אחד כמי שתומך בדרישות העם, אך כשאלו כוללות גם את החלשת כוחו, הוא טוען שאלו גורמים מבחוץ המנסים לדרדר את לבנון לכאוס. השיגור החריג של טיל הנ"מ לעבר כלי הטיס של חיל האוויר בשמי דרום לבנון היה אולי ניסיון להסיט את תשומת הלב הציבורית ולשייף את התמונה הדהויה של חיזבאללה בתור מגן לבנון.

בעיראק המצב חריף עוד יותר, גם מבחינה פוליטית וגם מבחינה כלכלית. הכספים הבינלאומיים לשיקום המדינה אחרי מלחמת החורמה בארגון "המדינה האסלאמית" (דאעש) טרם זרמו, על אף שחלפו כבר שנתיים. בין היתר, ארצות הברית ומדינות המפרץ רוצות למנוע מאיראן ליהנות מפירות ההשקעה וללחוץ על בגדאד להתרחק ממנה, כחלק ממאבקי הכוחות האזוריים. המלחמה נעשית על גבם של האזרחים הממורמרים, חלקם הארי צעירים מובטלים שחולמים על שינוי ואלו לא משים מהרחובות חרף הדם הרב שנשפך בחודש האחרון.

יותר מ-250 איש נהרגו בהפגנות, כשעדי ראייה וגורמים שונים מפנים את האצבע לעבר המיליציות השיעיות כמי שאחראיות למרחץ הדמים. כוחות אל-חשד א-שעבי הוקמו במקור כדי להיאבק בדאעש, כשצבא עיראק קרס מול לוחמי הג'יהאד של אבו בכר אל-בגדאדי בקיץ 2014. ההנהגה השיעית הדתית בעיראק ראתה לנגד עיניה את נפילתן של הערים הקדושות לשיעים בידי ארגון הרואה בהם כופרים ורוצה להשמידם, ואיש הדת הבכיר ביותר במדינה אייתוללה עלי סיסתאני קרא למתנדבים לסור ולהגן על המקומות הקדושים.

אך מאז השתנה משמעותית תפקידן של אותן מיליציות, שחלקן נאבק בכוחות האמריקניים בגיבוי איראן אחרי הפלת משטרו של סדאם חוסיין. הן סירבו להתפרק מנשקן גם לאחר שיקום צבא עיראק וכוחות הביטחון, וגם אחרי שדאעש הובס ושב לגודלו כארגון טרור. נציגיהן הפוליטיים מרכיבים את הגוש השני בגודלו בפרלמנט, אחד מהשניים שעליו נשענת ממשלתו הרעועה של עאדיל עבד אל-מהדי. כשמנהיג הגוש של המיליציות, האדי אל-עאמירי המקורב לאיראן, כבר נעתר לבקשת מנהיג הגוש השני, המטיף מוקדתא א-סאדר, למשוך את התמיכה בממשלה, נשלח לזירה מפקד כוח קודס קאסם סולימאני.

סולימאני, האמון על הפעלת המיליציות השיעיות במדינות האזור, מבקר לעתים תכופות בעיראק השכנה. עם זאת, לפי דיווחים שפורסמו בחודש החולף, הוא לא מגיע רק כ"יועץ", כפי שמגדירה זו איראן, אלא כמושך בחוטים. גורמים שונים אמרו לרויטרס כי סולימאני הפעיל לחץ על אל-עאמירי כדי שזה ימשיך לתמוך בממשלה.

בדיווח אחר, מסוכנות הידיעות אי-פי, עולה תמונה ביזארית עוד יותר - סולימאני, כך נטען, כינס בעצמו ישיבת חירום עם בכירים עיראקיים על ההפגנות האלימות במקומו של ראש הממשלה יום אחרי תחילת ההפגנות. "אנחנו באיראן יודעים איך להתמודד עם מפגינים", אמר סולימאני לבכירים העיראקים, לפי הדיווח. "זה קרה באיראן והשתלטנו על זה".

למחרת, זינק מספר ההרוגים במדינה, וצלפים, שלפי הדיווחים היו משורות המיליציות השיעיות, פגעו במפגינים באש חיה. זה לא עזר לבלום את המחאה, אך הראה עד כמה נחושה טהראן לשמור על אחיזתה בשכנתה, שהייתה אך לפני כעשור וחצי האויבת הגדולה שלה תחת משטרו של סדאם הסוני.

ההפגנות בעיראק ולבנון הן חלק מהגל החדש של "האביב הערבי", כעשור אחרי האירועים הדרמטיים ההם ששינו את המזרח התיכון. הגל החל בסודאן ונמשך אל אלג'יריה, ובשתיהן נפלו הרודנים הוותיקים וקמו משטרי מעבר שבהם לצבא עדיין יש השפעה רבה. הוא גילה סימני חיים גם במצרים, אך עבד אל-פתאח א-סיסי מחץ אותו במהרה, והתפשט גם אל לבנון ועיראק. המשותף לכולן, פרט למצרים, הוא שהגל הראשון פסח עליהן, כל אחת מסיבותיה שלה. בנוסף לכך, רבים מהמפגינים הם צעירים, שטראומת תוצאות "האביב הערבי" המקורי זרה להם. הם מוכנים להיהרג ולא מסתפקים בהבטחות עמומות לשינוי. הם רוצים אותו כאן ועכשיו, ודורשים טיהורים פוליטיים ללא קשר לשיוך העדתי שלהם.

הנכונות של איראן להפעיל כוח רב כדי להגן על האינטרסים שלה אינה דבר חדש. היא כבר עשתה זאת כשהתערבה בצורה ישירה לצדו של משטר אסד שטבח באזרחיו כדי לשמר את שלטונו, ולאור הצלחתה בזירה הזו, לצד חוסר המעש של ארצות הברית תחת ממשלי אובמה וטראמפ (למעט התגובות המדודות על שימוש בנשק כימי) כאחד, היא עשויה לחזור על תסריט זה. המשטר האיראני השקיע משאבים רבים בעיראק ובלבנון, שכבר חוו מלחמות אזרחים על בסיס דתי ועדתי בעשורים האחרונים, מכדי לראות אותם יורדים לטמיון ללא מאבק, גם אם זה ייגמר בדם.