שמואל (סמי) מוריה, איש זרועות המודיעין ומפעילי העלייה המרכזיים בקרב יהודי עיראק, הלך לעולמו בתחילת השבוע בגיל 95. הוא נולד בעיר בצרה שבדרום עיראק בשם סמי מועלם. משחר נעוריו נשבה מוריה ברעיון הציוני. הוא היה אחד מראשי סניף תנועת החלוץ בבצרה, הדריך בסמינר וריכז את ועדת הארגון ואת ועדת העלייה בבצרה. בנוסף לכך, היה מראשוני ומקימי סניף זרוע ההגנה בעיר והיה חבר מפקדת ההגנה בעיר.
לאור בקשתו של שלמה הלל, מפעילי העלייה המרכזיים בעיראק, עבר לבגדאד כדי להיות רכז העלייה הבלתי לגאלית מבגדאד, מטעם המוסד לעלייה ב'. למעשה הוא היה קצין המבצעים של פעילות ההעפלה מעיראק לארץ ישראל. בתפקיד זה היה שותף למבצע העפלה סודי באמצעות מטוס, תחת אפו של השלטון הבריטי. מדובר ב"מבצע מייקלברג" שבמסגרתו הטיסו שני טייסים יוצאי צבא ארצות הברית מאה יהודים מעיראק, בשתי טיסות, בחודשים אוגוסט וספטמבר 1947. מפקדי המבצע היו שלמה הלל ודוידקה נמרי.
המטוס נחת בשעות חשיכה בשדה בבקעת יבנאל, כששתי אלומות חציר בוערות מסמנות את מסלול הנחיתה. עם נחיתת המטוס נאספו העולים בתוך דקות בודדות בידי תושבי הסביבה ונלקחו לקיבוצים הסמוכים. בין הקולטים על הקרקע היה מאיר ספיר, אביה של נעמי שמר. בין העולים הייתה גם שושנה ארבלי-אלמוזלינו, לימים שרת הבריאות (מטעם "העבודה").
עוד בוואלה!
באותה שנה גם הוביל מוריה קבוצה של 77 מעפילים, שנסעו בשתי משאיות מבגדאד, דרך המדבר במסע שארך 58 שעות והסתיים בקיבוץ בית הערבה, על שפת ים המלח. הייתה זו קבוצה חריגה בגודלה במסגרת פעילות ההעפלה הבלתי-לגאלית. מוריה עצמו היה העולה ה-78 בקבוצה זו. לאחר עלייתו, שב לעיראק בזמן מלחמת העצמאות כדי להמשיך ולסייע ביציאת יהודים לישראל. לאחר מכן היה שליח המוסד לעלייה ב' בטהראן ושימש בתפקיד זה עד יולי 1949.
עם שובו לישראל הוצע לו להתמנות לתפקיד מושל הכפר טייבה שבמשולש, בראשית תקופת הממשל הצבאי שנמשך עד שנת 1966. לפני שנים סיפר מוריה לעיתונאי והסופר יוסי מלמן כי סירב להצעה משום שהבין שמדובר בתפקיד שיש בו פתח לשחיתויות, בעיקר על רקע הצנע ששרר בישראל.
לאחר זמן קצר פנה אליו איסר הראל, מפקד שירות ביטחון כללי וגייס אותו לשירות כשהמשימה שהוטלה עליו הייתה להקים יחידת מסתערבים. מדובר היה ביחידה סודית ביותר שמנתה עשרה צעירים, יוצאי ארצות ערב שגויסו למשימה ועליהם היה לעבור הכשרה מיוחדת ולאחריה להתגורר בלב האוכלוסייה הערבית בישראל.
קשה להבין זאת היום ויש לראות זאת במבט של אותם ימים - ימי ראשית המדינה. ישראל יצאה ממלחמת קיום וחיה תחת פחד מתמיד ממלחמה נוספת, גבולות המדינה היו פרוצים ונתונים להסתננויות, האזרחים הערבים נחשבו ל"גיס חמישי" והושמו תחת ממשל צבאי שהגביל את צעדיהם ופיקח על צעדיהם. חברי אותה יחידה היו חוליה אחת נוספת בתוך אותה מערכת, שראתה באזרחים הערבים אויב שיש להישמר מפניו.
הדברים החלו להסתבך כשחלק מחברי היחידה נישאו לנשים ערביות והקימו משפחות. הנשים לא ידעו כי בעליהן יהודים ולא ידעו דבר על פעילותם. ב-1959 היחידה פורקה. חברי היחידה שהקימו משפחות שבו לחיות עם הנשים והילדים בחברה היהודית, תוך שהמשפחות עברו תהליך גיור.
"היה קשה להתמודד עם תהליך השיקום האישי", סיפר מוריה בראיונות בתקשורת. "המחיר האישי, הקורבן האישי, שהמסתערבים נאלצו לשלם כבד ביותר. בדיעבד ברור לי כי מבחינת המאמצים שהשקענו בהכשרתו של המסתערב והנזק שגרמנו לו, כל העסק לא היה כדאי".
משימה יוצאת דופן מטעם המוסד
בסוף שנת 1955 נשלח מוריה למשימה יוצאת דופן מטעם המוסד. הוטל עליו לדאוג לכך שאזרח גרמני ששירת בצה"ל ושביקש לרגל עבור מצרים, ישוב לישראל ויעצר. מדובר בסיפור פתלתל ובעלילת חיים מוזרה של אזרח גרמני בשם אולריך שנפט, ששירת במלחמת העולם השנייה באס.אס. אחרי המלחמה ונוכח המצוקה והעוני בגרמניה, אימץ לעצמו זהות של יהודי כדי לזכות בתמיכה מידי ארגוני סיוע יהודיים.
שנפט החליט ללכת צעד קדימה, אימץ זהות בדויה בשם גבריאל זיסמן וכיהודי עלה באוקטובר 1947 כמעפיל על אנייה בדרך לחופי ארץ ישראל. יחד עם שאר הנוסעים הוא נעצר על ידי האנגלים ונשלח למחנה מעצר בקפריסין. בעת ששהה במחנה גויס ל"הגנה". אחרי קום המדינה התגייס לצה"ל, סיים קורס קצינים בהצטיינות והשתחרר משירות בחיל התותחנים בדרגת סגן. הוא עזב את ישראל בעקבות אישה ישראלית שהתאהב בה, אך זו הפנתה לו את גבה. חסר כל ומיואש הציע למצרים את שירותיו כמרגל. המבצע למעצרו נקרא "מבצע חוקן".
בפגישות שנערכו בחנו אותו המצרים וכשרכש את אמונם תכננו לשלוח אותו לישראל כסוכן "רדום" שיופעל ביום מן הימים. אלא ששנפט שביקש להשיב אליו את אהובתו הישראלית, שבינתיים עברה לגרמניה. הוא המשיך לחזר אחריה ואף סיפר לה על עברו כחייל באס.אס ועל ההצעה להיות מרגל בישראל בשליחות המצרים.
עד מהרה היא העבירה את המידע לישראל והוחלט לעצור אותו. למרות שטרם פגע בביטחון המדינה ולמרות שהיה קצין זוטר, בזרועות המודיעין של המדינה הצעירה ראו אז בכל ניסיון בגידה וריגול מעשה שאסור להבליג עליו. "רצינו אז גם לעשות מעשה שבבחינת יראו וייראו", סיפר מוריה למלמן, שפרסם את הסיפור בספר "המרגלים" שהוציא עם איתן הבר. "רצינו לחזק את הדימוי שידו של המודיעין שלנו ארוכה ותגיע לכל מקום על פני כדור הארץ", הוסיף מוריה.
תפקידו של מוריה היה לרכוש את אמונו של שנפט-זיסמן ולשכנע אותו להגיע לישראל. מוריה אימץ זהות של נספח צבאי עיראקי בשגרירות עיראק בפריז, בשם קפטן עדנאן. לאחר שרכש את אמונו הציע לו למלא משימת ריגול כלכלי בישראל עבור עיראק. שנפט-זיסמן בלע את הפתיון ולאחר חגיגות השנה האזרחית החדשה הגיע לישראל בתחילת 1956, נאסר ונשפט לשש שנות מאסר.
מוריה המשיך לשרת במוסד ובשב"כ עד ראשית שנות ה-70. הוא היה ראש שלוחת המוסד בפריז והיה מפקד המחלקה לריגול נגדי. במהלך שירותו למד משפטים ואחרי שהשתחרר החל לעבוד כעורך דין והיה חבר הנהלת ארגון יוצאי המחתרת החלוצית בעיראק.
שמואל מוריה היה נשוי לשולמית, שהלכה לעולמה לפני שש שנים. גם היא ילידת בצרה ופעילה ציונית. לאחר שעלתה במבצע מייקלברג א' שימשה שולמית כקריינית בתחנת "קול זרוע ההגנה" בערבית ולאחר קום המדינה בקול ישראל. מסוף שנות ה-60 עבדה במוסד. לזוג נולדו שני בנים ובת. הלווייתו תתקיים היום בקיבוץ עינת בשעה 15:30.