בדומה לפילבר: במלחמת ההישרדות - נתניהו מקריב גם את יועציו

כשההתלהבות הראשונית מביקור הנשיא סאדאת בישראל התפוגגה לתוך מיקוח עיקש ואפור על פרטים, נאנח שר הביטחון עזר ויצמן וקבע ש"בסרט הזה, ה'הפי אנד' היה בהתחלה".

במשחק הגמר על הרכבת הממשלה, זמן הפציעות זולג לו לאיטו, כאילו שריקת הסיום קרובה והפער אינו ניתן לגישור, בעוד שהתחרות האמיתית תתנהל רק בסוף.

בנימין נתניהו ספג בימים האחרונים שתי מהלומות קשות: השמעת הקלטות השיחות שלו עם ארנון מוזס וחקירת דובריו-עוזריו-קמפיינריו בחשד שהיו מעורבים בהטרדת עד המדינה שלמה פילבר. רק קרן אחת מבצבצת באפלה האופפת את נתניהו: מולו ניצב בני גנץ, שמשתוקק להיות שוליית הקוסם כי אינו בוטח עדיין ביכולתו להיות הקוסם עצמו.

השמעת שיחות נתניהו-מוזס לא חידשה דבר לתביעה, כמובן; היא הקשיבה להן לפני שלוש שנים. אבל ציבורית, מן הנמנע לנמק עכשיו את סגירת אישום השוחד של מוזס בתיק 2000, ובאותה תיבת נוח - לא נוח מוזס - משפטית, גם לא מציאותי לצפות מהיועץ אביחי מנדלבליט לוותר לבן זוגו של מו"ל "ידיעות אחרונות". שידור השיחות שהקליט עד המדינה ארי הרו (שלא הוטרד, כי הרשמקול חשוב ממנו) הוא לפיכך השימוע האמיתי, זה שנתניהו התרסק בו.

הכי מדהים התירוץ של סניגורי נתניהו: הוא רימה את מוזס, ולכן אין להעמיד אותו לדין באשמת מרמה. יש למחול לרמאי, כי הוא רמאי, ואזרחים - להבדיל מהמדינה - מותר לרמות. ייזהר הקונה, כי נתניהו ידוע כמוכר אוויר. רעיון חדשני, הניתן לגיבוי באמצעות כל מרומי נתניהו לאורך השנים, מי שהובטחו להם תפקידים שלא קיבלו, דן מרידור וישראל כץ וגלעד ארדן.

בבחירות ההן, של 2015, כמו בכל המערכות שלפניהן, היעד הסופי של נתניהו היה השלטון - להגיע אליו, לחזור אליו, לשמור עליו. לא השנה. עכשיו השלטון הוא רק הדרך אל היעד - להישאר מחוץ לכלא.

לכן אנשי מטה הבחירות שלו, ידידיו של בנו יאיר (יונתן אוריך וטופז לוק) ועמיתיהם עופר גולן וישראל איינהורן, פלשו לתחום המשפטי וחשודים בשיגור ניידת דוקטור ג'וק, או נחמן מאומן, לקרוא לפילבר "מומו, תהיה גבר", ולהאשים אותו בעדות שקר. זה ערבוב התחומים: פילבר נוהג כך, לדברי מטרידיו (הרוצים כמובן לבייש אותו באוזני שכניו), כדי להפיל את נתניהו.

דוברת משרד ראש הממשלה נשאלה הערב אם אוריך, גולן ושות' פעלו בהנחיית נתניהו או בידיעתו, לפני מעשה או בדיעבד. הדוברת, עובדת מדינה שאינה מדבררת את הליכוד, כדררה את השאלה לגולן. החשוד נשאל ושתק. לא בחקירה, שם הוא דיבר, רק באי-תגובה. אולי מפני שהטלפון שלו חונה במשטרה.

אחת משתיים: או שנתניהו נתן את ההוראה, ואז גם מנדלבליט לא יציל אותו הפעם מחקירה, כפי שהוא ממשיך למנוע את חקירתו בפרשת רווחיו ממניות סי-דריפט, אחת מספקיות תאגיד טיסנקרופ; או ששוב יאמרו נתניהו ועוזריו שלא ידע, לא שמע, מה לו ולמתרחש בממשלתו/מפלגתו/מעונותיו/מערכת הבחירות שלו. אין אדם המתיימר כמותו לשלוט כל כך בעולם ומלואו אך למרבה הצער פשוט אינו בקי במה שנעשה בשמו, בסביבתו או מטעמו.

להגנת נתניהו חשוב לקעקע את אמינותם או רוחם של פילבר ושל ניר חפץ. די בכך שעל דוכן העדים יהססו וייסוגו קצת מגרסאותיהם במשטרה, להפיכת ודאות של הרשעה לספק של זיכוי. זה שלב מתקדם יותר בתהליך. בשלב קודם אמר המפכ"ל לשעבר רוני אלשיך - והיטב ידע מה הוא אומר - שחוקרים פרטיים עקבו אחרי קציניו. זאת לא הייתה בהכרח עבירה; הכוונה באיסוף הלא ממש מוסתר של מידע על השוטרים, בלי לגלוש לפגיעה בפרטיות, הייתה הפחדה. המעקב נפסק כשאלשיך הוציא אותו לאור.

עדי המדינה חשובים לכתב האישום מפני שהיו שם והשתתפו בעבירות. כך היה עם המוביל אבנר עמדי, כך עם הרו ופילבר וחפץ, וכך - בתיק 3000, שנתניהו קיבל מראש פטור מכל חשד בו - מיקי גנור. כשגנור התחרט, נחתה עליו התביעה בכל כובד משקלה, למען יראו עדי מדינה אחרים וייראו ממנה יותר מאשר מהמטרידים.

במלחמת ההישרדות של נתניהו, אוריך וגולן ולוק ואיינהורן, כמו פילבר וחפץ בשעתם, הם בשר תותחים. הוא התותח, הם יוקרבו לארטילריה הרעבתנית. מתבקש לשכור ניידת, להציב אותה מול המעון בבלפור ולכרוז, "ביבי, תהיה גבר, צא לומר את האמת". כאן רק הציבור הישראלי מקשיב, לא נוני. נסה פעם לומר אמת. בהתחלה זה יהיה מוזר וקשה. בהמשך אולי תתרגל.

דוגמה לשאלת מבחן בניסוי האמת של נתניהו: אם מניעת רוב מגנץ והישארותך בראשות הממשלה או התפזרות הכנסת לבחירות חדשות (שנתניהו לבדו רוצה בהן, כדי לכהן כראש ממשלת המעבר ולהמר - מה אכפת לו - על חיזוק כוחו והגעה אל האופק המתרחק של החסינות) יהיו תלויות בחיזור אחר הרשימה המשותפת, האם תכשיר לעצמך מה שאתה פוסל אצל גנץ?

אשר לטלפונים שהוחרמו, כל השומע יצחק ובמיוחד מנדלבליט, שמחקרי התקשורת שלו מתקופותיו כפרקליט צבאי ראשי ומזכיר הממשלה זמינים לעיון כל המתעניין בחקירות הפראיות בפרשת הרפז. רבבות שיחות של רמטכ"ל (גבי אשכנזי) ועשרות שיחות של האלוף מנדלבליט הושמעו, תומללו ונקראו. נתניהו חגג: אשכנזי הורחק מהתמודדות נגדו, וכשחוטבים את העץ של גולני, ניתז איזה שבב של משפטן שהתאווה להיות מזכיר כמבוא ליועמ"ש. ופתאום, אוי ואבוי, הטלפונים של אוריך וגולן, העלולים להוביל מצד אחד להטרדת פילבר, ומצד שני לתעד תקשורת לרוחב ולאורך באופן שיחייב גביית גרסה מנתניהו.

וכשכל זה קורה, ונתניהו כמעט טובע, מגיע אליו המציל, גנץ. דן בן אמוץ פרסם פעם ספר, "איך לעשות מה". גנץ יכול לחבר את "איך לא לעשות מה". הנשיא ריבלין הטיל עליו את הרכבת הממשלה. נתניהו הוא הסיפור של אתמול. גנץ צריך לנהוג כראש הממשלה המיועד. ייכשל בהרכבת הממשלה? יאבד את התואר. אבל כרגע זהו מעמדו.

לא אם שואלים את גנץ. הוא הולך לנתניהו במקום לזמן אותו אליו. מכנה אותו "ראש הממשלה" (היום, לאחר שהעירו לו, למד לדבר על "יו"ר הליכוד") ואומר בגעגוע שהובילו יחד מבצעים. מחייך אל האיש שמדינה שלמה שמעה את תככיו, שקריו ואיומיו. מוכן להשתלם אצלו בניהול ממשלה. מתקשה להשתחרר מיחסי המרות ששררו ביניהם כשקיבל מנתניהו דרגות רב-אלוף. ואגב יחסי מרות, נתניהו לא נחקר בפלילים בפרשת ניאופו עם יועצת הבחירות שלו, רות בר, רק מפני שחוק ההטרדה המינית נחתם חמש שנים מאוחר יותר. על החתום: ראש הממשלה נתניהו.

גנץ טועה: לא האחדות מעל לכל וגם לא מניעת בחירות נוספות, אלא החלפת השלטון, שהיא העמדת אדם שאינו נתניהו בראשות הממשלה. ואשר לליכוד, שאינו פסול כשותף, איך יכול גנץ לומר שיש בו "אנשים טובים", כשכוונתו למשתפי הפעולה עם החשוד נתניהו, הממתינים למנדלבליט.

על הרצף שבין בנימוס ובנבזות, גנץ בקוטב הרך, חביב מכדי לשדר איכות של ראש ממשלה. בשנה הפוליטית שלו לא ניכרה בו שום מנהיגות. לעתים גם דומה שאינו יורד לסוף דעתו. כשהוא "מתפלל שנתניהו יזוכה" הצביעות שקופה, אבל מה פירוש התפילה - שהוא מייחל להתרסקות מערכת החוק, על שוטריה ופרקליטיה. האמנם לכך כוונתו?

אין לו כשרונותיו של נתניהו וגם לא חסרונותיו. הוא נקלע למצבו ללא חשק. דומה שהיה מאושר יותר להצטרף לאשכנזי ולהשתפשף בפוליטיקה לצידו, בהכנה לפעם הבאה, ולא להקים מפלגה בדחף הסקרים כשמפקדו לשעבר סירב לעשות זאת, אך ניאות לחבור אליו. קצת מזכיר את פנחס ספיר, שסירב לכהן כראש הממשלה לאחר גולדה מאיר, אבל לספיר נמצא - למרות פיקפוקו - יצחק רבין, כשלעצמו וכמחסום לשמעון פרס. לגנץ יש רק גנץ והוא מוכרח להשתחרר מהתחושה שאינו בוטח בכוחו לשאת באחריות. זמנה של הענווה הסתיים לפני הבחירות ויתחדש כשהממשלה תתחיל לפעול והצוות יהיה חשוב מהיחיד. לא עכשיו.

ולא תהיה חפיפה, כמקובל בצבא. ממשלה אינה חטיבה. המח"ט הבא לא יתלווה למח"ט היוצא בסיור אצל המג"דים. גנץ התנסה שלוש פעמים, בלבנון ובאוגדת איו"ש ובמינוי לרמטכ"ל, בכניסה פתאומית לתפקיד, ללא הכנה מספקת. זה מה שיש - לא סיבה להירתע מראשות הממשלה, שהמצביעים האמינו לתומם שהוא מאמין לתומו שהוא כשיר לה. מאוחר מדי לסגת כעת, אלא אם יש לו תחתיו מועמד קביל אחר ממפלגתו, ואין לו - יאיר לפיד לא יוותר.

העובדות ברורות. בליכוד לא ימרדו בנתניהו לפני החלטת מנדלבליט על הגשת כתבי האישום. ההחלטה הנדירה של בג"ץ היום, לכפות על היועץ להעמיד לדין שוטר שתיקו נסגר, מאותתת שהחלטה בלתי-סבירה של מנדלבליט עלולה להביא להשפלתו בבית המשפט שאליו הוא להוט להתקדם בעוד שלוש-ארבע שנים. כך, כנראה, גם מפלגות הדת והימין. הפחד התמוה מתגובה מדומה של מצביעיהן - שאין להם לאן ללכת - הוא כרגע דבק פוליטי.

כמו בשלום עם מצרים, שתחילתו במגעים חשאיים של המוסד ושר החוץ משה דיין, לא תהיה הבקעה במגעים על הרכבת הממשלה אם כולם גלויים ואין לפניהם ומתחתם ערוצים חשאיים. על קווי יסוד בסיסיים, לתקופה של שנה, ניתן להשיג הסכמה בין ארבע או חמש מפלגות המהוות ממשלה שתזכה לתמיכת רוב בכנסת בעת שתוצג, גם אם לא כולן תבחרנה להיכלל בה. כך תיקבענה שתי עובדות: את הממשלה החדשה, שברירית ככל שתהיה ומועדת לעריקות, תוכל להחליף רק ממשלה אחרת, לא סתם הבעת אי-אמון, והליכוד ישתחרר מהדיבוק של נתניהו, שיהיה פנוי למשפטו.

לאביגדור ליברמן, שעדיין לא הגיעה שעת חשיפתם של קלפיו, כי המשחק יכול להתנהל בלעדיו, יש עדיין ששה שבועות של מותרות. בינתיים, מתאפשר לו להשתעשע בגם וגם. נגד נתניהו ובעד אחדות ונגד הרשימה המשותפת ונגד בחירות נוספות. לקראת אמצע דצמבר יהיה עליו לדרג את הקדימות ולהתמקד בגבוהה ביותר. קשה להאמין שאחרי 20 שנות המתנה להיפרע מנתניהו, ישמוט מידו את ההזדמנות.

לכן התוצאה הסבירה ביותר של כל התמרונים היא שגנץ, על אפו וחמתו, יצליח להציג ממשלה שתעבור את משוכת האמון הראשוני בכנסת - ואם לא, מי שימנע ממנה את האמון יהיה אחראי לבחירות מרס 2020. רק שיפסיק להיות הח"כ היחיד, חוץ מנתניהו, שרוצה שנתניהו יישאר לעת עתה ראש הממשלה.