צ'ילה היא אחת המדינות העשירות ביותר באזור. האיטי היא הענייה ביותר. לאקוודור יש ממשלה קפיטליסטית. בוליביה היא סוציאליסטית. ובכל זאת, מפגינים זועמים יוצאים בשבועות האחרונים לרחובות בכל רחבי אמריקה הדרומית ובאיים הקריביים בדרישה לשינוי רדיקלי. הם הציתו צמיגים, בנייני ממשל ותחנות רכבת ומטרו.
מה מניע את ההפגנות האלו, במקומות הרחוקים זה מזה אלפי קילומטרים, לפעולה דומה? במדינות שהפוליטיקה, הכלכלה, התרבות וההיסטוריה שלהן שונות מאוד - יש גורם אחד חשוב ומשותף: למרות ההבדלים ביניהן, כל המדינות האלו נהנו בעשור הראשון של המאה הנוכחית מצמיחה מהירה - שאחריה באה צניחה מהירה.
הדפוס הזה, של תנופה כלכלית ואז האטה, הנו מסוכן עבור מנהיגים פחות זריזי-תגובה. הוא מרחיב את מעמד הביניים במדינה, וגורם לאזרחים להרגיש כמי שמגיע להם לקבל יותר מהממשלות שלהם ובכוחם גם לדרוש את זה. הדפוס הזה מחדד את תחושת חוסר ההגינות למי שלא נהנו מה"בום הכלכלי", ורואים את שכניהם משגשגים בעוד שהם עומדים במקום.
אל תפספס
צ'ילה, אחת מיצרניות הנחושת הגדולות בעולם, שגשגה בשנים 2014-2000, אבל אז נעצרה הצמיחה במדינה. האזרח הממוצע בצ'ילה מרוויח 700-560 דולר בחודש, הכנסה שלא מספיקה לרבים אפילו לתשלום החשבונות החודשיים. בנוסף לכך, לאחרונה הוכרזה העלאה של ארבעה אחוזים במחירי הרכבת התחתית. ממשלת צ'ילה טענה בהתחלה כי ההתייקרות הכרחית כדי להתמודד עם העלייה במחירי הדלק ועם היחלשות המטבע המקומי. אך עבור אלפי צ'יליאנים זה כבר היה יותר מידי.
כבר שישה ימים שבמדינה מתנהלים עימותים בין המפגינים לכוחות הביטחון ומספר ההרוגים במהומות הגיע כבר ל-18. הטלטלה כמעט שיתקה את צ'ילה, שנחשבה במשך שנים כאי של יציבות באמריקה הדרומית. "אנשים יצאו להפגין כי הם מרגישים שהממשלה דואגת לבעלי ההון ושהתוכניות הסוציאליות עוזרות לאזרחים העניים ביותר אבל לא לשאר האוכלוסייה", הסביר פטריסיו נביה, מרצה במרכז ללימודי אמריקה הלטינית והקריביים באוניברסיטת ניו יורק. "הם לא עניים מספיק כדי לקבל סיוע מהממשלה, אבל גם לא עשירים מספיק כדי לקבל ממנה הטבות מס. הם התקוממו כדי שקולם יישמע", הוסיף נביה.
בדומה לצ'ילה, גם אקוודור העשירה בנפט נהנתה מעלייה חדה בתוצר המקומי, כשהנפט עלה לכ-100 דולרים לחבית, והנשיא רפאל קוריאה בנה כבישים מהירים, נמלי תעופה ואוניברסיטאות. אבל אז מחירי הנפט צנחו והמדינה נותרה עם חובות של מיליארדים.
ממשיכו של הנשיא קוריאה, לנין מורנו, לקח הלוואה מקרן המטבע הבינלאומית בסך 4.2 מיליארד דולרים, והחודש הודיע גם על קיצוצים וצעדי צנע בשווי 1.3 מיליארד דולר, הכוללת ביטול של סבסוד דלק, מה שהוביל לעלייה חדה במחיר - ובעקבות זאת יצאו המוני אזרחים לרחובות. מי שהובילו את המחאה היו הילידים, שרבים מהם חקלאים שכמעט ולא ראו תועלת משנות הצמיחה במדינה. מורנו הפסיק את ההפגנות בכך שהסכים להחזיר את סבסוד הדלק, פתרון שיגרום לו להתמודד עם אותן בעיות כלכליות שארבו למדינה לפני שהחלו ההפגנות.
האיטי הייתה בתחילת המאה ה-21 במצב גרוע יותר מכל מדינה אחרת באזור, אבל משנת 2009, הוזרמו אליה מיליארדי דולרים של נפט מסובסד, שהגיע ברובו מוונצואלה. גורם נוסף היה הסיוע הבינלאומי שהמדינה קיבלה אחרי רעש האדמה שפקד אותה ב-2010.
כשמחירי הנפט צנחו, יחד עם כלכלת ונצואלה, הדלק המסובסד הסתיים, והאי, שגם כך היה עני מאוד, מצא את עצמו מתמודד עם מחסור עקבי בדלק. מפגינים פתחו במחאה והודיעו כי לא יחדלו עד שהנשיא ז'ובנל מואיז יפרוש מתפקידו.
בבוליביה, הנשיא אבו מוראלס נהנה מ-14 שנים של אינפלציה נמוכה וצמיחה של 4% בממוצע בשנה. אבל בשנים האחרונות פחתו ההכנסות של ארצו ממכירת גז טבעי, בעקבות ירידת מחירים ופחות ביקוש בברזיל ובארגנטינה. על רקע זה, כלכלת בוליביה נראית פחות יציבה, וכך גם אהדת הציבור למוראלס.
בעקבות טענות לזיופים בבחירות שנערכו במדינה השבוע, פרצו הפגנות מחאה ברחבי בוליביה, בין השאר ליד קלפיות. המהומות דווחו לפחות בשישה מתשעת האזורים המנהליים של בוליביה, ובבירה לה פאס המשטרה השתמשה בגז מדמיע כדי להפסיק את העימותים בין תומכי מוראלס לתומכי מנהיג האופוזיציה קרלוס מסה.
המהומות החלו אחרי שוועדת הבחירות הפסיקה לפתע לעדכן בתוצאות, כשמוראלס הוביל על מסה בסיבוב הראשון בפער קטן, ונראה היה כי הוא ייגרר לראשונה לסיבוב בחירות שני. מוראלס טען שההפגנות נגדו הן ניסיון הפיכה של מתנגדיו.
