מחר (שבת) ימלאו 25 שנים לחתימת הסכם השלום עם ירדן. תאריך חתימת ההסכם בין שני מנהיגי המדינות, ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ומלך ירדן חוסיין, לא יצוין בחגיגות ובטקסים. גרוע מכך - הקיפאון המדיני בין שתי המדינות יביא לכך שתוקף ההסכמים בין שתי השכנות בנוגע לשני תאי שטח, לא יחודש. בעקבות כך, החקלאים הישראלים בנהריים שבצפון ובצופר שבערבה, ייאלצו להיפרד מהאדמות שאותן עיבדו במסירות גדולה.
"זה יום עצוב מאוד", אמר דור ממן, חקלאי מקיבוץ אשדות יעקב-איחוד. ממן, בן 43, נולד וגדל באשדות יעקב ומאז נעוריו עובד בחקלאות. שטחי האדמה בנהריים הם חלק ממנו מאז שהיה ילד. "נהריים הייתה פארק המים עבור כל ילד שגדל באשדות יעקב", סיפר. "היינו הולכים לירדן, מתרחצים, שוחים במפלים הקטנים שזרמו שם ושטים על אבובים. בקיץ, כל יום אחרי הלימודים היינו הולכים לשם, קופצים מהגשר למים ובחורפים גשומים הולכים לראות את הזרימות", הוסיף. הוא אמר בצער כי "היום שנצא סופית מנהריים יהיה יום קשה".
השטח המכונה "אי השלום" הינו כ-800 דונם של אדמות חקלאיות. שטח קטן ומבחינה חקלאית וכלכלית חשיבותו שולית, אולם למקום חשיבות היסטורית וסמלית. היכולת למצוא הסדר של פשרה לגבי שתי המובלעות סימל את התקווה לשלום חם ופורה בין שתי המדינות שהיו בעבר אויבות.
עוד בנושא
התקווה והקונפליקט נולדו לפני מאה שנה בדיוק, בשנת 1919, כשפנחס רוטנברג החל לתכנן להקים באזור הזה, כשבעה קילומטרים מדרום לכנרת, מיזם שאפתני. החזון של המהפכן שהגיע מרוסיה כדי לתרום למימוש החזון הציוני, היה להקים מפעל להפקת חשמל מכוח זרימת המים. בניגוד לספקנים הוא הצליח לגייס כסף, רכש 6,000 דונמים עבור הקמת מפעל החשמל ומערכות המים הסובבות אותו והחל להגשים את החלום.
אלא שכמעט במקביל, בשנת 1922, העניקו הבריטים את עבר הירדן כשטח אוטונומיה לאמיר עבדאללה, שטח שבשנת 1946 יהפוך לממלכת ירדן. בפינה קטנה של אותה ממלכה עתידית, נמצא גם מפעל החשמל של רוטנברג. המקום שהיה בבעלות היזם הנמרץ, שאף הקים במקום ישוב עבור עובדיו היהודים, היה לפי ההבטחות המדיניות, חלק מממלכת ירדן.
רוטנברג, שכבר הוכיח כי החלומות שלו מתממשים, האמין כי המקום יהווה כר לשיתוף פעולה יהודי-ערבי. אבל החלום שלו התנפץ בשנת 1948, כשבמהלך המלחמה הירדנים כבשו את המקום וכלאו את העובדים היהודיים. מפעל החשמל פסק מלעבוד בשלב הזה והחזון לשיתוף פעולה של שני העמים נשטף במי הסכסוך.
במהלך הדיונים על הסכמי הפרדת הנשק בין ירדן לישראל, שנוסחו בשנת 1949 ברודוס, התמקדו השיחות באזורי המחלוקת הרגישים: ירושלים, כביש ואדי ערה, מסילות הברזל מלוד לירושלים ולחיפה, אזור לטרון ועוד. שאלת נהריים נחשבה לשולית. שתי המדינות הסכימו כי קו שביתת הנשק בנקודה זו יחצה את האגם המלאכותי שהקים רוטנברג מכיוון דרום-מזרח לאפיק הזרימה המקורי של הירמוך, לצורך ויסות המים במפעל החשמל. השינוי המלאכותי שיצר רוטנברג, כלא פיסת אדמה של מאות דונמים בין מאגר המים שהקים לבין הירמוך. שטח זה כונה "האי" והוא נותר בידי ישראל, אלא שאז גם נקבע שקווי שביתת הנשק הם לצרכים צבאיים בלבד ולא גבול סופי בין המדינות, שייקבע ביום מן הימים.
חקלאי האשדותיות מיהרו לקבוע עובדות בשטח, לפי העיקרון שבו דגלו הקיבוצים מאז ומתמיד ביחס לגבולות המדינה - "הגבול יעבור במקום אליו יגיע להב המחרשה". ירדן, שרגע קודם לכן חתמה על הסכם שביתת הנשק, טענה באו"ם שישראל "כבשה" את נהריים. כעבור זמן קצר דעך העימות, והחקלאים הישראלים החלו לגדל על שטח של כ-800 דונמים גידולי שדה, בננות, אבוקדו, זיתים, פרדסים ועוד.
שיחות השלום בין ישראל וירדן בראשית שנות ה-90 הפכו את שטחי המחלוקת בין המדינות לסוגיה מרכזית. עיקר הבעיה התמקדה בשטחים שעיבדו חקלאים ישראלים בערבה, ושעליהם התבססה הפרנסה של כמה מושבים. סוגיית נהריים הייתה פחות מכריעה מבחינה כלכלית, אך השליטה במקום נחשבה כסמל עבור שתי המדינות.
הנוסחה היצירתית שהובילה להישג מדיני
רבין וחוסיין הצליחו לגבש נוסחה יצירתית והגיעו להסכמה כי השטחים השנויים במחלוקת יעברו לריבונות ירדנית, אולם יישארו בבעלות פרטית של החקלאים הישראלים. הנוסחה המיוחדת הגדירה את אותם שטחים כבעלי "משטר מיוחד". לא מדובר היה בהסדר חכירה כפי שנוהגים לטעות בציבור הרחב ואף בקרב פוליטיקאים בכירים בישראל. בנספח השלום הנוגע לנהריים נכתב כי "לישראל יש זכות קניינית על האדמה". רק שנים בודדות קודם נחלה ישראל כישלון צורב בהליך בוררות בינלאומי בנוגע לשטח שנוי במחלוקת עם מצרים, שטח טאבה, וההסדר בנהריים נחשב להישג מדיני.
אלא שעבור החקלאים הישראלים ההסדר החדש יצר לא מעט בעיות; "ההסדר הזה הגביל אותנו", הסביר ממן. "חקלאי צריך להגיע לשטחים שלו בזמנים שונים, למשל - כשיש פיצוץ במערכת המים חייבים להגיע לשטח ולתקן את הצנרת, או כשמגדלים מטעים וצריך לרסס בלילה". הוא הוסיף כי "חקלאי צריך להיות כל הזמן עם אצבע על הדופק, אבל ההסדר הזה דרש מאיתנו לתאם כל דבר. עם הזמן הפסיקו לגדל שם זיתים או גידולי שדה שדורשים טיפול צמוד ונשארו רק עם שדות חיטה, שהוא גידול בעל". לדבריו, "ויתרנו יותר מדי בהסכם השלום. הוויתור היה דבר קשה עבור ותיקי הקיבוצים. עד כדי כך זה היה קשה שהמשפחה שלנו הסתירה את דבר ההסכם מסבי, ששמר על האדמות האלה בימים בהם הייתה מחלוקת בין המדינות. חששנו שהוא ייקח את זה ללב".
רצח שבע התלמידות מבית שמש בידי חייל ירדני בשנת 1997, בעת שטיילו בנהריים, הטיל צל כבד על "אי השלום". אולם יחסי המדינות החזיקו מעמד ונטעו תקוות לשיתופי פעולה רבים. גם בנהריים תוכננו מיזמי תיירות משותפים. "הרוח שנשבה בנהריים היא יחסי שכנים שנפגשים בבוקר, כאשר יוצאים לעבודה עם טרקטורים ואף אחד לא מאיים על השני עם נשק", תיארה אורנה שמעוני מאשדות יעקב, שטיפחה מול נהריים גן פורח לזכר התלמידות מבית שמש. "זה הסדר שיש בו את הרצון להגיד בוקר טוב לחיילים שיושבים ליד עמדת המעבר. החקלאים שלנו יוצאים לקצור חיטה, או יוצאים עם משאיות של אבטיחים ופולחים את האבטיח עם החיילים הירדנים ואוכלים את האדום המתוק הזה, עם המיץ הקר, ביום קיץ חם", הוסיפה שמעוני.
היחסים בין המדינות, ששרדו עוד כמה משברים, בהם ניסיון החיסול של חאלד משעל על אדמת ירדן, הלכו והצטננו בשנים האחרונות. בית המלוכה שעומד בפני אופוזיציה פנימית, גם גילה מורת רוח לנוכח גרירת הרגליים הישראלית במימוש פרויקט הובלת המים מים סוף לים המלח. עבור ירדן מדובר בפרויקט דגל, אבל נדמה כי ישראל לא מתלהבת ליישם אותו. לכך הצטרפו עוד משברים בדרך, דוגמת ירי של מאבטח ישראלי באזרח ירדני שתקף אותו. קבלת הפנים הנרגשת של המאבטח בזרועותיו ראש הממשלה בנימין נתניהו לא סייעה בריכוך הכעס הירדני. כך היה גם בהצהרת ראש הממשלה על סיפוח הבקעה, ממש בשיא משבר נהריים.
לפני שנה הודיע עבדאללה מלך ירדן כי לא יחדש את נספח השלום הנוגע לאדמות נהריים וצופר. מאז המועצה לביטחון לאומי ומשרד החוץ מנהלים מגעים מול השלטונות הירדנים, בניסיון להגיע לנוסחה שתאפשר את הארכת הסכמי נהריים וצופר. מוקדם יותר החודש אף דווח כי במסגרת המגעים הושגה הסכמה לגבי דחייה של כמה חודשים בהשבת השטח בצופר - ללא נהריים, אך גם הסדר זה הוכחש נמרצות על ידי ירדן, שמתעקשת שהאדמות יחזרו לרשותה בחודש הבא.
ראש המל"ל, מאיר בן שבת, הוא שהופקד על המגעים, אך נראה שישראל לא הצליחה לשכנע את הירדנים לחזור בהם ולהסכים להאריך את הסכם החכירה. כעת מתמקדים המאמצים בסידורי גישה לחקלאים הישראלים לחלקות ולאדמות, לאחר החזרת השטח לריבונות ירדנית.
בירושלים מעריכים שהמלך עבדאללה כבול למהלך, בשל דעת הקהל הירדנית והאווירה הציבורית והפוליטית כלפי היחסים עם ישראל, שהלכו והידרדרו בשנים האחרונות. הדרישה שלא להאריך את הסכם החכירה עם ישראל עלתה גם היא במהלך הפגנות עממיות על יוקר המחיה בממלכה. ברמה הביטחונית, שיתוף הפעולה עם ירדן עומד בעינו ועליו מתבססת מערכת היחסים, אך ברמה המדינית ישנו נתק פומבי בין עבדאללה לנתניהו - שלא שוחחו מזה למעלה משנה, או לפחות לא טרחו להודיע על כך לציבור.
ההתקררות ביחסים באה לידי ביטוי, בין היתר, בעובדה שאף אחד מהצדדים לא יערוך אירוע רשמי כלשהו לציון חצי יובל להסכם השלום משנת 1994. "אם היו יחסים נורמליים והידברות זה היה נראה אחרת. בתודעה הציבורית הירדנית אין פירות לשלום, ומספר האנשים שמשתף אתנו פעולה הולך ומצטמק", אמר לוואלה! NEWS מקור בכיר הבקיא ביחסים עם ירדן. גם פניה ישירה של ראש המועצה האזורית עמק הירדן, עידן גרינבאום, למלך עבדאללה לא זכתה למענה. כעת ברור לחקלאים הישראלים כי אחרי 70 שנה הם ייפרדו מאדמותיהם. "יהיה לי קשה מאוד להיפרד מנהריים", אמר ממן, "אבל כחקלאי אשמח לראות שחקלאים ירדנים ימשיכו לעבד את האדמות, כי אין דבר עצוב יותר משטח חקלאי נטוש".