פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מרסל ניניו, מגיבורי פרשת הריגול "עסק הביש", הלכה לעולמה בגיל 90

      ניניו, חברת רשת הריגול היהודית במצרים בשנות ה-50, ריצתה 15 שנות מאסר לפני ששבה לישראל. תפקידה ברשת היה לקשר בין אנשי הרשת ולהעביר חבילות בין שתי החוליות - בקהיר ובאלכסנדריה. הלווייתה צפויה להיערך ביום שישי

      מרסל ניניו, מגיבורי פרשת הריגול "עסק הביש", הלכה לעולמה בגיל 90
      צילום: משרד הביטחון, עריכה: אסף דרורי

      מרסל ניניו, אחת מגיבורות פרשת הריגול במצרים שכונתה "עסק הביש", הלכה היום (רביעי) לעולמה והיא בת 90. הלווייתה צפויה להיערך ביום שישי הקרוב בשעה 11 בבוקר, בבית העלמין בקיבוץ עינת.

      ניניו נולדה בקהיר בשנת 1929 כבת זקונים אחרי שני אחים. ב-1939, כשהייתה בת תשע, הלך לעולמו אביה. לאחר מותו, עזבו אחיה את הבית, ומרסל ואמה עברו להתגורר בהליופולוס, רובע יוקרתי של קהיר. בהליופוליס הייתה פעילה בסניף של "השומר הצעיר". כך נוצר הקשר בינה לבין ד"ר חיים (ויקטור) סעדיה, שחיפש מתנדבים "בעלי רוח ציונית". סעדיה קישר בינה לבין שלמה הלל, נציג הסוכנות היהודית במצרים ובפגישה עמו, הדגישה שהיא המפרנסת העיקרית של משפחתה, וביקשה שידאגו לאמה במקרה הצורך. אמה הלכה לעולמה לפני נפילת הרשת ב-1953. אחרי הפגישה עם שלמה הלל, נפגשה מרסל ניניו עם אברהם דר והתנדבה לרשת הריגול שהקים אברהם דר במצרים. כינויה ברשת היה "קלוד".

      תפקידה היה לקשר בין אנשי הרשת ולהעביר חבילות בין שתי החוליות - בקהיר ואלכסנדריה. אברהם דר דאג להכיר לה את חברי החוליה הקהירית ונסע עמה לאלכסנדריה, במטרה שתכיר גם את חברי החוליה השנייה. בשנת 1952, הכירה ניניו את מאיר (מקס) בינט, שפעל במצרים במשימת מודיעין אחרת, ללא קשר לשתי החוליות שהקים אברהם דר. בהגיעו למצרים מסר מאיר (מקס) בינט ניניו חבילות עבור שתי החוליות. מאיר בינט לימד אותה לצלם ולכתוב בדיו סתרים.

      קבלת פנים בבית נשיא המדינה, זלמן שזר, לפדויי העסק הביש ששבו ממצרים, 1968. בתמונה, מימין לשמאל: רוברט דסה, פיליפ נתנזון, מרסל ניניו, השליש הצבאי של הנשיא, זלמן שזר (אתר רשמי , מתוף ויקיפדיה)
      קבלת פנים בבית נשיא המדינה, זלמן שזר, לפדויי העסק הביש ששבו ממצרים, 1968 (צילום: ויקיפדיה)

      חברי החוליה, שמנתה בסך הכול 13 חברים, פעלו במשך כמה שנים במצרים כתאים רדומים. במאי 1954 הועברה הפעלת הרשת לאברי אלעד. ביולי 1954 החלו חברי החוליה לבצע פעולות חבלה, במטרה לשבש את יחסיה של מצרים עם ארצות המערב, עם בריטניה וארצות הברית. טעות טקטית גרמה לחשיפת אחד מחברי החוליה, וכשל במידור הוביל לחשיפה ומעצר שאר החברים. ב־11 בדצמבר 1954, החל משפט בזק מתוקשר בבית דין צבאי מצרי וב-27 בינואר 1955, ניתנו פסקי הדין:

      ראשי החוליה, ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר, נידונו למוות והוצאו להורג בתלייה; ויקטור לוי ופיליפ נתנזון נידונו למאסר עולם; מרסל ניניו ורוברט דסה נידונו למאסר של 15 שנה; מאיר זעפרן ומאיר מיוחס נידונו למאסר של 7 שנים; אלי נעים וצזאר כהן זוכו.

      מרסל ניניו, מדליקה משואת יום העצמאות ה-40, 20 באפריל 1988 (לשכת העיתונות הממשלתית , צילום: סער יעקב)
      מרסל ניניו, מדליקה משואת יום העצמאות ה-40, 1988 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

      הצנזורה הצבאית בישראל הטילה איפול כבד על פרסום פרטי הפרשה, שזכתה לכינוי "עסק הביש" ובמשך שנים רבות הייתה ההתייחסות לנושא במילות קוד וברמזים בלבד.

      בשנת 1968 הוסכם על שחרורה של ניניו יחד עם עוד שלושה אסירים שנותרו בכלא. ב-12 בפברואר 1968 הם הגיעו לישראל. לניניו הוענקה לה דרגת סגן אלוף בחיל המודיעין. היא למדה עברית באולפן ולאחר מכן ספרות אנגלית ואמריקאית ותולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. בשנת 1971 התחתנה עם אלי בוגר. השושבינה בחתונתה הייתה ראש הממשלה, גולדה מאיר. הם חיו שנים רבות ברמת השרון. נישואיה בישראל היו הפרסום הראשון שהותר על ידי הצנזורה לכך שחברי הרשת מצויים בארץ. בהמשך, ועד יום מותה, התגוררה בהוד השרון.