"אמצעים מיוחדים" ו"הגנת צורך": הגבול הדק בין המותר והאסור בחקירות שב"כ

סאמר ערביד, החשוד כי עמד בראש חוליית המחבלים שרצחה את רנה שנרב, אושפז במצב קשה מאוד לאחר חקירתו בשב"כ. הודעת כוחות הביטחון אתמול (שבת), לפיה חברי החוליה תכננו לבצע פיגועים נוספים, מסבירה מדוע היה צורך, על פי הדיווחים, להשתמש כנגד ערביד במה שמכונה בלשון משפטית-שב"כית "חקירת צורך", "באמצעים מיוחדים", או בלשון הציבור - עינויים.

בחלוקה גסה, ניתן לסווג את סוגי החקירות לשניים: חקירות שנועדו להפיק ראיות שיהיו קבילות בבית משפט, ויאפשרו להרשיע אדם בגין עבירה שביצע בעבר, וחקירות שמטרתן לספק מודיעין שיסכל אירוע עתידי. מכיוון שהפעלת אמצעים פיזיים כמעט בהכרח תהפוך הודאה לבלתי קבילה בבית המשפט, נעשה בהן שימוש רק בחקירות מהסוג השני.

"מדברים על עינויים, אבל העינוי הכי גדול זה חוסר הוודאות בחקירה - כשאדם מאבד תחושת זמן ולא יודע מה הולך להיות איתו", אמר לוואלה! NEWS אדם שמכיר היטב את החקירות בשב"כ. "כמובן שאם נותנים לך סטירה, אז לרוב האנשים זה משהו שהם יכולים להתמודד איתו. אבל בסיטואציה כזו, שאתה לבד ולחוץ, ואתה לא רואה עורך דין, ואז אתה גם חוטף סטירה - אז זה מכניס למצב נפשי הרבה יותר קשה".

השימוש באמצעי חקירה פיזיים מוסדר בשורת פסיקות בג"ץ ובהנחיה של היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, משנת 1999. בג"ץ החליט לדון בעניין רק לאחר שעציר בשם עבד אל סאמד חריזאת, מת בעקבות חקירת שב"כ שנמשכה שעות ארוכות וכללה "טלטולים" - שיטה שעיקרה טלטול פרוע של פלג גופו העליון של הנחקר, מה שגרם לשטף דם במוחו.

הכלל שנקבע הוא שלחוקרים אסור להפעיל אמצעים פיזיים בחקירה. עם זאת, החוק מכיר בהגנת "צורך", לפיה אדם לא יעמוד לדין פלילי בגין מעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי למנוע פגיעה חמורה באדם אחר. למשל, מי שיפרוץ לרכב כדי להציל ממנו פעוט שננעל בפנים ביום חם - לא יעמוד לדין על הפריצה. בנוגע לחקירות שב"כ נקבע כי אם יימצא שחוקר השתמש באמצעים פיזיים כדי להשיג מידע שימנע פגיעה חמורה בביטחון המדינה, וכי לא היתה דרך אחרת להשיג את המידע, הוא לא יועמד לדין. הדוגמה המקובלת היא של "פצצה מתקתקת" - מצב בו למחבל שנמצא בחקירה יש מידע בלעדי שיכול לנטרל פצצה שתתפוצץ בקרוב.

בשב"כ רואים בשימוש באמצעים המיוחדים עניין מבצעי, ולא עניין משפטי. לכן, מי שמאשר אותם הם גורמים כמו ראש השירות או ראש אגף. כדי למנוע אי הבנות, אותם גורמים מאשרים בצורה מפורטת באילו אמצעים חריגים מותר לחוקרים להשתמש, ולמשך כמה זמן.

האישור המשפטי, בהתאם להנחיה שנתן בזמנו רובינשטיין, מגיע רק בדיעבד. השירות מעדכן את היועץ המשפטי לממשלה או פרקליט המדינה לאחר מעשה, והם מוסמכים לאשר כי לחוקרים אכן עומדת הגנת הצורך והם לא יועמדו לדין פלילי. באופן תיאורטי, הגורמים המשפטיים הבכירים יכולים גם להגיע למסקנה כי לא היה צורך אמיתי, ולהורות על העמדתו לדין של החוקר. בפועל, ככל הידוע, הדבר לא קרה מעולם.

באשר לאמצעים שבהם ניתן לנקוט, בג"ץ קבע כי בשום מקרה, גם לא תחת "הגנת צורך", יותר לחוקר להשתמש בעינויים. אלא שישנה מחלוקת הין המדינה לבין ארגוני זכויות אדם באשר לפרשנות המושג "עינויים", וקיימים אמצעים רבים שהמדינה סבורה שאינם חוסים תחת ההגדרה הזו, בעוד ארגוני זכויות אדם טוענים שמדובר בעינויים לכל דבר. כך, על פי תלונות נחקרים ומקרים שהגיעו לבית המשפט, נעשה שימוש בסטירות, מניעת שינה, אזיקה מכאיבה של הידיים וישיבה על כיסא נמוך במשך שעות רבות.

במשרד המשפטים קיימת מחלקה שתפקידה לבדוק תלונות של נחקרי שב"כ כנגד חוקריהם (מבת"ן). בעבר היתה זו יחידה פנימית בתוך השירות, אולם מאז 2014 היא הופרדה ממנו והועברה למשרד המשפטים. אף שלאורך השנים הוגשו מאות תלונות של נחקרים על עינויים, בכל תולדותיה הורתה מבת"ן על פתיחת חקירה פלילית אחת בלבד כנגד חוקר שב"כ - ולא בשל "חקירת צורך".

כפי שנחשף בוואלה! NEWS, בשנה שעברה החל לפעול מנגנון פיקוח נוסף, במסגרתו הותקנו מצלמות במעגל סגור בכל חדרי החקירות. התיעוד מהמצלמות לא נשמר, אך הן משדרות לחדר בקרה שבו יושבים מפקחים הכפופים למשרד המשפטים. המפקחים צופים בחקירות באופן מדגמי, והחוקרים לא אמורים לדעת מתי צופים בהם ומתי לא. אם המפקחים מזהים אירוע חריג - עליהם לדווח עליו למבת"ן. במשרד המשפטים סירבו לומר האם הועבר דיווח כזה בעקבות חקירתו של ערביד.