הנשיא שאיחד את צרפת מול הימין הקיצוני ייזכר כהערת שוליים

אומרים שצרפת היא רפובליקה נשיאותית, חילונית ושיוויונית. מדינה שבה הנשיא נבחר לשתי כהונות, מדינה שגם אם היא קפיטליסטית, יש בה מקום משמעותי לאיגודים המקצועיים, מדינה שערכי היסוד שלה הם של המהפכה הצרפתית - חירות, שיוויון, אחווה. המדינה שהמציאה את הרפובליקה.

ועדיין הנשיאים שלה, חלקם לפחות, היו מלכותיים. אפילו קיסריים. אולי ככה זה כשמשכן הנשיא אינו משכן צנוע ומודרני, אלא ארמון עתיק שהחל את דרכו כמתנה שהעניק מלך לפילגש האהובה. אולי החיים בעיר של בית ולואה, בית קאפה ונפוליאון משפיעים על ממשיכי דרכם. אבל גם ואולי במיוחד אחרי מלחמת העולם השנייה היו נשיאים קיסריים, שלא ניהלו מדינה - אלא שלטו. ז'אק שיראק, שהלך לעולמו השבוע, היה האחרון שבהם, לעת עתה.

הוא נולד בפריז בין מלחמות העולם - עיתוי נוח עבורו, שכן היה בן תשע בלבד כשצרפת נכבשה בידי הנאצים. כך, הוא היה צעיר מדי מכדי שיעלו בעתיד שאלות לא נוחות לגבי פעילותו בזמן המלחמה: מה ידע, מה עשה ובעיקר לטובת מי - כפי שקרה לרבים אחרים, כולל כאלה שהקריירה שלהם הביאה אותם למשרות הרמות ביותר.

עם סיום לימודיו התיכוניים למד בסיאנס פו, שהיה ונשאר אחד ממוסדות הלימוד הידועים והנחשבים בצרפת. צרפת בראשית שנות ה-50 מתאוששת ממלחמת העולם השנייה, בעיקר בעזרת הסיוע האמריקני בתכנית מרשל, משקמת את המורל הלאומי כשהיא מספרת לעצמה שהיא אחת מארבע המעצמות המנצחות במלחמה, האקזיסטנציאליסטים היא האסכולה הפילוסופית המובילה, ויכוחים סוערים בגדה השמאלית מתדלקים את הסצנה האינטלקטואלית, הקולנוע והמוסיקה פורחים - וכמובן הספרות והפילוסופיה.

צרפת היא גם מעצמה אירופית, אפילו עולמית: יש לה אימפריה מעבר לים - בפולינזיה הצרפתית, שם נערכו הניסויים הגרעיניים הצרפתים, בהודו-סין ובמדינות המגרב שבראשן אלג'יריה - מחוז צרפתי, לא מושבה. צרפת מובילה את האיחוד האירופי (שאז לא נקרא כך) עם גרמניה, אז גרמניה המערבית.

אחרי לימודיו שיראק הצעיר מתגייס לצבא ומוצב כקצין באלג'יריה. צרפת שהובסה באחד הקרבות המשפילים בהיסטוריה - דיאן ביאן פו, ואיבדה את הודו-סין, נחושה בדעתה להגן על אלג'יריה. זו הייתה מלחמת גרילה וטרור, ושיראק נלחם ונפצע בה. הפוליטיקה היא היעד של הצעיר השאפתני, שבשלב זה האידיאולוגיה שלו ברורה - גוליסטית. כלומר, שמרנות. אלא שבצרפת אז המפלגה נוסדה בידי אדם אחד, ונוסדה עבורו - הז'נרל שארל דה גול.

הצעד הראשון הוא שוב לימודים, הפעם בבית הספר הלאומי למנהל, מעין אוקספורד צרפתית במובן של מקום אליטיסטי להפליא המכשיר את מדינאי העתיד, והפקידות הבכירה של העתיד. כולם - הוריאנטים הצרפתים של ראש הממשלה האקר וסיר המפרי מתחככים, יוצרים קשרים באותו מוסד.

כל פרח פוליטיקאים - והאמת שגם בתחומים אחרים - יודע שהדבר החושב ביותר בתחילת קריירה הוא פטרון. אדם שיטפח אותך: אתה תהיה נאמן לו, והוא, אם הוא מעריך אותך, יקדם אותך. הפטרון של שיראק הוא ז'ורז' פומפידו, אז ראש ממשלתו של דה גול ולימים יורשו בארמון האליזה.

הוא בן 30 בלבד, ראש הלשכה של ראש ממשלת צרפת. תפקיד בעל עוצמה אדירה. פומפידו מעריך אותו, והדרך לפוליטיקה סלולה. בגיל 35 הוא נבחר לפרלמנט והופך לשר. אמנם יש חריקות קטנות - כך למשל, הוא מנכה ממס את הוצאות השיפוץ בטירה שלו. אבל בצרפת, שערוריות מעין אלה באות וחולפות, או לפחות באו וחלפו.

פומפידו מת לפתע, אבל בשלב זה שיראק כבר לא תלוי בו, הוא מוקד כוח כשלעצמו. ובמאבק הירושה הוא מוכיח חושים חדים כשהוא תומך במנצח - ואלרי ז'יסקאר ד'סטאן שממנה את שיראק לראש ממשלה.

שיראק מזהה בעיה: המפלגה השמרנית הצרפתית היא עדיין המפלגה הגוליסטית. אבל דה גול עצמו איננו עוד, ומורשתו - ענקית ככל שתהיה, כוללת גם את אלג'יריה, גם את מאי 68 שהביא לסיומה את הקריירה המפוארת שלו. הרעיונות השמרניים צריכים אריזה חדשה - ושיראק הוא מעין אריאל שרון צרפתי במובן הזה שהוא לוקח את הרעיונות, ומקים את הגוף שלימים יאחד את התנועות, ויהפוך אותן למפלגה השמרנית הצרפתית המוכרת לנו כיום.

ושיראק? הוא נבחר לראש העיר שבה גדל, שבה חי למעשה כל חייו - פריז. ראש עיר אחרי שהיה שר? התשובה היא כן. ראש עיר, ודאי עיר עולם, מטרופולין הידוע ברחבי העולם כולו, הוא תפקיד בעל עוצמה ונראות. לעתים אף יותר מראש ממשלה במדינה שבה הנשיא הוא הדמות הביצועית הבכירה. שיראק אהב את התפקיד וכיהן בו 18 שנים, שבהן פריז פרחה.

אבל עם כל אהבתו לפריז, שיראק אהב עוצמה יותר. הוא מעולם לא ויתר על שאיפותיו להגיע למשרה הרמה ביותר. הוא פיצל את הקול השמרני בבחירות 1981 - עם ג'ינגל בחירות שיש שיגידו שהוא נפלא ויש שיגידו מגוחך - ולראשונה ברפובליקה החמישית נבחר סוציאליסט לנשיאות, פרנסואה מיטראן. העובדה שהוא סוציאליסט לא מנעה ממנו כמובן להתנהג באותם גינונים קיסריים כמו האחרים. אולם, בבחירות לפרלמנט חמש שנים אחר כך ניצחו השמרנים, וכך נשיא סוציאליסט וראש ממשלה שמרני - שיראק, נאלצו להתגורר יחד בשלטון במגורים בלתי נוחים: ממשלת קוהביטסיון, שיתוף פעולה בלית ברירה.

בתקופת כהונתו בפריז נקשרו בשמו של שיראק כמה פרשיות שחיתות: העדפות מקורבים, שחיתות אישית, מעילה בכספים. עם זאת, הפרשיות האלה נחשפו מאוחר יותר, וכך בא לעולם החוק הידוע כיום בישראל לא פחות מאשר במולדתו "החוק הצרפתי". זהו החוק שקובע שלנשיא יש חסינות בזמן כהונתו, ואם הוא נותן את הדין - או אף נחקר - יהיה זה רק לאחר תום כהונתו.

החוק נחקק כששיראק הצליח סוף כל סוף להגיע לארמון הנשיאות, משאת נפשו. השנה היא 1995, ובראשות המפלגה הסוציאליסטית עומד ז'וספאן החיוור. בגיל 63 , חמישים שנה בדיוק לאחר סיומה של מלחמת העולם השנייה, החוויה המעצבת של דורו ושל העולם, שיראק ניצב במרכז הבמה העולמית. ארצות הברית היא ההגמון העולמי תחת הנשיא קלינטון, ברית המועצות התפרקה באותה שנה, יפן במיתון, סין מתאוששת משנות מאו ומתחילה להשתנות - אבל עדיין לא מהווה איום כלכלי, האיחוד האירופי משגשג. נראה שפוקויאמה צדק: אכן ההיסטוריה הסתיימה, והמערב ניצח.

אבל צרפת קופאת במקום. ז'וספאן הסוציאליסט נבחר לראשות ממשלה, שוב קוהביטיסון, והכלכלה הצרפתית מקרטעת.

בשנת 2002 באות הבחירות לנשיאות. העולם השתנה לתמיד שנה קודם לכן, ב-11 בספטמבר 2001, בפיגוע הטרור הגדול בהיסטוריה. הפוליטיקה הצרפתית מקבלת זעזוע אדיר, שבדיעבד בישר את העתיד: בפעם הראשונה לא מגיעים לסיבוב השני בבחירות לנשיאות גוליסט מול סוציאליסט - אלא גוליסט מול הימין הקיצוני. ראש החזית הלאומית ז'אן מארי לה פן, מכחיש שואה ואנטישמי מוצהר, מצליח לעבור את ז'וספאן ביש המזל בין השאר עקב הפיצול במחנה השמאל. צרפת כולה התאחדה מאחורי שיראק - שהביס את לה פן. "תקרית מקומית וחד פעמית", חשבה צרפת כשטפחה לעצמה על השכם, אחרי שהצליחה להוציא את נגיף הימין הקיצוני מהמערכת הפוליטית. "עכשיו אנו מחוסנים".

שנה אחרי בחירתו מחדש, יוצאת ארצות הברית לפלישה לעיראק כששיראק מוביל את מחנה הנגד. מול האנגלו-סקסיות - ארצות הברית ובריטניה - שיראק חובר לנשיא הרוסי הצעיר, פוטין. למרות ניסיונו להציל את סדאם חוסיין, הפלישה תתרחש. מעל מעשיו של שיראק, שמירתה של צרפת ממעורבות במלחמה זו הייתה אולי הדבר שצרפת מודה לו עליו יותר מכל.

החלטתו לא נבעה לא רק מטינה לארצות הברית ומחשש, בדיעבד מוצדק לגמרי, שהמלחמה לא מוצדקת. לשיראק היה יחס חם ואוהב לעולם הערבי בכלל ולעיראק בפרט - ויחס צונן מאוד לישראל. זכורה התקרית המביכה בירושלים בזמן ביקורו הקצר בישראל. עם זאת, הוא השתתף בלוויית ראש הממשלה רבין, ויחסו הבלתי אוהד, בלשון המעטה, לראש הממשלה שרון, התהפך לחלוטין כששרון הודיע על ההתנתקות.

עם זאת, אנו נוטים לשפוט הכול בשחור או לבן. אם שיראק היה עוין לישראל ואוהד את הפלסטינים - הוא אירח כזכור את ערפאת הגוסס והעניק לו יחס מלכותי - אין פירוש הדבר שהוא אנטישמי או פרו-מוסלמי. הוא היה מי שהעביר את חוק הרעלות בצרפת, זמן רב לפני משבר הפליטים הנוכחי שהציף את נושא אירופה והאיסלאם. הוא היה מי שהכיר באחריותה של צרפת לפשעים נגד היהודים שנעשו בידי משטר וישי.

מאז שחרור פריז, הנראטיב הצרפתי היה פשוט: ממשלת וישי הייתה ממשלה לא לגיטימית, שלא ייצגה את צרפת כלל. מייצגי צרפת היו דה גול ואנשיו בלונדון, כמו גם הרזיסטנאס בצרפת עצמה. על כן, לצרפת לא הייתה כל אחריות לאיסוף היהודים בידי משטר וישי, שליחתם לאושוויץ, ההלשנות עליהם ובזיזת רכושם. כל אלה נעשו בידי אנשים רחוקים, לא צרפתים, ואין להאשים את צרפת כלל.

שיראק הוא האדם המזכיר לצרפת שהיו אלה צרפתים, רוב מוחלט של הצרפתים, שהזדהו עם משטר וישי. שוטרים צרפתים היו מי שריכזו יהודים והעלו אותם על רכבות צרפתיות בדרכם האחרונה. כשהתגברו התקריות האנטישמיות, שיראק נאם אישית נגד האנטישמיות, וממשלתו התנערה בפומבי מכל תקרית כזו. גם בהמשך נשיאים וראשי ממשלה צרפתים התייצבו במקום שבו אירעו תקריות כדי לגנות אותן ולהגן על הקהילה היהודית. בין אם הצליחו בכך או לא, הגינוי החד-משמעי לאנטישמיות ולאלימות נגד יהודים או לסמלים יהודים החל בימי שיראק.

בתקופתו התמודדו לונדון ופריז (אחרי שמדריד, ניו יורק ומוסקבה נפלו בסיבובים קודמים) עם אחד האירועים היוקרתיים בעולם - אירוח המשחקים האולימפיים. פריז הובילה בתחרות בבטחה. עומר גנדלר, חוקר לאומיות ומרצה ליחסים בין לאומיים, מזכיר שאז החליט שיראק שזה הזמן לדיפלומטיה: יום לפני ההצבעה הסופית, הוא אמר שהתרומה הבריטית היחידה לקולינריה העולמית היא מחלת הפרה המשוגעת, ושהמטבח היחיד בעולם שיותר גרוע מהמטבח הבריטי הוא המטבח הפיני. פריז הפסידה בהצבעה הקריטית והצמודה מאוד. את הקולות המכריעים נגדה הטילו כנראה שני הפינים בעלי זכות ההצבעה.

אבל אם לא משחקים אולימפיים, הביא שיראק לצרפת אירוח של מאורע חשוב לא פחות בלוח השנה הספורטיבי - הגביע העולמי בכדורגל. צרפת לא רק אירחה את מונדיאל 1998, אלא גם זכתה בו, כשנבחרת המייצגת באמת את כל פניה של צרפת, ותיקים וצאצאי מהגרים, הביסה בגמר את ברזיל.

מאז ימי שיראק ועד עתה, צרפת מתמודדת עם השניות הזו: המדינה החילונית והרפובליקנית, שבה לכאורה אין כלל חשיבות לצבע העור, למוצא או לדת - ולראייה סרטים כמו "למה זה מגיע לי" או ניצחון באליפות העולם בהנהגת זינאדין זידאן - יחד עם עליית השוליים הקיצונים של החזית הלאומית מצד אחד והשמאל הקיצוני מצד שני.

שיראק פרש. ניקולה סרקוזי היה לנשיא צרפת, ובפרישתו החל ההליך הפלילי נגדו, עתה משהחסינות הנשיאותית לא הגנה עליו עוד. הוא קיבל עונש קל, וממילא השנים האחרונות כבר היו שנות שקיעה.

צרפת מאזכרת את הנשיא שיראק, אדם שכל המדינה הכירה משלל תפקידיו, הפוליטיקאי המיומן ובעצם אדם שלא היה דבר חוץ מפוליטיקאי, מוביל מהלכים - כושלים ומצליחים, בתקופה שבה לצרפת הייתה השפעה רבה יותר על ענייני העולם.

בראייה היסטורית? למרבה הצער, שיראק ייזכר בעתיד כהערת שוליים, כלומר כנשיא צרפתי בדור שאחרי שארל דה גול. אם ייזכר, יהיה זה בעיקר בגלל דברים שקרו בזמנו אבל לא בהכרח בגללו - כמו הזכייה במונדיאל ועליית הימין הקיצוני לקדמת הבמה הפוליטית הלאומית. וכן, החוק הצרפתי. גם זו מורשת.